המנורה הטמונה, שטפן צוויג, מגרמנית: הראל קין, תשע נשמות, 148 עמודים, 2021.
על אף שהנובלה המנורה הטמונה היא מהמאוחרות שפרסם צוויג, היא מאופיינת בכתיבה בוסרית והססנית. הדמויות שטוחות וחסרות גוון פסיכולוגי ייחודי; העולם של שלהי העת העתיקה מתואר במשיחות מכחול גסות, ומעל לכל שורה על הנובלה עננה של כתיבה רומנטית-אוריינטליסטית המבקשת לברוא מעין יהודים מושלמים ונעדרי חיות.
חיים וייס
הקריאה בנובלה המנורה הטמונה מאת שטפן צוויג, שיצאה לאחרונה בעברית בתרגומו היפה של הראל קין, מציבה אתגר מורכב בפני אוהביו של צוויג (ואני בהחלט מאוהביו). המרחב הטבעי של צוויג כסופר וכאדם הוא מערב אירופה של שלהי המאה התשע-עשרה, והעשורים הראשונים של המאה העשרים. בנובלה שלפנינו חורג צוויג מן העולם המוכר לו בזמן ובמרחב: גיבורהּ של הנובלה הוא יהודי רומאי בן המאה החמישית לספירה המכונה בנימין מר-הנפש, היוצא למסע הירואי בעקבותיה של מנורת המקדש. על אף שהנובלה יצאה לאור בשנת 1937, והיא מהמאוחרות שפרסם, היא מאופיינת בכתיבה בוסרית והססנית. צוויג, היהודי האירופי הקוסמופוליטי והמודרני, נע בשבילי העולם היהודי של שלהי העת העתיקה כמי שנקלע לביתו של קרוב משפחה רחוק ומוזר אותו לא פגש מעולם. המבנה הנפשי של הדמויות אינו נהיר לו, המרחב זר לו, והוא מהלך בין שבילי הנובלה בסקרנות זהירה, כמי שחושש כל הזמן לשבור דבר מה.
את הנובלה קראתי פעמיים. הקריאה הראשונה לוותה באכזבה קשה על כך שאת צוויג, האמן המיומן, החליף לכאורה מישהו אחר, זר ולא מוכר לי. הדמויות נראו שטוחות וחסרות גוון פסיכולוגי ייחודי; העולם של שלהי העת העתיקה תואר במשיחות מכחול גסות, ומעל לכל שרתה על הנובלה עננה של כתיבה רומנטית-אוריינטליסטית המבקשת לברוא מעין יהודים מושלמים ונעדרי חיות. אך מכיוון שזהו בכל זאת צוויג קראתי את הנובלה פעם נוספת, קריאה שאמנם לא ביטלה לחלוטין את הרושם הראשוני אך הבליטה שני צירים הקשורים זה בזה, שנעלמו ממני בקריאה הראשונה, ושיש בהם כדי להאיר את חשיבותה של הנובלה הזו על רקע הזמן בו היא נכתבה.
הציר ראשון נוגע להמרה מפתיעה של פסיכולוגיה אינדיבידואלית, מסימני ההיכר המובהקים ביותר של יצירת צוויג, בפסיכולוגיה קולקטיבית, בה הגיבור נטול כמעט לחלוטין מאפיינים ייחודיים. צוויג, כיוצרים אחרים בני זמנו שהושפעו עמוקות ממשנתו של פרויד (הוא עצמו היה קרוב לפרויד והרבה להתכתב עמו) העמיד במרכז יצירתו את הדרמה של האדם הבודד המבקש למצוא לעצמו מקום בתוך מערכות חברתיות סבוכות ותובעניות. כך למשל דמותה של אירנה, בנובלה המופתית פחד, כלואה בין תשוקתה למאהבה ובין החרדה האיומה שהרומן יתגלה. בנובלת שחמט (הנובלה האחרונה שכתב צוויג שראתה אור אחרי התאבדותו) בוחן צוויג, דרך דמותו האקסצנטרית של מירקו צ'נטוביץ', שאלות הנוגעות לקשר בין גאונות, אובססיה ושגעון; ואילו ברומן הנערה מהדואר הוא משרטט את עולמה של כריסטינה, נערה ענייה וקשת יום, העובדת למחייתה בדואר ומקבלת לפתע הזמנה לבלות חופשה במלון פאר עם קרובי משפחה עשירים. בכל היצירות הללו (כמו גם ברבות אחרות) צוויג נע בתנועות מעגליות סביב גיבוריו, כצייד מיומן ומנוסה, בוחן אותם מכל זווית אפשרית, ומנסה לחשוף את תשתית העומק הפסיכולוגית הגורמת להם להיקרע בין משאלות סותרות וצרכים שאינם עולים בקנה אחד עם ציפיותיה המוגדרות של החברה השמרנית הסובבת אותם. דבר מכל זה אינו מתקיים בנובלה שלפנינו. לכאורה, גם כאן עומדת במרכז היצירה דמות ספציפית, בנימין, אותו מלווה הנובלה מילדות עד זקנה ומוות. אלא שדמות זו נטולת ייצוגים ייחודיים: בנימין אינו נקרע בין דחפים סותרים, הוא אינו מבקש למרוד כנגד מוסכמות חברתיות, ולמעשה ניתן לראות אותו כמעין ייצוג ארכיטיפי ומדומיין של יהודי בן המאה החמישית לספירה. בנימין, שחלק ניכר מילדותו עובר עליו בתוך חבורה של גברים זקנים היוצאים למסע בעקבות מנורת המקדש האבודה, מממש בזקנתו את המשנה הפטליסטית שהעניקו לו אותם הזקנים: "הדרך שאנו הולכים בה היא דרך עתיקה, בני, גם אבותינו ואבות אבותינו הלכו בה [...] זה גורלנו שנישאר כך לעולמי עולמים" (עמ' 37); הופך למעין כפיל של אותם הזקנים, וממשיך גם הוא לרדוף אחר המנורה. אפילו השיתוק של ידו, שהתרחש לאחר שהמנורה נפלה עליו, אינו מיתרגם למאפיין ייחודי של הדמות, אלא מגויס להסבר קולקטיבי על זהותו של העם: "אל תילחם בכאב שלך, אלא קבל אותו לתוכך. גם הכאב הזה הוא מורשה. כי רק בכאב מתגבשת זהותו של עמנו, רק במצוקה הוא אוזר כוח יוצר" (עמ' 63).
הוויתור של צוויג בנובלה הזו על סימן ההיכר המובהק ביותר של היצירה שלו, הדרמה הפסיכולוגית, ונסיגה רגרסיבית אל עבר קולקטיבי-מדומיין שבמרכזו עומדת קהילה יהודית נרדפת, קשור בעיניי לציר השני של הנובלה – הוא ציר הזמן. המנורה הטמונה פורסמה לראשונה בשנת 1937, שנה בה ספריו כבר היו אסורים לפרסום בגרמניה ולצוויג לא הייתה כל אשליה בקשר לממדי האסון העתיד להתרחש. בפרקים האחרונים של העולם של אתמול (שאת כתיבתו סיים יום לפני התאבדותו בברזיל בשנת 1942), הוא מתאר בחדות רבה את הברבריזציה שעברה על אירופה האהובה עליו במחצית השנייה של שנות השלושים, ואת הידיעה האיומה מבחינתו כי לוֹ לא יהיה בה יותר חלק: "ביומיים האחרונים שלי בווינה הסתכלתי בכל אחד מהרחובות המוכרים, בכל כנסייה, בכל גן, בכל פינה עתיקה של העיר בה נולדתי, במבט מיואש ואילם של 'לא עוד' [...] מתוך ידיעה ברורה כי זוהי פרישה לעולם [...] ברגע בו הרכבת חצתה את הגבול ידעתי, כפי שידע לוט, כי הכל מאחורי עפר ואפר" (העולם של אתמול, עמ' 318).
לאור זאת, נראה לי שאת המנורה הטמונה נכון לקרוא גם כמעין תגובה של צוויג לפרץ האלימות הנורא אותו הוא חווה, ולפנטזיה שלו להציג לעולם את היהודי הפאסיבי, למוד הייסורים והרדיפות, כחלופה אוטופית לאותה אלימות. אותו יהודי היושב בבתי הכנסת ובבתי המדרש – לו בזו עמי אירופה והתנועה הציונית כאחד – מוצג על ידי צוויג כמופת של התנגדות לאלימות. כך למשל הוא מתאר, בראשית הנובלה, את יושבי בית הכנסת, בשעה שגל של אלימות שוטף את רומא עם פלישתם של הוונדלים: "כי מה יוכל לעשות צדיק בעולם גס ומלא עוולות, חוץ מלהפנות את פניו הרחק מן האדמה ולעבר האלוהים" (עמ' 19). אידיאליזציית החולשה היהודית כמנגנון של התנגדות, המתפתחת לאורכה של הנובלה, מגיעה לשיאה בסיומה. שם צוויג אינו מסתפק יותר במשוואה חולשה=כוח, אלא מציע מהלך מפתיע בו איונם של הדברים, המוות עצמו – הוא צורת ההתנגדות המזוקקת ביותר לאלימות, בעולם בו "הכוח מושל בעמי תבל" (עמ' 133). רעיון אי האלימות היהודי, על ממדיו הרומנטיים, העומד בבסיס הנובלה כולה, מוביל לעמדה רדיקלית לפיה כל נוכחות בעולם יש בה משום אלימות, ולפיכך הדרך הטהורה ביותר להיות בעולם היא, ככל שניתן, להיעדר ממנו פיזית. משום כך, המקום הראוי למנורת המקדש ולבנימין שמצא אותה הוא אך ורק מתחת לאדמה, רק שם הם יוכלו להמשיך ולהתקיים בלא איום ובאין מפריע: "רק מתחת לאדמה תמצא לה מנוחה. שם נחים המתים ממסעותיהם ברגליים מאוזנות, שם לא ינצנץ הזהב לפני שום שודד ולא יעורר את תאוות הבצע שלו. שם תנוח בשלום המנורה אחרי שתשוב לביתה מנדודים בני אלף שנה" (עמ' 133).
צוויג המובס, שאירופה שלו נשמטת תחת רגליו, מוותר בנובלה המנורה הטמונה על אחד המאפיינים הספרותיים הבולטים של אירופה שהוא כל כך אהב: הדרמה הפסיכולוגית של היחיד. כמי שאינו מוצא לעצמו מקום הוא מבקש מפלט בזמן עבר ובמקום אחר – עברה המיתולוגי של הקהילה היהודית אליה הוא משתייך. אלא שזהו מקום מפלט שחוקיו ומנהגיו לא ידועים לו, ומן הנובלה ניכר שהוא מהלך בו לא כבן בית אלא כמהגר זר, היודע שגם כאן, בקרב יהודי בית הכנסת החלושים והנרדפים, הוא לא ימצא לעצמו מנוח.
פרופ' חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.