קסמי השטן, גריגורי כנוביץ', תרגם: פטר קריקסנוב, כרמל, 212 עמודים, 2022.
בקסמי השטן יכול כנוביץ' להשתחרר מהצנזורה העצמית, שהייתה בגדר חובה לכל סופר יהודי־סובייטי שכתב על נושאים יהודיים, ולהשתמש בצורה חופשית בכלים הנרטיביים העומדים לרשותו של המספר היהודי
רפי צירקין־סדן
גריגורי כנוביץ', שנפטר בתל אביב לפני שנה, היה אחד הסופרים היהודים האחרונים ממזרח אירופה שכתב מתוך היכרות אינטימית עם העיירה היהודית. כנוביץ' נולד בשנת 1929 בעיירה הליטאית יָנוֹבה הסמוכה לקובנה. סיפור חייו נטוע גם בהיסטוריה הטרגית של האזור, לימים חלק מארצות הדמים של אירופה. מיליוני בני אדם, רובם יהודים, איבדו בהן את חייהם במלחמות ובמעשי רצח המוניים, בשם האידיאולוגיות שהדירו קבוצות שלמות של בני אדם בשל השתייכות גזעית, לאומית ומעמדית. המזל האיר פנים לכנוביץ'. לאחר מבצע ברברוסה ביוני 1941 נמלט עם משפחתו לחלקה המזרחי של ברית המועצות ובכך ניצלו מגורלם של 2,000 יהודי יָנוֹבה שנרצחו בידי הגרמנים והליטאים ביערות הסמוכים לעיירה. לאחר המלחמה השתקע בווילנה, למד פילולוגיה רוסית באוניברסיטה המקומית והתמסר לקריירה ספרותית ארוכה בתור סופר, מתרגם ותסריטאי. בשנת 1993 עלה לישראל.
בראיונות שנערכו עימו חזר כנוביץ' וטען שיצירתו הספרותית היא מונומנט של זיכרון ליהודים שחיו במשך דורות בעיירות ליטאיות. אף ששפת אימו הייתה יידיש, כנוביץ' כתב את מרבית יצירותיו הספרותיות בשפה הרוסית, מתוך חיבור למסורת הספרותית הגדולה ומתוך רצון לפנות לקהל קוראים רחב. לאחר פרסום הטרילוגיה נרות ברוח בשנת 1983 והרומן אין גן עדן לעבדים בשנת 1985 (שראה אור גם בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב־2007) נעשה כנוביץ' אחד הסופרים המוּכּרים הכותבים על נושאים יהודיים בשפה הרוסית. כפי שתיאר זאת החוקר והמתרגם ולוול צ'רנין בהספד שלו לכנוביץ', ספריו היו מקור בלתי נדלה של ידע על העולם היהודי לרבבות קוראים יהודים שנותקו משורשיהם הלאומיים והדתיים. הפופולריות ההולכת והגוברת של כנוביץ' היא תוצאה של שתי מגמות בספרות הסובייטית בשנות השבעים והשמונים: האחת, מדיניות ליברלית יותר של השלטונות בכל הנוגע לפרסום יצירות ספרותיות העוסקות בנושאים יהודיים בכלל ובשואה בפרט; והאחרת, עליית אסכולה ספרותית חדשה שחרטה על דגלה כתיבה על החוויה המקומית הייחודית באזורי הפריפריה של ברית המועצות, כגון הרי הקווקז, ערבות קירגיסטן, אזור הביצות של צפון סיביר ועיירות קטנות בחלקה האירופי של המדינה. הסופר המוכר ביותר לקוראי העברית שהשתייך לאסכולה זו הוא צ'ינגיז אייטמטוב, מחבר הרומן הגדול והיום איננו כלה.
כמו יצירותיו האחרות של כנוביץ', גם הרומן קסמי השטן, שהתפרסם לראשונה בשנת 2007 וראה אור בעברית בתרגומו הנפלא של פטר קריקסונוב, הוא מעין מאחז זיכרון המנציח את חייהם של תושבי העיירה הליטאית מישקינֶה (Mishkine) בשנים 1939–1941, שבהן עברה מיד ליד בין הסובייטים לגרמנים. לא מדובר בעיירה דמיונית לחלוטין. כפר בשם מישקינֶה אכן קיים בחלק הדרום־מערבי של ליטא. במרכז עלילת הרומן ניצבות ארבע דמויות: דָנוּטה־הדסה, קשישה ממוצא פולני אריסטוקרטי המתגוררת עם בנה הבכור יעקב, פרי אהבתה לשחקן יהודי נודד, סמוך לבית קברות יהודי; גדליה בנקווצ'ר, חייט יהודי שחדר העבודה הצנוע שלו ברחוב הראשי של העיירה מסמל את הקיום היהודי במזרח אירופה; בתו הצעירה אלישבע, שנתפסה לציונות וחולמת על עלייה לארץ ישראל עם אהובהּ יעקב, בנה של דָנוּטה־הדסה; והדמות המרכזית הרביעית היא האיכר הליטאי האמיד צֶ'סלָבָס לוֹמסַרגיס, שבחוותו הסמוכה לעיירה אלישבע משתלמת בעבודה חקלאית במסגרת הכשרה לעלייה לארץ ישראל.
למותר לציין שהכתיבה על עיירות יהודיות ערב השואה הנעשית בישראל אחרי נפילתה של ברית המועצות אינה דומה לכתיבה על עיירות יהודיות בשנות השבעים והשמונים בווילנה תחת השלטון הסובייטי. והכוונה היא לא רק להתגברותו של המודוס הנוסטלגי המלווה את התפתחותו הספרותית של כנוביץ'. למעבר לישראל היה אפקט משחרר על כתיבתו. בקסמי השטן יכול לעסוק באופן חופשי בסוגיות טעונות שנדונו בצמצום, לפעמים רק ברמז, ביצירתו המוקדמת, ובראש ובראשונה ביחסים בין היהודים ובין הליטאים בין 1939 ל־1941. בקסמי השטן יכול כנוביץ' להשתחרר מהצנזורה העצמית, שהייתה בגדר חובה לכל סופר יהודי־סובייטי שכתב על נושאים יהודיים, ולהשתמש בצורה חופשית בכלים הנרטיביים העומדים לרשותו של המספר היהודי: ציטוטים מן המקורות, רמיזות לספרות היידיש הקלסית ושיזור צירופי לשון בעלי אופי יהודי מובהק. תרגומו של הספר לעברית חושף במלואו את עולמו הספרותי של כנוביץ' בתור מספר יהודי.
בקסמי השטן בולט במיוחד השימוש במוטיב בית הקברות שהיה נפוץ מאוד בספרות היידיש הקלסית. במאמרו הקלסי "הדימוי הספרותי של השטעטל" כתב דן מירון שקיומו של בית קברות נפרד היה הכרחי לכל קהילה יהודית. שום קהילה יהודית לא יכלה להיות מוּכּרת בתור קהילה קדושה בלא בית קברות סמוך. יהודים שגרים במקום שאין בו בית קברות יהודי מוּדרים הלכה למעשה מהיקום היהודי. למעשה קיומו של בית קברות יוצר הבחנה בין ישות יהודית ובין מקום יישוב גרידא. על כן, לא במקרה הסופרים היהודים הקלסיים ביידיש ובעברית ראו בבית הקברות את האתר שבו שוכנת נפשה של העיירה, האתר המכנס את ההיסטוריה שלה ואת ציפיותיה לעתיד. כנוביץ' ממשיך את המסורת הזאת בכמה וכמה מיצירותיו, אבל בקסמי השטן הוא מכניס חידוש שאולי לא היה כדוגמתו בספרות היהודית: הוא מפקיד על בית הקברות היהודי את דָנוּטה־הדסה, אישה ממוצא פולני בעלת מוניטין מפוקפק שקשרה את גורלה עם שחקן יהודי נודד. דָנוּטה־הדסה היא שוטה־קדושה שמחפשת בבית הקברות היהודי מפלט מהעולם, אף שברור כי נכונותה לשמש ממונה על בית הקברות מאפשר את עצם המשך קיומו, וממילא גם המשך קיומה של העיירה בתור ישות יהודית. נהיר ששמה העברי הדסה הוא בעל משמעות חשובה. הדסה הוא שמה המקורי של אסתר המלכה. האם שוטה־קדושה פולנייה שקשרה את גורלה עם היהודים יכולה להציל את העיירה מחורבן כשם שאסתר המלכה הצילה את היהודים מהשמדה בממלכת פרס?
כנוביץ' מציג חידושים נוספים למסורת הכתיבה על העיירה. ביצירותיהם של שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, יצחק לייבוש פרץ ושמואל יוסף עגנון, העיירה מוצגת כמרחב יהודי מיסודו, כמטפורה של היקום היהודי הסגור והמסוגר. הלא־היהודים מודרים מהיקום הזה או לכל היותר משמשים לו תפאורה. המציאות ההיסטורית הייתה שונה לגמרי. אומנם באזורים נרחבים של מזרח אירופה המגעים בין האוכלוסייה היהודית ובין האוכלוסייה הלא־יהודית היו מצומצמים למדי. אולם במרבית העיירות היו תושבים לא־יהודים רבים, ויתרה מזו, היהודים היו בהן אוכלוסיית־מיעוט על כל המשתמע מכך. במשך המאה העשרים הלכו והיטשטשו הגבולות בין האוכלוסיות, והתפתחו יחסים של שיתוף פעולה ויריבות גם יחד. בניגוד לקלסיקונים היהודים, לתיאורי העיירה של כנוביץ' אופי מטונימי ריאליסטי ולא מטפורי. הוא מחזיר את העיירה להיסטוריה, וההיסטוריה הזאת דואבת וכאובה עד עצם היום הזה.
לפני שנים אחדות התפרסם בליטאית, ולאחר מכן גם בשפות אחרות, בהן עברית, ספרם של אפרים זורוף ורוֹטה וֵנֵגַייטֶה מסע עם האויב (ידיעות אחרונות, 2018), המאגד את רשמיהם של המחברים בעקבות מסעותיהם בעיירות ליטא שמעשי רצח המוניים של יהודים נעשו בהן בידי שכניהם הליטאים, כמו הטבח ביהודי העיירה מישקינֶה בספרו של כנוביץ'. לא היו בספר חידושים גדולים מבחינה היסטוריוגרפית, אבל התקבלות הספר בליטא חשפה את ההדחקה של מעשי הרצח מצד האוכלוסייה הליטאית. הרומן קסמי השטן לא יכול שלא לרענן את הזיכרון ההיסטורי של הליטאים ושל היהודים גם יחד. ואולם תיאורי הליטאים ברומן אינם בגדר כתב האשמה נגד רוצחי היהודים בקרב העם הליטאי ותו לא. גם אין מדובר בניסיון לעשות אידיאליזציה של הקורבנות.
תיאורי היחסים בין הליטאים ובין היהודים בספר הם בבחינת כתב אזהרה לכל מי שעלול להתפתות ולקום על שכניו בשם אידיאולוגיה כלשהי או מתוך חמדנות ורדיפת בצע גרידא. כנוביץ' מנסה לפענח את המנגנונים הנפשיים הגורמים לבני האדם להיענות לפיתוי הזה או לסרב לו. אין זה מקרה שבספר אין כל ייצוג של גרמנים. אגב, לגבי דידו, ליהודים אין שום חסינות מפניו. אהרון דוּדֶק, בנה הצעיר של דָנוּטה־הדסה, שנטש את משפחתו ונעשה קצין בנקו"ד ומעריצו של סטלין, נופל קורבן לפיתוי הזה. לא חסרו פרוטוטיפים לדמותו של אהרון, קציני נקו"ד ממוצא יהודי שהשתתפו בגירוש לסיביר של רבבות תושבי ליטא (ליטאים, יהודים, פולנים, רוסים, ביילורוסים) בשם רעיון הצדק החברתי, ימים אחדים לפני פלישת הגרמנים לברית המועצות. למעשה, הרוצחים הליטאים השתמשו בכך כדי להצדיק את כוונתם "להיפטר" משכניהם היהודים, שכולם נתפסו בעיניהם שלא בצדק כמשתפי פעולה עם השלטון הסובייטי.
כאן נשאלת השאלה אם כנוביץ' מאמין בהשלמה בין הליטאים לבין היהודים – האם ייתכן פיוס בין הרוצחים לקורבנות? לכאורה יחסי האמון הקרובים הנרקמים בין האיכר הליטאי צֶ'סלָבָס ובין אלישבע בתו של גדליה בנקווצ'ר המכשירה את עצמה לעבודת האדמה בארץ ישראל מעלים את האפשרות הזאת. תיאורי עבודתם המשותפת בחווה ערב המלחמה וגם אחרי פרוץ המלחמה הם בעלי אופי אידילי. התיאורים האלה מנהירים את דבקותם בתורה של קנדיד בגרסתה העממית, כלומר ההתכוונות לטיפוח חלקת האדמה הפרטית בלי להתפתות להשתלט על חלקת האדמה של השכן. אולם אלישבע דבקה בציונות ומאמינה שהיהודים זקוקים לחלקת אדמה פרטית משל עצמם בארץ ישראל. האם צֶ'סלָבָס ואלישבע יכולים להגשים את החזון הזה במציאות של מלחמת הכול בכול? האם אלישבע תוכל להמשיך ולחלום על עלייה לארץ ישראל כאשר בני משפחתה ובני עמה ניצבים לפני חורבן? כדי להימנע מ"ספוילרים" לא אשיב על שאלות אלו. לסיום אציין רק שהרומן של כנוביץ' הוא קינה נרגשת של מי שלא עלה בידם לטפח את חלקת האדמה שלהם בעיירות הקטנות ובכפרים שנרמסו בידי כוחות אכזריים שכמוהם מקננים בכל אדם.
ד''ר רפי צירקין-סדן, מרצה בכיר במחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות באוניברסיטה הפתוחה.