top of page

הכתיבה כקשר בין החיים למתים

בין חיים לחיים, אסתר אורנר, תרגמה: אירית עקרבי, תשע נשמות, 142 עמודים, 2023.

 

אורנר מעלה שאלות על עצם הכתיבה ועל האופן שבו הספרות משמשת גשר בין החיים למתים. הכתיבה בקולו של אדם קרוב שנפטר, והדיאלוג בינה לבין המתים שלה, מאפשר לאורנר להמשיך עימם את שותפות החיים שנקטעה

 

יעל בן-צבי מורד

 

בספר בין חיים לחיים מזמינה הסופרת אסתר אורנר את בעלה המנוח לספר על חייהם המשותפים. זהו אפוא ספר המסופר מנקודת מבטו של אדם מת, ובמובן זה הוא פורץ דרך בכתיבה הממוארית. בין חיים לחיים הוא הספר החמישי המתורגם לעברית של הסופרת החיה בישראל, כותבת בצרפתית ומפרסמת בבמות מרכזיות בצרפת ובשוויץ. אורנר הייתה ממבשרות הכתיבה הממוארית המשלבת בין קולות וזהויות ביצירה אחת, שילוב שכיום נפוץ מאוד בממוארים בשפות שונות בעולם, ושהשאיר חותם עמוק גם על הספרות העברית בשנים האחרונות.

ספרה הראשון של אורנר אוטוביוגרפיה של שום אדם, שיצא לאור בז'נבה בשנת 1999, הוא ממואר המסופר מנקודת מבטה של אימה של המחברת, וספר שקשה להניחו מן היד. לא זו בלבד שסיפור החיים המובא בו מטלטל, אלא גם המעברים הקיצוניים בין קירבה לבין מרחק בחייהן של האם והבת, ובייחוד צורת הכתיבה, שכמוה לא קראתי בעבר: סיפורי החיים של האם ושל הבת מובאים מפי האם, כשמאחוריה עומדת למעשה הבת הכותבת. הכתיבה המבוססת על הדהודי השתקפויות של האם והבת היא יוצאת דופן, אבל מעניינת לא פחות ממנה היא העובדה שבמרכזן של שתי מראות אלה המשקפות זו את זו עומדת "שום אדם", כלומר דיוקן חלול של האם ושל הבת המשותף לשתיהן. "שום אדם", המופיע בכותרת הספר, מבטא את מחיקתן של זהות האם והבת בשואה. הכתיבה מצד אחד תורמת לבניית הדיוקן החלול, ומצד אחר מפצה על תחושת ההיעדר בחיים.

המבוך הספרותי המורכב הזה כתוב בשפה פשוטה ויומיומית. שכן, כתיבתה של אורנר מתבססת תמיד על היומיומי והאנושי. היומיום אוצֵר משמעויות ייחודיות כאילו כל כפתור ופרח מהדהדים את הגורל העמוק של האדם בחידת היקום. ולהפך: היומיום הוא עצם המשמעות האנושית, והמעשים הפשוטים הם פעולת החיים עצמה, הם המשמעות – המטרה ולא רק האמצעי.

העיקרון של הדהוד משמעויות הגורל בפרטֵי החיים היומיומיים, הביתיים והמשפחתיים הוא עקרון מַפתח גם בספר בין חיים לחיים. בספר זה מזמנת אורנר את בעלה המנוח יונתן מרזר לשהות לצדה, ולספר על חייהם המשותפים מנקודת מבטו. כמו בטרילוגיית האימהוֹת שקדמה לו, גם בספר זה סיפור החיים שלה נסרג בסיפור החיים של אדם אהוב וקולותיהם נשזרים זה בזה.

מרזר היה שחקן, פנטומימאי ובמאי תיאטרון בינלאומי. חייהם המשותפים התחילו לפני שהכירו, משום שגורלם התקדם במסלול מקביל, כמו היו נפשות תאומות. הספר נכתב 25 שנים לאחר מותו, והוא מתאר את השנתיים הראשונות לחייה בלעדיו. בשנתיים אלה יונתן נוכח בחייהן של אסתר ושל דפנה בתם, מלווה אותן, מספר עליהן ועליו. כך חייהם המשותפים ממשיכים גם לאחר מותו. המבט של הקוראים משוטט עם בן הזוג בתוך הבית, במשולש המשפחתי של זוג עם בת. הספר מתאר מעין תקופת ביניים לאחר מותו של יונתן, שבה ניתנת להם הזדמנות לשהות יחד, כמעט ללא מחיצות בין החיים למוות. בתום שנתיים הוא מכריז שזה הזמן להיפרד, ושעליו לעבור הלאה לחייו הבאים, כאילו גם בעולם הבא יש מעברים בין חיים לחיים.

יונתן מספר את הסיפור. אסתר כותבת על עצמה מנקודת מבטו ובקולו. ולהפך: הוא מספר על עצמו מנקודת מבטה. כך הספר הוא מעין מראה מול מראה, עיניה של אסתר מביטות ביונתן מביט עליה מביטה עליו מביט עליה.

דמות המספר של מרזר טוענת, ובצדק, שאסתר היא זו שאילצה אותו לכתוב, הוא רק נכנס לתפקיד, משחק את המשחק. "אני כבר לא זוכר איך נתתי לעצמי להיגרר להרפתקה הזאת. אוֹנָה ["היא" בפולנית, והכוונה כאן לאסתר] שידלה אותי שוב ושוב, ועכשיו אני ממשיך, בלעדיה, את מה שאי אפשר לסיים. אני מודה שאני נהנה מזה" (עמ' 105). והוא גם אומר לה: "ואם תרצי או לא, את שוב מוצאת את עצמך בקשר איתי, אחרי שנים שכבר השלמת עם כך" (עמ' 90). בספר זה, כמו בשאר ספריה, אורנר מעלה שאלות על עצם הכתיבה ועל האופן שבו הספרות משמשת גשר בין החיים למתים. הכתיבה בקולו של אדם קרוב שנפטר, והדיאלוג בינה לבין המתים שלה, מאפשר לאורנר להמשיך עימם את שותפות החיים שנקטעה.

זהו ספר קולח ומלא הומור אף על פי שהוא כתוב מנקודת מבטו של המת, שכן יונתן מספר באופן חי מאוד. משפטיו קצרים, אפילו קופצניים. הוא עובר מנושא לנושא באופן אסוציאטיבי, מדלג בין זמנים, מקומות ודמויות, חוזר על עצמו, מתנצל בחינניות שובת לב, מהפך בדבריו, ולבסוף שב לאירוע שבו פתח את הדיבור אליה. עבורו כל דבר הוא משחק: "אני אמשיך לספר את סיפור חיי. נתפסתי למשחק הזה, משחק הכתיבה. האם זה משחק? לא לגמרי. משהו מן המשחקיות יש בזה. אם רוצים, כל דבר הוא משחק" (עמ' 20). הוא מנסה ללכוד את תשומת ליבה של אשתו בדיבור שהיא ספק שומעת, כאילו הוא מתבונן בבית דרך חלון. הוא אכן דומה בתנועותיו המדלגות, המרחפות, לציפור הדופקת במקורה על זכוכית הבית, והוא אף מדומה לגוזל שצמח תחת כנפיה של ציפור נודדת (עמ' 16‑17).

אסתר היא הנמענת של יונתן, ולכן היא משמשת כציר יציב לתנודות תודעתו וזיכרונו. ובניגוד לחיוניות הקופצנית שלו, אסתר מתוארת מנקודת מבטו כאישה המכונסת בביתה, ונראה שהיא אף איבדה את שמחת החיים לאחר מותו, ונהייתה מהורהרת יותר.

בהפליגו בזמנים שונים הוא מתייחס לתפיסת הזיכרון של הילדוּת: "יש לי מעט מאוד זיכרונות. אני תוהה לפעמים אם זיכרונות הילדות שייכים לנו. האם אנו עצמנו הזוכרים, או שמא זיכרון רקום מסיפורי מבוגרים. כך, אנו, אולי, קהל הצופים של ילדותנו. קהל הצופים של זיכרונות קרובינו. בייחוד בכל הנוגע לילדוּתנו המוקדמת" (עמ' 14). אל מול תפיסת הזיכרון והחיים כתיאטרון הנע בתזזיתיות, עומדת אהבתה של אסתר לחיבורו של מרסל פרוסט בעקבות הזמן האבוד, שהילדות נפרסת בו באיטיות כחותם נצחי של מרחבי הזמן על התודעה המשתנה בכתיבתה. צלילתה של אסתר אל הכתבים – אל הקריאה ואל הכתיבה – שונה מהטמפרמנט המרחף של יונתן, מהווייתו השלובה בריקוד, אימפרוביזציה ופנטומימה מלאה מסכות, אביזרים ושיתופי פעולה אנושיים חזקים.

עם זאת, המפגש עם האנשים, המצטייר בקריאה כמעין נשף של ריקודי זוגות החולש על פני ארצות ושפות, משותף לשניהם, ודרכו ודרך פניהם של האחרים הם גם התבוננו זה בזה באהבה. בסופו של דבר הזוגיות ביניהם לא הייתה רק זוגיות בין גבר לאישה, אלא גם שידוך בין שתי משפחות – משפחת התיאטרון ומשפחת הספרות על כל מטענן הגנטי והתרבותי. "התלהבתי מכל מקצועות הבמה. אהבתי את החיים המשותפים ואת עבודת הצוות. התיאטרון היה המשפחה המורחבת שלי. כך זה נמשך עד הסוף. בימים הגרועים ביותר, בסלון הזה, שבו את מארחת עכשיו זוג צעיר עם בתם הקטנה, הדרכתי קבוצה של שחקנים. מאוחר יותר, בלעדיי, הם עתידים היו להעלות על הבמה את הסצנות הקטנות האלה, שהיינו מאלתרים כל יום אחר הצהריים בחדר הגדול הזה, שמבחינתי נשא משקל בבחירת הדירה" (עמ' 21).

כתיבתה של אורנר מתמקדת ביומיומי ובמוחשי. ומאחורי רגעי החיים החד־פעמיים שהיא לוכדת בשפתה הייחודית עומדות משמעויות אנושיות חדות ומעמיקות. תפיסה זו, המפסלת את הפילוסופי מתוך הגשמי, עומדת הן בבסיס הפרוזה של אורנר והן בבסיס התיאטרון של מרזר. היחסים הנרטיביים שבין הפעולות היומיומיות לבין המשמעות האנושית שעומדת מאחוריהם, דומים ליחסים בין אדם למסכה. המסכה לא מסתירה את האדם, להפך, היא ביטוי של פן אחד שלו. כפי שיונתן מלהטט בין מסכות מקומדיית דל'ארטה ומסיכות אפריקאיות, כך גם אורנר מאמצת בספריה קולות של דמויות קרובות מחייה. בספר זה יונתן מבקש "לתת לסיפורים לצוף. להעלות אותם על הכתב. להעז להיות בנאלי. להעז לומר דברים שדופים. [...] להחליק את עצמי לתוך האחר, כמו בתיאטרון" (עמ' 103).

עיקרון זה, שמנסח יונתן כביכול, הוא בעצם העיקרון החוזר בספריה האוטוביוגרפיים של אורנר: בכל אחד מהם היא מחליקה את עצמה אל תוך האחר ואת האחר אל תוך עצמה, מזמנת את האחר לכתוב איתה. כל ממואר של אורנר מציג פן אחד באישיותה ובחייה באמצעות החתמת המסכה של האחר על פניה, על קולה ועל ידיה הכותבות. היא כותבת דרך המפגש איתו ודרך הפרידה האינסופית ממנו. כל ממואר מתמקד בתקופה אחרת, ומציג נקודת מבט אחרת בשיטוט הספרותי בין חיים לחיים.

תפיסת הפרוזה של אורנר יהודית מאוד בבסיסה, משום שביסודה עומדת פרקטיקה של חיים יומיומיים שמתוכם צומחת האמונה באדם, במקום ובגורל המסתורי הקושר אנשים יחד. אירית עקרבי שתרגמה את הספר, ואף את רוב ספריה האחרים של אורנר שראו אור בעברית, דייקה במשמעויות ובסגנון. היא כמו החזירה את השפה הצרפתית של הסופרת אל מקורותיה היהודיים – אל העברית ואל היידיש המצויות במשמעויות העומק של השפה שאורנר כותבת בה.  


 

ד"ר יעל בן-צבי מורד, חוקרת ספרות וקולנוע, ספר שיריה מאובן עומד לראות אור בהוצאת פרדס.

 

534 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page