אנומליה, ארוה לה טלייה, הקיבוץ המאוחד, מצרפתית: רמה איילון, 300 עמודים, 2022.
מחשבותיו של מיזל, המתרגם והסופר שברא לה טליה, על תרגום, ספרות, והספר הפנימי המקורי ששמו "אנומליה", הן תעלול, הכנסה עצמית של לה טליה אל הסיפור.
אילאור פורת
שני היפוכים מופיעים זה לצד זה ליד כותרתו של הספר אנומליה. עיגול צהוב, ובו כתוב שזהו "רב מכר עולמי" (נטפליקס כבר רכשו את הזכויות לעיבוד שלו לסדרה) אבל גם "זוכה פרס גונקור", הפרס הספרותי הנחשב ביותר בצרפת. מסחריות מלווה בהערכה ביקורתית. יש דבר כזה בכלל? במילותיו של חזי לסקלי, פעם, בזמן מן הזמנים שאינני זוכר, כמעט (בתור יליד שנות התשעים), חיבורים כאלה היו אפשריים וקלים יותר, ומי שנחשב קאנוני היה גם מוערך וגם מצליח. אז איך התגבר ארוה לה טליה על הקיטוב של ימינו?
התיאור של הספר אכן עלול להישמע מסחרי יחסית – קבוצה של אנשים שאינם מכירים זה את זה עולים לטיסה שמתרחש בה מאורע מסתורי, בלתי מוגדר וחסר פשר – אנומליה. תחילתו, כמובן, באסון אווירי בשמיים (מי אמר "אבודים"?) משם העלילה מתפתחת לאזורי ספרות המתח, המדע הבדיוני והפילוסופיה בשקל, השפה היא רזה ופונקציונלית למדי, הקצב קולח, מהנה (מילה ארורה!) למרות מספר הדמויות הגדול (ואלו רק הולכות ומתפצלות. עד שנגמרת האקספוזיציה עוברים יותר ממאה עמודים). בין הדמויות בספר – רוצח סדרתי (כמובן), עורכת דין, אימא וילדיה, ואולי החשוב מכולם – ויקטור מיזל, מתרגם וסופר שכתב את הספר "אנומליה" לפני שהתאבד במפתיע.
אלא שמקריאה על הסופר גיליתי שהוא משתייך לעולמות האוליפו, הספרות הצרפתית הנסיונית והמשחקית שכוללת, למשל, את ז'ורז' פרק – לכאורה הכי רחוק מספר הנטפליקס הנוסחתי הזה. וגם האנומליה שעומדת בבסיס הספר אינה זוכה לפתרון ברור – ומתאימה יותר לעולמות שאני מעורבב בהם בהיותי פוץ אינטלקטואלי (ולספרות שאני גם מעריך בעצמי), עולמות שבזים לעוקבים אחר נוסחה, ושבהם הרבה יותר נחשב להותיר את המסתורין על כנו, ובמקום לפתור את החידות להידרש להרהור על הצורך שלנו לפתור את החידות ולהתחקות בעקבות המבנים המטאפיזיים שמכוננים את המציאות החידתית.
ה"נוסחה" – על שרירותה המסוימת, האלגוריתם הנטפליקסי – היא לב העניין כאן, ואולי מה שמאפשר לחבר את האוליפו והמסחריות, למשחק שלעולם לא ברור אם הוא רציני. משחק דורש מעקב אחרי כללים, והמשחקיות האוליפית האמינה ביצירה מתוך מגבלות מסוימות. במקרה זה, זהו אולי האימוץ של מגבלותיה של נוסחה מסחרית ושל סגנון גלובלי, אמריקאי, נטפליקסי, מתורגם. מחשבותיו של מיזל, המתרגם והסופר שברא לה טליה, על תרגום, ספרות, והספר הפנימי המקורי ששמו "אנומליה", הן תעלול, הכנסה עצמית של לה טליה אל הסיפור. לה טליה נוגע בשאלת היחס בין תרגום, שכפול ומקוריות.
הנוסחה התרגומית של הספר הזה עוברת שכפולים ופיצולים, שמתעניינים יותר באפשרויות המשחק עצמו, בריבוי. כך למשל באשר להסברים המטאפיזיים שהספר מספק לאסון האווירי: האם הפילוסופיה שהספר חוקר היא "רצינית" (ועל כן גרועה, נדושה, חסרת מקוריות), או שהיא פרודית, חלק משעשוע, משוכפל וממוחזר ממקומות שכבר ראינו קודם כמו המטריקס; כך היא הופכת את המטאפיזיקה לתרבות פופולרית, מייתרת את הצורך בפתרון החידה, שהיא בסך הכול מה שעומד בבסיס הז'אנר ומאפשר את ריבוי האפשרויות. לי נדמה שהספר לא מוכן להתחייב להסברים שהוא מספק.
אם יש הסבר אחד שהספר כן מתחייב אליו, הוא קשור במבנה של האנומליה עצמה, שגורמת לפיצול בעולם ולכפילים של הגיבורים להופיע. הכפילים והפרשנויות הולכים ומתרבים, נוהגים זה אל זה בדרכים מתגוונות. הדמויות (הלא מעטות) כמעט לא מתקשרות ביניהן, ובכך הספר דומה יותר לסדרת אנתולוגיה, שכל פרק בה עוסק בדמות אחרת. הפגישות בספר הן בעיקר בין הכפילים לבין עצמם, ומעלות אפשרויות שונות של פגישה עם כפיל; הספר מכיר בתפיסה הקלאסית, של פרויד, על פיה הכפיל הוא מאיים ומחריד; אבל מעוניין יותר בפיתוח האפשרויות מתוך הנוסחה החד־משמעית, המוכרת.
"אנומליה", הספר הפנימי, מתואר בתור ספרות "כבדה" למדי, פילוסופית־פואטית ברוחה, מן כפיל רע שאורב למסחריות, אבל הופך דווקא לרב־מכר. במובן אחד הוא תמונת הראי של הנטפליקסיות הקריאה של אנומליה ה"ממשי", אבל במובן אחר מציע הכפלה נוספת, מעניינת במיוחד, שכן הצלחתו של הספר אנומליה במציאות שלנו הפכה את לה טליה מסופר נידח, שנמשך לאוונגרד, לסופר מוערך ומצליח; אפשר להמשיך ולעמוד על האפשרויות, לפתח את היחסים בין הכובד ובין הנוסחתיות הקלילה, אבל אפשר גם לומר שהיחסים האלה בין ההצלחה שבתוך הסיפור להצלחה שמחוץ לסיפור הם עדות ליכולת של ספרות, כשהיא טובה, לא רק להיות חיקוי של מציאות או לעמוד כנגדה, אלא לכלוא אותנו בלולאות של מיינדפאק גמור.
ד"ר אילאור פורת הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם, חבר מערכת בכתב-העת אודות.