top of page

התוכנית החינוכית של מרק פישר

ריאליזם קפיטליסטי, מרק פישר, כנרת זמורה דביר, מאנגלית: תמר הרמן, 180 עמודים, 2023.


התרבות תוכל לעורר ולטלטל את נמעניה רק אם היא תאתגר אותם, תציע להם תכנים מורכבים ותובעניים שההתמודדות עימם תחייב אותם להתאמץ, להפעיל את המחשבה והדמיון.


איתי שניר


הטענה שספרו של מרק פישר ריאליזם קפיטליסטי עוסק בחינוך הצעירים עשויה להפתיע. פישר עשה לעצמו שם כמבקר חריף ושנון של התרבות הקפיטליסטית בעשור וחצי הראשונים של המאה, בבלוג המשפיע שלו k-punk  ובבמות רבות אחרות שכתב בהן על תרבות ומוסיקה פופולרית, פוליטיקה וכל מה שביניהן, אבל הוא בהחלט לא מזוהה עם נושא בעל תדמית אפורה כמו חינוך.

הביטוי "ריאליזם קפיטליסטי" שבכותרת ספרו הראשון מ־2009, שתורגם לאחרונה לעברית, הוא ניסוח קולע למשפט שהפך כבר לקלישאה, ולפיו "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם", או במילותיה המפורסמות של מרגרט תאצ'ר: "אין שום אלטרנטיבה" לקפיטליזם. אף על פי שרבים מודעים לליקויי הקפיטליזם וסובלים מהעוולות שהוא מייצר, הם ממשיכים לפעול ולהתנהג בהתאם לציווייו גם בלי להאמין בצדקת דרכו, פשוט בגלל שהמחשבה על משהו אחר, חדש, נראית מופרכת, הזויה, או בקיצור: ילדותית.

אין זה מקרה אפוא שמחשבות על ילדים פותחות הן את הפרק הראשון והן את הפרק האחרון של הספר. הספר מתחיל במחשבות על סרטו של אלפונסו קוארון מ־2006 "הילדים של מחר", המציג עולם דיסטופי שמסיבה לא ידועה בני האדם בו מאבדים את היכולת ללדת ילדים. העקרוּת, טוען פישר, היא מטאפורה לבעיה תרבותית של חוסר היכולת לחדש ולהתחדש. המציאות החברתית המתוארת בסרט אינה חלופה למציאות הקפיטליסטית המוכרת לנו אלא הקצנה שלה, והיעלמותם של הילדים מייצגת את הכיוון חסר התקווה שאנחנו הולכים אליו טוב יותר מכל המוסדות הטוטליטריים המוצגים בסרט. ילדים, במילותיה של חנה ארנדט, הם "אלה שזה-מקרוב באו" (newcomers), עיניהם טריות והם טרם התרגלו לעוולות המציפות את עולמנו. עולם בלי דור המשך, בלי צעירים שמסתכלים עליו במבט משתומם ומתקומם, שמציעים רעיונות מקוריים ומוכנים להסתכן כדי לנסות ליישם אותם, הוא לפיכך המחשה רבת־עוצמה של עולם קפוא ומאובן – או, מוטב, עולם שמייצר כל הזמן עוד ועוד מאותו הדבר, שבו חידוש הוא רק צורה של מיתוג ומקוריות היא אסטרטגיה שיווקית – בלי אף ילד שיצעק שהמלך הוא ערום (ושישאל למה בכלל צריך מלך). הנה כי כן, בניגוד למגמה רווחת בשמאל הרואה בילדים שכפולים של הוריהם ומזהה אותם עם סכנה (סביבתית או דמוגרפית), עבור פישר הם מסמנים את הסיכוי לחידוש, ריענון, רעיונות מפתיעים והתנהגות בלתי צפויה.

פישר יודע היטב, כמובן, שאף על פי שבעולם ה"אמיתי" עדיין נולדים וגדלים ילדים, קשה לומר שהצעירים בני זמננו משנים את העולם או יוצרים לו חלופות (לא בטוח שאפילו מחאת האקלים, שבין מוביליה ופעיליה לא מעט צעירות וצעירים, מסוגלת – או מנסה – לדמיין את סוף הקפיטליזם). הפרק האחרון של הספר עוסק לפיכך בתוכנית הטלוויזיה "סופר־נני", שבה אומנת מנוסה מוזעקת לסייע להורים נואשים לטפל בצאצאיהם הסוררים. סופר־נני דרושה, לפי פישר, בגלל חדירת האידיוטיזם ההדוניסטי, הרואה בכל אדם צרכן שזכאי למימוש מקסימלי של כל מאווייו, אל תוך חיי המשפחה: ההורים, לדבריו, "מחפשים חיים קלים, מה שגורם להם להיכנע לכל דרישות ילדיהם, שהופכות בהדרגה רודניות", ולכן "נראה כאילו ההורים נכשלו במילוי תפקידם אם הם התערבו בדרך כלשהי בזכות המוחלטת להנאה של ילדם ופגעו בה" (עמ' 156‑157). יש אפוא צורך אמיתי באומנת, בדמות מחנכת שתציב גבולות ודרישות בפני הילדים, גם אם ברור שבניגוד לדמות הטלוויזיונית שלדידה הבעיות והפתרונות נעוצים תמיד בהתנהגותם של פרטים, מה שדרוש למעשה הוא "סופר־נני מרקסיסטית" שתבין שהבעיה – ולכן גם הפתרון – נעוצים במבנה החברתי, בשלטונו של "ההון הגדול".

התשובה שפישר מציע לשאלה "כיצד נתקדם מעבר לתרבות הקונפורמית האחידה עד מוות", אם כן, היא חינוך. פוטנציאל החידוש והריענון שטמון בצעירים אינו נוטה להתממש מעצמו, באופן טבעי, לפחות לא בחברת הצרכנים הקפיטליסטית שופעת הפיתויים והסיפוקים המידיים. בניגוד לדימוי הפופולרי של החינוך כפעולה אלימה ודכאנית מיסודה שאונסת את הדמיון הילדי לתוך תבניות מוכנות מראש וחונקת את רוח הנעורים – ומשום כך יש למעט בה ככל האפשר, או לפחות ליצור מסגרות שההתערבות החינוכית בהן היא מינימלית – פישר סבור שדווקא "היעדר גבולות מביא סבל ואי־נחת [ואילו] הטלת מגבלות על הרצונות תחיה ולא תמית אותם" (עמ' 174‑175). הווה אומר, בעוד שהמימוש ההדוניסטי של התשוקות נטמע בתוך המערכת וגורם בחשבון אחרון לאומללות, תביעות ומגבלות מכריחות את הרצון להתאמץ, להיות פעיל ויצירתי. כך החינוך יכול לקחת את האדם אל מעבר לגבולות האני הקיים שלו, לשחרר אותו מעצמו ולאפשר לו לפתח אישיות עצמאית ובריאה שמסוגלת גם לקרוא תיגר על החברה ולא רק לשחות עם הזרם.

הדגש על חינוך ככיוון אפשרי לפתרון חוליי החברה המודרנית מקרב את פישר להוגים אחרים מזרם התיאוריה הביקורתית. למשל תיאודור אדורנו, שכבר בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה הגיע למסקנה שרק חינוך קפדני ותובעני יכול לאפשר את התפתחותם של חושבים עצמאיים (וכמו פישר ביטא את העמדה הזו במדיום פופולרי יחסית – במקרה שלו, הרדיו). אבל פישר לא מדבר רק על חינוך במוסדות פורמליים כמו בית הספר והאוניברסיטה, אף על פי שהוא לימד באקדמיה והבעיה של חדירת ההיגיון הניאו־ליברלי לתוכה בהחלט מקבלת מקום בספרו. הסופר‏־נני המרקסיסטית אינה בהכרח מורה או מרצה, אלא כל מי שיש לו השפעה על התרבות ועל צרכניה.

כדי למלא את התפקיד שפישר מועיד לה, התרבות לא צריכה להיות פוליטית או ביקורתית במובן של הנחלת ערכים נכונים וטיפוח אישיות רצויה. ביקורתיות כזו, שדווקא עליה דומה שאנחנו שומעים יותר ויותר לנוכח הצלילה של הקפיטליזם הניאו־ליברלי לתהומות של סמכותנות ופשיזם, מניחה שהמחנכים או סוכני התרבות כבר אוחזים בידיהם את הפתרונות לבעיות החברתיות, ובכך רק מעקרת את אלמנט החידוש וההתחדשות. התרבות תוכל לעורר ולטלטל את נמעניה רק אם היא תאתגר אותם, תציע להם תכנים מורכבים ותובעניים שההתמודדות עימם תחייב אותם להתאמץ, להפעיל את המחשבה והדמיון.

זו ללא ספק עמדה אליטיסטית ואף פטרנליסטית, אבל בניגוד ל"פטרנליזם ללא אב" של החברה הצרכנית, שמציף את עולם התרבות בזבל ומייצר אשליה של בחירה ואוטונומיה, הפטרנליזם הפרוידיאני־לקאניאני של פישר הוא ברור וגלוי, ודמויות האב שהוא מקדם – אמנים, יוצרים, אנשי תקשורת, פובליציסטים – אינן כאלה שיש להיכנע לסמכותן, אלא יש לצאת נגדן, למרוד, לפתח אישיות עצמאית ומקורית.

עמדה כזו, הרואה בחינוך לתרבות גבוהה את המוצא האפשרי היחיד מהסטגנציה החברתית והפוליטית, אינה מקורית כשלעצמה, וניתן לטעון כלפיה שהיא כרוכה במעין פרדוקס: מצד אחד היא מבקשת לפנות לקהל רחב, צעיר והדוניסטי, ומצד אחר היא מתעקשת על תובענות אליטיסטית שנחשבת לכזו שמעוררת רתיעה וניכור. האם גישה כזו לא מביסה את עצמה, נידונה מראש לכישלון מרוצה־מעצמו?

בדיוק כאן נמצאת תרומתו המעניינת ביותר של פישר למסורת השיח הביקורתי. להבדיל מאדורנו ומתיאורטיקנים ביקורתיים אחרים שהפסימיזם התרבותי והפוליטי שלהם נשען על זלזול לא רק בתרבות הפופולרית אלא גם בבני האדם עצמם, פישר טוען שמתחת לרצונות שהתאגידים מייצרים טמונה תשוקה אמיתית לדברים חדשים ומפתיעים: "הצורות העוצמתיות ביותר של ההשתוקקות הן למוזר, ללא צפוי, למשונה" (עמ' 165). אנשים, במילים אחרות, בהחלט רוצים תוכן איכותי ומאתגר, אף על פי שהרצון הזה נותר רדום כל עוד אין שום דבר שיספק אותו.

אמנם קשה לצפות מהתקשורת התאגידית שתייצר או תפיץ תרבות ראויה לשמה, אבל השידור הציבורי עושה זאת לפעמים, ובעיקר – פישר סבור שבעידן האינטרנט התרבות יכולה בהחלט להשתחרר מתלותה בתאגידי התקשורת הגדולים. קל הרבה יותר להפיץ תוכן איכותי ולדון בו בבלוגים כמו זה שהוא עצמו כתב, וכמובן ברשתות החברתיות שנסקו ממש במקביל לפרסום ספרו. עמדה זו נשמעת ללא ספק נאיבית, לא ריאלית: קשה לחשוב היום על רשת האינטרנט כזירה של דיון תרבותי מורכב, "בלוג" נשמעת כמו מילה מהעבר הרחוק, והרשתות החברתיות מפיצות כנראה בעיקר שיח שנאה, פייק ניוז ופרסומות מותאמות אישית. ועדיין, האופטימיות של פישר מלאת דמיון ומדבקת. אכן, את כתיבתו של פישר עצמו ניתן לראות כהמחשה לכך שהתגברות על המתח שבין עומק לנגישות היא לכל הפחות אפשרית. ריאליזם קפיטליסטי לא עושה הנחות לקוראיו, ובכל זאת הוא עשוי להיות קריאה מהנה ומספקת גם למי שלא מורגלים בקריאת תיאוריה ביקורתית. אולי אפילו לצעירים.

 

ד"ר איתי שניר מלמד פילוסופיה פוליטית בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, והוא עורך-משותף של מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית.

158 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page