זאת אני הבוערת

כל מה שהיא שרה מעלה עשן, שי שניידר-אילת, עורכת: ליאת קפלן, סדרת 'כבר', מוסד ביאליק, 71 עמודים, 2021.


כל מה שהיא שרה מעלה עשן היא יצירה העוסקת במוות (ומכאן שגם באלה שנותרו בחיים), ובשפה שבה בחרה המחברת לדבר על המת – כלומר, בשירה. הדיבור הקומפולסיבי, כמי שנתקעה לו עצם בגרונו, כמי שמוכרח להשתמש במילים על מנת לשרוד, מעניק לשירים בספר נימה של דחיפות ושל אחריות פואטית אמיתית.



מעין איתן


דברים מתים רבים מופיעים בספרה השני והיפה של שי שניידר-אילת, כל מה שהיא שרה מעלה עשן; ארנב בשדה, חולדה שנלכדה במלכודת ביתית, ציפור שהמיתה החתולה, עכבר שגופתו נמצאה במיטה, כלב שנפגע בידי מכונית, אמו של האהוב המת. דמותו של האהוב, שהלם מותו הפתאומי והאבל על הסתלקותו העסיקו את המשוררת בהוא היה כאן, אני בטוחה בזה, ספר שיריה הראשון (אפיק, 2019), מרחפת מעל הספר כולו. כבר בשיר הפתיחה מצהירה המשוררת שבאהוב המת, יעסוק, במידה רבה, גם ספרה החדש: "היום / אדבר, כהרגלי, על בעלי המת בשפה העברית", היא מודיעה (עמ' 5). השיר הזה, נטול הכותרת, מכיל את הד.נ.א של הספר כולו: כל מה שהיא שרה מעלה עשן היא יצירה העוסקת במוות (ומכאן שגם באלה שנותרו בחיים), ובשפה שבה בחרה המחברת לדבר על המת – כלומר, בשירה.

הניסיון לדבר על המת בשפה העברית, כמו בכל שפה, נדון כמובן לכשלון, ולו מפני שאין בכוחה של השפה להשיב את המת לחיים; שניידר-אילת יודעת זאת היטב, וכבר באותו שיר ראשון מעידה על הכשלון הזה: "הזמן שלנו," היא כותבת, "הוא כמעט נגמר. רק אהובי המת, שוב לא / עלה בי לומר עליו דבר" (שם). גם כאשר עולה בידה לדבר על המת בשירים אחרים, שניידר-אילת עושה זאת בספר הזה בעקיפין, באופן לא פרטיקולרי, דרך הדיבור על אמו ואחותו, על גברים אחרים ועליה עצמה – "זה שוב לא אתה, זו / תמיד אני", היא כותבת (עמ' 12). השאלה שהיא מציבה בשיר הראשון – האם בכוחה של השפה לרפא – נענית כמעט מיד ב"אני לא מאמינה בפסיכולוגיה"; נדמה ששניידר-אילת בוחרת, במכוון ובצדק, שלא לדון בה ברצינות רבה מדי. גם על השאלה "האם תטבע או תינצל" אמנית ההיחלצות (המתוארת בשיר "תמונה ובה מתורגלת היחלצות") עונה המחברת ב"כך או כך היא תתפתל / כדי לצאת מזה" (עמ' 18). טון ענייני דומה משמש את שניידר-אילת בתבונה לאורך שירים רבים בספר על מנת לחתור תחת שובל הדרמה של המוות הטרגי.

במקום זאת, המוות הופך לעילה לכתיבה. בשיר "לקראת האמצע ירוץ כלב", המופיע לקראת אמצע הספר, ושבו מתוארת אישה צעירה הדורסת בשוגג כלב, כותבת המשוררת: "הנה הנטל: / בטבורם של הדפים יש גופה שצריך לפנות. משהו שנקטל, שקטלנו, / כדי שיהיה לנו סיפור" (עמ' 31). הנהגת הייתה רוצה "להשיב [...] את שלקח[ה] ללא רשות", אבל בה בעת היא יודעת שבכוחה להפוך את המוות לסיפור. הסיפור הוא אותו "דבר שנשאר" (כפי שכותבת שניידר-אילת בשיר אחר, בעמ' 11), ושלו אנחנו זקוקים יותר מכל; אבל הסיפור הוא גם "חרחור. כפה אחת, / מעיים" ("לקראת האמצע ירוץ כלב", עמ' 32) – כלומר, הסיפור הוא, בסופו של דבר ולעולם, הסיפור על המוות ועל המת. עם זאת, נראה ששניידר-אילת יודעת שגם כוחו של הסיפור מוגבל: "מה טעם לספר", היא כותבת,

אתה מת, יודע-כל.

או שאין ממך מאום, תלוי במה מאמינים.

החיים, הם מאזינים עוד פחות – אוסיף

ואספר. אין נמען אחר. רק הסיפור,

כעצם, בגרוני (עמ' 36).


המת אינו יכול להיות הנמען של הסיפור, אף על פי שרבים מהשירים פונים אליו בגוף שני. אך החיים נוטים להאזין עוד פחות לסיפורים על המוות. אם כך מדוע ממשיכה המשוררת לדובב אותם? "אדם, אפילו יוותר אחרון בעולם, יוסיף וידבר", מציעה שניידר-אילת בשיר השני בספר (עמ' 9). והדיבור הקומפולסיבי, הדיבור כמי שכפאו שד, כמי שנתקעה לו עצם בגרונו, כמי שמוכרח להשתמש במילים על מנת לשרוד ("יש לי כוונה / להינצל ומפתח / מתחת ללשון" כותבת שניידר-אילת ב"תמונה ובה מתורגלת היחלצות"), מעניק לשירים בספר נימה של דחיפות ושל אחריות פואטית אמיתית. עם זאת, אף על פי שהשירה מדומה לפנינה יפהפייה בשיר החותם את הספר, המשוררת אינה תמימה: מילים נכתבות רק "בחול, לפעמים", והן "דברים קלים שהרוח תמהר לשאת" (עמ' 66). אבל הקריאה בכל מה שהיא שרה מעלה עשן מגלה שהשירים אינם רק כחול הנסחף ברוח. כמו הציפור בשיר המעניק לקובץ את שמו, המשוררת שרה על מה שמתאבך, על עקבותיה המיתמרים של הבעירה הגדולה; אבל היא יודעת היטב שכדי לגעת בעשן, צריך לשלוח כף יד אמיצה, שתיכווה באש.

 

מעין איתן היא סופרת וחוקרת ספרות.

295 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול