פואטיקה על ציר האבל־מלנכוליה

אבן על אבן, מאיה ויינברג, פרדס, עורכת: טל ניצן, 71 עמודים, 2024.

הסימבוליקה הגוברת בספר זה, מצביעה, במובן מסוים, על יכולתה של הדוברת להרים את ראשה מתוך מעמקי נפשה, ולהביט סוף־סוף החוצה באור אחר.

אסף פורגס

"ועדיין אינני יודעת מה

עושים עם המתים

היכן להניחם

מה לומר להם שעה

שהם בכל מקום" ("מה עושים עם המתים", עמ' 27)

"מה עושים עם המתים?" דומה שזוהי השאלה המרכזית שעומדת בלב ספרה החדש, הרביעי עד כה, של מאיה ויינברג אבן על אבן. הקשיים השונים שויינברג מתארת בספרה – מות אמהּ, ילדותה הלא פשוטה, ובעיקר מחלתו הסופנית של אביה, עד למותו – חגים סביב שאלה זו. אפשר אולי אף לומר שהספר בכללותו, על שיריו השונים, מבטא את המענה, או ליתר דיוק את הניסיון המתמשך והבלתי פוסק משחר האנושות, לענות על השאלה הזו.

הגם שמדובר בחלוקה דיכוטומית למדי, וללא ספק ישנן זליגות רבות, אפשר לראות בשני חלקיו של הספר, "ערש" ו"גוף אדמה", שני אבות־טיפוס מרכזיים, מבחינה תכנית ופואטית כאחד, של מיקומים שונים על ציר האבל והמלנכוליה, על פי מושגיו של פרויד. ובמובן מסוים הכותרת של הספר כולו, "אבן על אבן", מגלמת מורכבות זו. ביטוי זה, שלקוח מהשיר שציטטתי לעיל, מצד אחד מעצים את תחושת האובדן הכפול, הבלתי נגמר, הקושי שנוסף על קושי ואי־היכולת לשחרר את האובדן. ומצד שני הוא מתווה דווקא את המהלך ההפוך דרך ההדהוד של תמונת האבל היהודי, בהנחת האבן על הקבר, תוך כדי הכרה בסופיות האובייקט האבוד, והיכולת להשתחרר ממנו.

אחד מהנושאים המרכזיים בספר, בהקשר זה, הוא האפשרות להמשיך ולחיות גם לאחר ולאור האובדן. נדמה שהמגמה המרכזית בחלק הראשון, שתיאורי המחלה של אביה של הדוברת מופיעים בו בצורה ישירה, קשה וכואבת במיוחד, באה לידי ביטוי בהצהרתה ש"אתה הולך ומתמעט / אני מתמעטת והולכת" (עמ' 10). בהתאם, הדוברת קוראת למוות משותף שלה עם אביה, "הייתי מתה תחתיך / ומקצרת את הייסורים" (עמ' 11).

בניגוד לכך, החלק השני של הספר מהדהד דווקא ניסיון להצליח ולהחזיק את החיים. אחיזה זו, כך נדמה, שואבת משני גורמים מרכזיים: הראשון הוא הטבע – "אני רוצה / ללפות את החיים / כמו המטפס את מעקה הברזל / בדחיפות הזו / בתשוקה שאינה מודעת / רק מונעת מכוח השמש / ועונות השנה / נושמת ונושפת אל / הגוף המתהדק / עלים נדיבים, רחבים / ירוקים, מלאי כוונה / אני רוצה להתעקש / להתלפף, לא לחפש / ובכל זאת למצוא טעם" (עמ' 42). הטבע, שהדוברת מפנה אליו את מבטה שוב ושוב, מחזיר לה מבט מעודד, מנחם. הזמן המעגלי שקשור לעונות השנה, לתחלופת החיים, להמשכיות – הוא זה שמצביע על האופן שבו יש להמשיך ולחיות. המשכיות זו מתבטאת גם דרך מנוע נוסף, שגם אם לא מצליח למלא את החסר, בכל זאת מצליח להניע את המשך חייה של הדוברת – בנותיה: "באות אליי הבנות / יש להן שיעורים, מסיבות / סידורים, משימות / יש להן געגוע, דבר מה / לספר, חלומות. / החיים מבקשים לחיות" (עמ' 15).

מעניין לזהות את המימוש הפואטי של שתי עמדות אלו, והספר, לטעמי, מגיש אותו בצורה מעניינת. בחלק הראשון הפואטיקה אישית לחלוטין. ההתרכזות ב"אני", הכתיבה בגוף ראשון ובלשון יחיד, וייצוג חוויותיה של הדוברת מתוך נקודת מבטה, משקפים בדיוק את מה שפרויד תיאר כמצב המלנכולי. הליבידו אצור בתוך האובייקט האבוד, האגו מסרב להשתחרר ולהכיר באובדן, ובשל כך הוא משובלל בתוך עצמו.

אלמנט נוסף של המימוש הפואטי של עמדה זו קשור לעצם הנכחת קיומו־היעדרו של האב, "אבי מפרפר בין חדרי הבית / בחלומותיי / במחשבותיי האוזלות / הוא נמצא מכל צדדי" – בין שבכתיבה עליו, גם אם תוך כדי ניסיון לשכוח אותו (למשל בשיר "לשכוח": "את הפה הפעור לאחור / אוזלת היד המובסת על המיטה / התודעה השוקעת / [...] / כך זה יהיה מעתה / לשכוח ולא לזכור", עמ' 20), ובין שבפנייה ישירות אליו (למשל: "האוטו שלך / מאה תשעים ושמונה אלף קילומטר / בגוף הפח החבול / [...] / עדיין / הריח שלך", עמ' 33). כחלק מזה, אי אפשר שלא לשים לב לשבירת אופני הייצוג בשני השירים שעוסקים ברגע המוות של האב וברגעים הבודדים שלאחריו. בשיר "ערש" הדוברת כאילו נאבדת במשפט ארוך, תוך כדי אובדן סימני הפיסוק ושבירת השורות האופיינית לשאר הספר: "זה נגמר ביום חמישי בתמהיל מוחשך בצינורות דקים של מידזולם ומורפיום גלידה בטעם מוות עד שתפסיק כבר לנשום מה היה המשפט האחרון מתי היה הצחוק האחרון היכולת לעלות במדרגות [...]" (עמ' 18). וכך גם בשיר הבא, המביא שברי זיכרונות, הדהוד קולות חסרי מקור: "תקווה ללא גבולות (בית החולים, שלט ניאון / [...] / טעם החיים (קוקה קולה, כוסות חד־פעמיות) / המקום ינחם (הרב הנדל, כתמי זיעה בבתי שחיו) / תהיו חזקים (אלמוני) בשורות טובות (פלוני)" (עמ' 19).

בניגוד לכך, במהלך החלק השני נדמה שהפואטיקה משנה את כיוונה – אביה המת הופך, לפחות ברובד הגלוי של הטקסט, לנעדר במלוא מובן המילה, ומותו כבר אינו מוזכר מפורשות. נוסף על זאת, יציאתה של הדוברת אל המרחב החיצוני, יציאה ממשית ומטאפורית יחד, מולידה פואטיקה סימבולית שהייתה שולית יחסית בחלק הראשון: "לעת ערב נחלש היום / הגוף מרפה שרירים / הנפש שעונה על אדן החלון / מביטה בפני הדברים / האמת מתגלה פשוטה / [...] / האדמה נעשית רכה / הגופים נעשים ורודים / עטלפים מעזים לצאת / לא תמיד הם חוזרים / מחיר היום כבד משחשבנו / אנחנו לא מוותרים" (עמ' 41). הסימבוליקה הגוברת מצביעה, במובן מסוים, על יכולתה של הדוברת להרים את ראשה מתוך מעמקי נפשה, ולהביט סוף־סוף החוצה באור אחר.

עם זאת, נדמה שבמקום סימבוליקה עדינה, רגישה ושקולה, השירים נופלים, לעיתים, לכתיבה רטורית בעלת פאתוס (למשל בשיר "ברכה לשנה הבאה": "שתהא שנה פשוטה בתכלית / חופשיה מיומרות"), לבהירות יתר ולמחוזות סימבוליים נאיביים ("מה יש במחול הסתמי / של שקית ניילון / כוס פלסטיק / וכותרת יפה ויבשה של בוגנוויליה / סביב עמוד ברזל / סחור וסחור / משל מדויק לקיומי?", עמ' 46), מה שמקשה על ההשתתפות במסעה האותנטי של הדוברת, וגולש אל מחוזות מלאכותיים ודידקטיים. אולי אפשר היה לראות זאת כביקורת אירונית על סימבוליקה מוגזמת, אך נדמה שהפואטיקה שמלווה את הספר – הרצינית, השקולה, בעלת הפסיחות המרובות והשורות הקצרות – מונעת אפשרות זו.

לצד זאת, שינוי פואטי מובהק נוסף מתרחש לקראת חציו השני של "גוף אדמה", אז הדוברת מתחילה לכתוב בגוף ראשון רבים. פואטיקה זו נפתחת בשיר "אחריות", ובלשון כמעט־מניפסטית: "כמה אחריות מוטלת על ילדינו / שיהיו מאושרים בכל מאודנו / עבורנו במקומנו / שנוכל לצלם אותם צוחקים / ולהרגיש חיים" (עמ' 54). מכאן, ולצד עזיבת הארץ לטובת התגוררות באנגליה, הדוברת ממשיכה בקו זה ועוברת לדיון לאומי־פוליטי, תוך כדי ביקורת על המלחמה הנמשכת בעזה.

גם אם לעיתים נדמה ששינוי נושאי זה מוצג באופן חד מדי, ובהלחמה שניתן להבחין באי־ההתאמה שלה לשירים הקודמים, על רקע ציר האבל־מלנכוליה אפשר דווקא לראות בו המשך של המגמה המתפתחת בחלק זה. כך, הטבע, שהפך להיות מטאפורה לנפשה שלה – הופך להיות גם מטאפורה לארץ: "קיץ ואני נוסעת בין קוצים / ואנדרטאות. ארץ חבולה. / בתוך כל הבלתי נסבל / ציפייה בלתי נמנעת להקלה / יום אחד ירד כאן גשם / ומי שישרוד עד אז ינשום לרווחה" (עמ' 56). הטבע הקוצני, כמו גם התקווה לריפוי ולצמיחה המחודשת, עוברים הסמלה מהמקום הנפשי־אישי למקום הלאומי־פוליטי.

יש משהו בחיבור הזה שמקרין על שני צדי המתרס – מצד אחד, העבודה האישית מוארת בזרקור מעניין, כאשר, במובן מסוים הדוברת "מצליחה" לחצות את הסף המלנכולי ולשחרר את הליבידו הכלוא בתוך האובייקט האבוד שבתוכה, כך שההכרה באובייקט האבוד מובילה להשקעת הליבידו במרחב החיצוני, בהקשר זה הלאומי־פוליטי. ומצד שני, ובאופן מעניין, המצבור הפוליטי נטען גם הוא בכנות חוויית האובדן. שהרי, אף על פי שהמלחמה היא נושא מורכב המעורר דיון, לאחר שהקורא נחשף לאבל הפרטי הכן והכואב של הדוברת, כמו גם לשינוי שהיא עברה, האם באמת אפשר לא ללכת שבי אחר החלום המתוק של הדוברת, שבמקום לחלום על האב המת, חולמת על הבן החי: "אני חולמת עלינו בלילות / איך כל האימהות / יוצאות / מהבתים / איננו מכירות אבל / יש לנו צורך דחוף / להשאיר את ילדינו חיים" (עמ' 66)?

---

אסף פורגס הוא דוקטורנט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקרו עוסק ביחסים האינטרטקסטואליים שבין המקרא לבין הספרות העברית החדשה.