top of page

חזיון תעתועים ומסך הברזל

השתיקות של גברת וִיק, צ'ל וסטו, אחוזת בית, משוודית: רות שפירא, 400 עמודים, 2023.


התנועה התודעתית הזורמת בכל חמשת הרומנים הגדולים של וסטו משקפת את האופן שבו התרבות הפינית מעבדת, או לעיתים תכופות אינה מעבדת, את ההתרחשויות הלא־פחות־מקטסטרופליות שעברו על מדינה זו מאז עצמאותה ברבע הראשון של המאה העשרים, לפני קצת יותר ממאה שנים.


גלית חזן-רוקם


צ'ֵל וסטו (Kjell Westö) הוא הפרוזאיקון החשוב ביותר הכותב בעת הזאת בשפה השוודית בפינלנד. טוב מאוד שיצירתו החלה להיתרגם עתה לעברית בידיה האמונות של רות שפירא, שהעֶרתה לעברית יצירות רבות הכתובות בלשון השוודית. כתיבתו המעמיקה והסוחפת של וסטו פותחת בפני הקוראים עולמות פנימיים מורכבים של דמויות שחיי הרגש שלהן נחשפים: ייסוריהן, חרדותיהן והחוויות הקשות שעברו עליהן. בספר, שיצא במקור ב-2013 ותורגם עתה, יש גם נימה של עלילת מתח. אולי זו הסיבה שדווקא הוא נבחר לתרגום, בהמשך לתרגומם של ספרי מתח רבים מתוצרת ארצות הצפון. ואולי נבחר הוא מכל הרומנים המרתקים והמרגשים של וסטו בגלל הנקודה היהודית שבליבו. אשוב אליה בקיצור בהמשך.

פינלנד היא ארץ די חידתית בעינֵיי רוב הישראלים, ובכלל. בהיעדר תיעוד כתוב עד ראשית העת החדשה, ההיסטוריה הקדומה שלה לוטה בערפל. עיון בתולדותיה במאה העשרים חושף מורכבות שלעיתים מקשה גם על הפינים להבין את עצמם. האוכלוסייה היהודית שלה זעירה במושגים אירופיים, שכן מעולם לא גרו שם יותר מאלפיים יהודים בו־זמנית, והתיישבותם בארץ זו במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה כנראה מאוחרת מהתיישבותם כמעט בכל מדינה אירופית אחרת, להוציא אולי איסלנד. המתרגמת הייתה ערה לידע המועט יחסית על פינלנד ותולדותיה בישראל ולכן כתבה אחרית דבר קצרה, אך מאירת עיניים. מומלץ לקרוא אותה לפני קריאת הרומן ולא אחריה – על אף העובדה שהוצאות ספרים אינן מתלהבות להעמיד הקדמות מלומדות בראשם של ספרי קריאה.

מה שאולי הכי כדאי לזכור בקריאת ספריו של וסטו בכלל, ובקריאת השתיקות של גברת ויק בפרט, הם העניינים הבאים: פינלנד הייתה חלק מממלכת שוודיה שממערב לה מאֵי אז בתחילת האלף השני לספירה הנוצרית, ועברה לשלטונה של הקיסרות הרוסית בשנת 1809 בשל התהפוכות שהיו כרוכות במלחמותיו של נפוליאון בונפרטה. שלטונן של שתי הממלכות הללו לא חדר למעמקי הארץ הגדולה בשטח והדלילה באוכלוסייה, והיא נותרה במידה רבה ארץ לא נודעת עבור שליטיה ועמיהם. תרם לכך גם ייחודה של לשון עמה, הלשון הפינית, שאין לה כל קרבה לשוודית או לרוסית.

בהבנת העלילה, ובעיקר בהבנת רוח הדברים בספר, תסייע הכרת העובדה שפינלנד השתחררה מרוסיה ממש על סף הפיכתה של זו לברית המועצות ב-1917. ההשתחררות מרוסיה, השכנה ממזרח, הייתה כרוכה במלחמת אזרחים קשה. נלחמו בה ה"אדומים" בעלי הזיקה לשלטון הקומוניסטי המתהווה, בעיקר בני המעמדות הנמוכים, נגד ה"לבנים" בעלי הזיקה הפוליטית לגרמניה, בהנהגת בני המעמדות המבוססים יותר, ורבים מהם דוברי שוודית – לשון המנהל והתרבות מאז ימי שלטונה של הממלכה השכנה ממערב. הלבנים ניצחו את מלחמת האזרחים וזיקתם לגרמניה, שאולי הוכתבה על ידי העוינות בת מאות השנים לשכנים הרוסים ממזרח, קבעה גם את הכרעותיה של פינלנד בשנים שבין שתי מלחמות העולם, ובמיוחד במלחמה שפרצה ב-1939. פינלנד פעלה מאינטרסים טריטוריאליים מקומיים במזרחה של המדינה, וגרמניה הפכה לבת בריתה בגלל האויבת הרוסית המשותפת. ברית זו הסתיימה בתבוסה כבדה לשתי השותפות, ופינלנד קיבלה על עצמה את מרותה של ברית המועצות בענייני סחר ומדיניות חוץ כמעט עד התפרקותה של המעצמה המזרח אירופית.

באופן טראגי, שיכול להפתיע כיום, יהודי פינלנד נלחמו בצבא הפיני מול הרוסים ולצד הגרמנים. בגלל מספרם הזעום, יהודי פינלנד כנראה לא היו מטרה ראויה לציד מיידי בשביל הצורר הגרמני, והמנהיג הפיני מאנרהיים (השם הוא גרמני!) הצליח לשכנע את היטלר להניח להם. האירועים המתוארים בהשתיקות של גברת ויק מתרחשים על רקע הגלים הלאומניים של שנות השלושים בפינלנד, ובספר מגּוללת גם עלילה שהתרחשה במציאות: הפגיעה בזכויותיו של ספורטאי יהודי פיני – פרשה שהגיעה לסיומה רק עם התנצלות מוסדות הספורט הלאומיים הפיניים שנים רבות אחרי סיום מלחמת העולם השנייה.

בחירתה של המתרגמת, או מי מעורכיה או עורכותיה, בכותרת העברית "השתיקות של גברת ויק", מבליטה את מרכזיותה של הדמות הנשית הכמעט יחידה בספר, מזכירתו היעילה של עו"ד משכבת העילית דוברת השוודית של הלסינקי (הלסינגפורס בלשונם), ושמה מתילדה ויק. משרדו של עורך הדין הוא זירת הדרמות המרכזיות בהווה של שנות השלושים, ושם גם נקרע המסך שכביכול מפריד בין המציאות הזוחלת לקראת המלחמה הקרבה – כמו הדמות המאיימת בשירו של ויליאם בטלר ייטס "התגלות שנייה" – לבין העבר של מלחמת האזרחים העקובה מדם כעשרים שנה קודם לכן. הטראומה של גברת ויק היא אישית ומגדרית וספציפית, אולם היא אינה נעדרת זיקה לטראומה הקולקטיבית של אכזריות בלתי נסבלת בין בני ובנות עם אחד. בלתי נסבלים הם גם החיים המשותפים, האחדות המדומה שבשמה העבר מודחק בעוצמה של המנגנונים הלאומיים והסמלים המתַחזקים אותם. המציאות הכפולה, שחלק ממנה מוסתר, משתקפת בכותרת המקורית של הרומן בשוודית, שמשמעה "פאטה מורגאנה 38". פאטה מורגאנה היא אשליה אופטית או חזיון תעתועים. כמו העיוות בתצלום ניצחונו של האצן היהודי, עיוות שהוּנע ממניעים גזעניים וגרם לגזלת המדליה שהגיעה לו. הכותרת המסתורית הזו מכוונת את תהליך הקריאה של הרומן במפתח (מוסיקלי) של חידתיות, ואולי אין זה מקרה שאת הקרע בחיזיון המתעתע קורעת דווקא חוויית שמיעה: גברת ויק מזהה קול בלתי צפוי המטיל אותה לזיכרון המכאיב ביותר של חייה כשהיא נטולת הגנות.

כמעט שלושה עשורים אחרי מלחמת העולם השנייה, שבהם גם שנות ילדותו ונעוריו של המחבר צ'ל וסטו, שלטה בפינלנד פאטה מורגאנה ממין אחר. זו המשיכה לדחוק מסדר היום הציבורי דיון מעמיק בבסיס המוסרי של ההכרעות שהתקבלו בשלבים השונים של המעורבות הפינית בחזית ה"אחורית" של מלחמת העולם השנייה. אולי הלחץ של הכוח הסובייטי על הגבול הארוך שלו עם הפינים, ואף מעבר לו, בתוך פינלנד, לא אפשר את פתיחת תיבת פנדורה של העבר הקרוב. ההשתחררות מה"פינלנדיזציה" של פינלנד, מהניטראליות הכפויה בגלל אימת הסובייטים, אפשרה את פתיחת חרצובות הלשון והמחשבה, וכך התאפשרה גם כתיבתו של וסטו.

רומן זה מצטרף לארבעה רומנים קודמים, הממתינים עדיין לתרגומם לעברית, שביססו את מעמדו של וסטו כסופר מרכזי בספרות פינלנד הנכתבת בלשון השוודית – כיום לשונם של כארבעה אחוזים מתושבי המדינה. הדמות המרכזית בליבה של חמישיית הרומנים היא העיר הלסינקי. מחזור הרומנים משתרע על פני תולדות העיר במאה העשרים וחושף אותן במלואן, אם בהתרחשויות העלילתיות הקונקרטיות או בזיכרונותיהן של דמויות מפתח. סדר הופעת הרומנים אינו משקף סדר כרונולוגי. הראשון, עפיפונים בשמי הלסינקי (1996), עוסק בנוער מתבגר בבירה הפינית בשנות השישים של המאה העשרים, כאשר העיר עוברת משנות הצנע שלאחר מלחמת פינלנד בברית המועצות להתעצמות כלכלית הקשורה בניצני תעשיית האלקטרוניקה וההייטק. השני, ייסורי משפחת סקרָאקֶה (2000), מסיט את ההתרחשות לשנות החמישים: למתחים הנובעים מן השליטה הכלכלית והאזורית של ברית המועצות בעקבות תבוסתה של פינלנד מצד אחד, ומצד אחר, לזחילה האיטית של הגלובליזציה ותרבות הצריכה האמריקאית למרקם החיים היום־יומיים של תושבי פינלנד. השלישי, המקום שבו הלכנו פעם (2006), מסתיים בשנות הארבעים, ומתבהרת בו מאוד התנועה התודעתית המרכזית של יצירתו של וסטו, המושתתת על חזרה אל העבר, ובמקרה זה חזרה משנות מלחמת העולם השנייה אל סוף שנות העשרה שמלחמת האזרחים הפינית התרחשה בהן. אל תלכו לבד אל תוך הלילה (2014), בשונה מקודמיו, פותח במוקדם ועובר לשלב מאוחר יותר בשנות השמונים והתשעים, שבהן חלומותיהם של ילידי וילידות שנות השישים – כמו המחבר – מתרסקים אל דיכאון, הגירה ובדידות.

התנועה התודעתית הזורמת בכל חמשת הרומנים הגדולים של וסטו משקפת את האופן שבו התרבות הפינית מעבדת, או לעיתים תכופות אינה מעבדת, את ההתרחשויות הלא־פחות־מקטסטרופליות שעברו על מדינה זו מאז עצמאותה ברבע הראשון של המאה העשרים, לפני קצת יותר ממאה שנים. בהשתיקות של גברת ויק, כמו ברומנים האחרים שלו, הטראומה והקטסטרופה חורכות נפש יחידה, במקרה זה של אישה אחת, "פשוטה" כביכול, על כל מורכבותה ורגישויותיה. ועם זה, חוויית הקריאה מרתקת ומהנה, ואולי בזכות כל זה.

 

גלית חזן-רוקם, פרופסור אמריטה לספרות עברית ופולקלור, האוניברסיטה העברית בירושלים; משוררת ומתרגמת שירה. ספרה סירוניות בבית המדרש: פואטיקה, פולקלור ופרשנות בויקרא רבה (מוסד ביאליק) יצא לאור לאחרונה.




314 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page