top of page

ילד חוץ

חיים וייס


"את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם.... סיפרנו אחד לשני סיפורים שבינם לבין המציאות לא היה דבר".

הפתיחה הזו, של הרומן היינו העתיד מאת יעל נאמן, היא אחת מאותן פינות סתר ספרותיות אליהן אני בורח מדי פעם עת אלימותו של המקום הזה שאנו חיים בו מתפרצת לה ומאיימת להטביע ולאיין הכול. אני נמלט לשורות הפשוטות והקסומות הללו שבעזרתן בראה נאמן מרחב מתעתע שכל כולו געגוע משועשע ואירוני לאותה ארץ פלאות אבודה של קיבוצים מוריקי דשאים. ארץ שנבראה כל כולה מכוחם של סיפורים שסופרו פעם אחר פעם אחר פעם. ארץ שהייתה בה בעת אמת מוצקה ובדיה מוחלטת.

במשך כל ילדותי, ובמידה לא מבוטלת גם בשנות נעוריי, ביקשתי לחולל קסם בלתי אפשרי ולהפוך לבן קיבוץ. לא היו לנו חברים או קרובי משפחה בקיבוצים, ולמעשה עד גיל מאוחר – נדמה לי כי היה זה 15 או 16 – אפילו לא ביקרתי בקיבוץ. את אותו מחוז געגועים נכסף בראתי משברי סיפורים, מקטעי שחור־לבן ששודרו בפרקי "עמוד האש", מסיפוריהם של אנשי הפלמ"ח שקראתי בשקיקה רבה ומהרפתקאותיו מסמרות השיער של מאיר הר ציון. בשונה מיעל נאמן, שמתארת קיבוץ של ממש, קיבוץ יחיעם, ולפיכך בכוחה להציע מבט רב־ממדי שנוסטלגיה וביקורת משמשים בו בערבוביה, אני בניתי לי קיבוץ מדומיין לחלוטין, נטול מורכבות וקונפליקטים. בהשראת אותם שברי סיפורים וסרטים שגדשו את ראשי עד להתפקע נדמו בעיניי בני ובנות הקיבוצים לבני אלים: יפים, תמירים וחסונים, ואני השתוקקתי להסתפח אל נחלתם ולהיות כמותם ולו לרגע: נער שתקן שחור תלתלים הפוסע בחולצה רוסית רקומה לצד נערה, יחפה ויפה, בשדות החיטה המוריקים. בהיותי בן 10 או 11 קראתי את הספר ילד חוץ של גלילה רון־פדר־עמית המתאר את פרק הקיבוץ (הלא מוצלח במיוחד, יש לומר) בחייו של הנער ציון כהן. על אף שאהבתי את ציון ועקבתי בעניין אחר עלילותיו הנפתלות, את הקיבוץ אהבתי אף יותר. מיד לאחר שסיימתי את קריאת הספר מצאתי בארון הבגדים חולצה כחולה שנראתה לי כחולצת עבודה הראויה לחקלאי חרוץ, לבשתי אותה, ארזתי תיק קטן והודעתי להוריי באופן נחרץ ביותר שאני עובר לגור בקיבוץ, להיות ילד חוץ. הוריי, שהיו רגילים בהכרזות מעין אלו – שהופיעו בכל פעם שסיימתי לקרוא ספר כזה או אחר (כגון ההודעה כי בכוונתי להצטרף לקומנדו הימי מיד לאחר שקראתי את צוללים קדימה, או תוכניתי ליפול בשבי המצרי ולא לגלות אף סוד מיד אחרי שקראתי את ספרו של יאיר דורי על עלילותיו בכלא המצרי) – נדו בראשם ולא אמרו דבר.

שנים לאחר מכן, בשירות הצבאי, השתדלתי להסתופף בחברתם של בני הקיבוצים הצפוניים ששירתו עמי: מחניים, בית השיטה, אשדות יעקב (איחוד ומאוחד, לי זה לא שינה). שבתות רבות, במקום לנסוע הביתה, הייתי מסתפח אליהם ובא אל אותה ארץ פלאות קסומה. הייתי ביניהם כמעין דנידין, רואה ואינו נראה. אמנם הייתי שם במחיצתם, אך לא ממש הייתי קיים עבורם. מיד עם הגיעם לקיבוץ הם נאספו, כמו להקת דולפינים המתקבצת מכוחו של איזה סונאר פנימי חרישי ומדויק, בדשא בסמוך ל"רווקיה", השתרעו עליו בפישוט איברים והחלו לספר את אותם הסיפורים, שוב ושוב ושוב, במעין דקדקנות של מאמינים הנושאים את אותה תפילה מתוך ידיעה כי בעצם סיפורו של הסיפור יש סוג של גאולה.

בבגרותי מעולם לא עברתי לגור בקיבוץ. כהרבה מאוד חלומות גם חלום הקיבוץ סירב להיחבט בקרקע המציאות הקשה והיומיומית. עם זאת, בכל פעם שהתארחתי או ביקרתי בקיבוץ זה או אחר (והרי למתבונן מן החוץ יש בהם, בכולם, מעין דבר מה דומה) התעוררה בי תחושה משונה של שיבה לבית מוכר ואהוב שבו מעולם לא גרתי.

בעשרת הימים האחרונים, אותם ימים נוראים העוברים עלינו, אני צופה בתמונות של הקיבוצים החרבים והעשנים: בארי, נירים, נחל עוז, חולית ואחרים. אני רואה את הבתים הנטושים, המדשאות המרוטשות, את פסלי המתכת המשונים שחברי המשק יצרו להנאתם בשעות הפנאי המפוזרים כעת ברחבי הקיבוץ, נטושים וחבולים. בכאב שאין לו מילים אני נזכר באותם נערים ונערות פזורי שיער ויחפים שהרוו את אדמת הקיבוצים הנטושים הללו בסיפוריהם שסופרו בדקדקנות משונה, ובוכה.

 

פרופ' חיים וייס, עורך שותף של "פנס" ומרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

485 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page