ביוטופ, אורלי קסטל־בלום, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, עורך: מנחם פרי, 233 עמודים, 2022.
הגיבור של ביוטופ מצליח, אולי לראשונה ביצירתה של אורלי קסטל־בלום, להמיר את החרדה לכלל גאולה; ולא סתם גאולה, אלא גאולה צנועה ובורגנית.
חיים וייס
אחד הדברים שאפשר לומר בוודאות על כתיבתה של אורלי קסטל־בלום הוא שיש לה קול ברור ומובחן. לא נדרשת קריאה של יותר מעמוד או שניים על מנת לדעת כי לפנינו טקסט של אורלי קסטל־בלום, וביוטופ אינו יוצא דופן בהקשר זה. נדמה שברבים מספריה פועלים שני כוחות מרכזיים המזינים וממרצים זה את זה, ואגב כך מחוללים תנועה מהירה ומסחררת שניתן לכנותה "קרקס חרדות". הציר המרכזי עליו נעות יצירות כדולי סיטי, המינה ליזה הוא חרדה קיומית קשה המבקשת להנכיח את עצמה דרך כינונו של עולם קרקסי-גרוטסקי העומד בניגוד מתריס לשלוותו המדומה של מה שפרויד כינה ה"ביתי", אותו מרחב שמור ומוגן שכולנו מתאווים להגיע אליו ובו אנו אמורים לחוש מוגנים מאיומיו של העולם, ה"אל־ביתי" המפחיד והמסוכן. בעולמות שמכוננת אורלי קסטל־בלום ה"אל ביתי" הוא ה"ביתי" והחרדה היא כוח טבע של ממש הנוכח בכל מקום ונוגע בכל תחומי החיים. כסף, פוליטיקה, לאומיות, זהות מגדרית ומעמדית, כמו גם פחד מתמיד מפני פלישתם של זרים, כולם מתווכים דרך חרדה. הגיבורים, כמו במעין ניסוי מעוות שיצא מכלל שליטה, מבקשים פעם אחר פעם להעלים את החרדה האוחזת בהם בעזרת פעולות משונות, תזזיתיות וקיצוניות, שלא רק שאינן מצליחות להעלים את החרדה אלא מעצימות אותה וגוררות תגובות קיצוניות יותר המעצימות אותה אף יותר. תוצאה של התנועה הספירלית והאינסופית בין חרדה לתגובה היא המופע הקרנבלי המתעתע שקסטל־בלום מעמידה מול קוראיה. במוקדו עומדים גיבורות וגיבורים אימפולסיביים ומהירי החלטה, הנכונים להוציא לפועל, פעם אחר פעם, החלטות מטורפות ומופרכות המבקשות לחפות על החרדה ולהעלים אותה, אך בפועל – כמובן – חושפות אותה ומעצימות את נוכחותה. ההומור השנון של קסטל־בלום, כמו גם הצבעוניות של הדמויות, מאפשרים לקורא (לקורא הזה לפחות) לשהות בלב ליבה של החרדה בלי לבקש לברוח מיד. מופעי הקרקס המרהיבים של קסטל־בלום מנכיחים את החרדה ובה־בעת מעמעמים את עוצמתה בעזרת מופע הזיקוקים הספרותי, ההולך ומשתכלל מפרק לפרק. נדמה כי לשיא שכלולו מגיע קרקס החרדות בספר דולי סיטי, שבו חרדותיה של דולי, האם המבועתת, מתעצמות מפרק לפרק וגורמות לה לפעול בדרכים מופרכות וקיצוניות יותר ויותר (פתיחת וסגירת גופו של בנה, חריטת מפת ארץ ישראל על גבו, אם לציין שתי דרכים בולטות).
לכאורה ביוטופ אינו חורג מהמסגרת הנרטיבית המוכרת של קסטל־בלום שתיארתי כאן בקווים כלליים. ז'וזף שימל, מורה מן החוץ בחוג לתרבות צרפתית באוניברסיטת תל אביב, מפוטר מעבודתו ומנתק את קשריו המקצועיים עם עמיתיו לחוג. עולמו הולך ומצטמצם, והוא מתמקד בתשוקתו לקנות נכס נדל"ני כלשהו. מבסיס האם – ביתו הקטן בשדרות שאול המלך בתל אביב, המצוי כהגדרתו "בליבו של פקק" – הוא יוצא לשיטוטים במרחבי השוליים של שכונת מגוריו. את עולמו של שימל מאכלסים הומלסים, והוא מתייחס אליהם ספק בחמלה, ספק בסקרנות של מדען העורך תצפית על בית הגידול הטבעי של היצורים המצוים סביב לונדון מיניסטור המוזנח והמתפורר (ומכאן שם הספר ביוטופ), מתבונן בהם בסקרנות נטולת בושה, מקטלג אותם ונותן בהם סימנים: "לאחד מצרכני המתאדון יש ראש גדול מאוד. הוא הולך מקופל לשניים החל מחלקו העליון של האגן ויוצר בכך זווית של תשעים מעלות. כשאני הולך מולו, אני רואה רק את ראשו הגדול עולה ויורד בלי שום גוף מאחוריו. איש אומלל זה, שאני קורא לו 'תשעים מעלות', מפעיל בהליכתו לחץ רב על הגב, וכתוצאה מכך התכווץ" (עמ' 13).
חרדותיו הקיומיות והחברתיות של ז'וזף מוליכות אותו למצבים ומפגשים סוריאליסטיים הבוראים מעין יקום מקביל בעל חוקים משל עצמו. כך, למשל, הוא מוצא לעצמו עבודה כ"תומך קליטה" לעולים חדשים מצרפת, במשרד שמנהלת עורכת דין ונוטריונית בשם סופי האזרחי. הסיבה שהוא מגלה עניין דווקא במשרד שלה היא כמובן נדל"נית: "...משרדה ממוקם ברחוב דב הוז, מרחק רבע שעה מביתי, כלומר אם יום אחד אצטרך להגיע אליה, לא יהיה עלי להתניע ולנסוע במכונית ולהסתכן בכך שכשאחזור אאבד את מקום החנייה בבניין" (עמ' 58). את המשרד מאכלסים מתנחלים דתיים דוברי צרפתית המתגוררים בשומרון. הם מקימים קבוצת ווטסאפ בשם "השומרונימשנהטובה", ובה הם מתכננים את מסיבת ראש השנה שתתקיים בביתה של סופי, שנמצא בקומה ה-39 של מגדלי "מידטאון" היוקרתיים.
במהלך עבודתו כתומך קליטה נתקל ז'וזף בדביר שוהם, דמות גרוטסקית של יתום שכל משפחתו נהרגה בפיגוע במלון פארק בנתניה בליל הסדר, והוא הפך למעין איש עסקים הקונה ומוכר ספרי תורה ועורך מגביות עבור אנדרטה מפלצתית לבני משפחתו שנרצחו. ז'וזף, החלש והנרפה, ספק נמשך ספק נרתע מדמותו הוויטלית והאלימה, אך גם הנוגעת ללב, של דביר. שניהם מפתחים מערכת יחסים מעוותת, הנשענת על נצלנות הולכת וגוברת של דביר, השב פעם אחר פעם לעמדתו הקורבנית על מנת לנצל את כל הסובבים אותו, ובייחוד את ז'וזף, המתגלה כטרף קל.
על אף קווי המתאר הקסטל־בלומיים הברורים של הרומן שתיארתי פה בקצרה, יש בו דבר מה שונה מהותית מקודמיו. אומנם אותו ניצוץ קרנבלי של סוריאליזם פרוע קיים גם בו, אך נדמה שהוא עבר ריסון של ממש, והטון של הרומן כולו הוא מינורי ושקט יותר. התזזיתיות ומופע הקרקס מומרים בתנועות איטיות ומהוססות של הגיבור, שבמקרים רבים מעדיף להתבונן על העולם הסובב אותו בלי ליטול בו חלק (למשל, לתאר באריכות ובפירוט את ההומלסים הגודשים את שכונת מגוריו – ולא יותר). הנמכת הטון הסיפורי והוויתור על צבעוניותו של קרקס החרדה יוצרות ברומן תנועה מורכבת. מחד קשה יותר לשהות במחיצתו של הגיבור: הוא נרפה, חלש וחסר מעש, והדיכאון הקיומי שהוא סובל ממנו אינו עטוף בלוליינות צבעונית המפתה את הקורא להישאב לתוכה. מאידך, בשונה מרומנים כמו דולי סיטי או המינה ליזה, הגיבור אינו לכוד בספירלה אכזרית וממכרת של פעולות שמקצינות עוד ועוד עד שהן מכלות ומרוקנות את הדמויות. הגיבור של ביוטופ מצליח, אולי לראשונה ביצירתה של אורלי קסטל־בלום, להמיר את החרדה לכלל גאולה; ולא סתם גאולה, אלא גאולה צנועה ובורגנית, המאפשרת לו – כך נדמה – למצוא בסוף הרומן מרגוע ומנוח בבית אשר הורישה לו סבתו בנורמנדי.
פרופ' חיים וייס, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עורך פנס.