״כולנו כאן שחקנים, שחקנים של החיים״

קברט חירייה, עירית דנקנר־קאופמן, עורך: יגאל שוורץ, כנרת זמורה, 175 עמודים, 2024.

הנושאים שהדמויות עוסקות בהם מגיעים מהקרביים של האנושיות – מין, תאווה, כסף, כוח ושליטה – וכולם מטופלים לאורו של הזרקור המוטל עליהם, מעורטלים מעידון או עדינות. כשהם חשופים כך הם מגלים חברה שיסודותיה אלימים, גסים ורקובים, ואנשים שיש בהם בעיקר כאב.

רינה ז׳אן ברוך

המילה קברט מגיעה מהמילה הצרפתית העתיקה "cambered", שמשמעה הוא חדר קטן או טברנה. בתחילה, המילה קברט ציינה מקום: בית הארחה קטן או טברנה המגישה משקאות ואוכל. בצרפת במאה ה־19 המילה נקשרה בסוג של בידור לא רשמי שהתרחש במקומות כאלו – הופעות אינטימיות של מוזיקה, שירה, סאטירה, לפעמים בהשתתפות הקהל. בגרמניה של המאה ה־20 הקברט הפך להיות פוליטי וסאטירי יותר, וביקר את החברה והשלטון בברלין של עידן ויימאר.

קברט חיריה מצטרף למסורת הזאת ומציע קברט ישראלי מקורי וקרוב (אפילו מדי) אל החיים כאן ועכשיו. הספר מתאר ערב אחד שמתארך עד הבוקר, שדמויות מגוונות מתאספות בו באולם אירועים מאולתר הממוקם במחסן לקירור בשר, כדי לצפות ולהשתתף במופע הקברט. לקברט חוקים משלו, כלומר, הוא ״נטול חוקים״ (עמ׳ 10); הכול מותר, כל עוד משלמים על הזכות להשתתף. 

הקברט מבטל את הקיר הרביעי בין המשתתפים על הבמה והקהל, וכולם משתתפים בו, מרצון או שלא. הדיבור הישיר אל הקהל, האופייני למופעי קברט, יוצר תחושה של אינטימיות, כפויה כמעט, היעדר היררכיה ואובדן שליטה. בקברט לא ניתן לסמוך על חלוקת התפקידים הקבועה – שהשחקנים יהיו שחקנים והקהל קהל. הסאטירה והפרודיות מופנים אל כולם, בלי יוצא מהכלל. כאן כולם נמצאים על אותו מישור, וחווים את אותם דברים: הרצון להיראות ולהישמע, והכמיהה לזכות במידה של צדק ורחמים.

הדמויות מגיעות מכל רחבי החברה הישראלית, ומהוות גם ייצוג שלה. ביניהן מנכ״לית לשינוע זבל ברחבי העולם, עוזרתה הלא נאמנה, בעלה של המנכ״לית שהוא פרופסור לאסלאם, בנם שנפגע בתאונת דרכים קשה וכעת הוא מאושפז במוסד שבו מתעללים בו, וכמה גברים, חברים מהצבא: ברוך סדרן המוניות, איציק מפנה הזבל ויעקב החשמלאי, ואליהו, דמות מסתורית שתפקידה במחזה יתגלה בסופו. גם עורבים מסתובבים בקברט, ותורמים לאווירה הגרוטסקית והמורבידית של המקום והאירועים.

הנושאים שהדמויות עוסקות בהם מגיעים מהקרביים של האנושיות – מין, תאווה, כסף, כוח ושליטה – וכולם מטופלים לאורו של הזרקור המוטל עליהם, מעורטלים מעידון או עדינות. כשהם חשופים כך הם מגלים חברה שיסודותיה אלימים, גסים ורקובים, ואנשים שיש בהם בעיקר כאב. לעיתים נגלים גם מעט רוך או אהבה, אך אלו נחשפים בעיקר באובדנם, או באובדן האמונה בהם. בקברט הכול מוגזם ומוגדל, התכונות והגוונים השליליים בכל דמות, התגובות והמחוות, כל אלו משורטטים בגדלות גרוטסקית, ומתוכה עולה גם האפקט הסאטירי של הקברט.

לכן גם לא פשוט להתחבר אל הדמויות. הן אומנם מתחלפות במהירות, כפי שאומר מנהל הבמה בתחילת הערב: ״לעיתים לא תבינו מי זה מי, בני אדם יעלו ויירדו מהבמה, כמו בסולם יעקב״ (עמ׳ 9), אך יותר מכך, הדמויות אינן נעימות, אינן מנסות להתחבב, והן עסוקות בעצמן באופן שאינו מעורר אהדה. כל אחת מהן נעוצה עמוק בצרכים העמוקים והבסיסיים שלה, וכך האנושיות של הדמויות נחשפת ונחמסת בעת ובעונה אחת. אך זהו לא פגם בהן, בספר או בכתיבה, אלא פועל יוצא של המעמד הקברטי, של תפיסת העולם בספר הזה, ואולי של המציאות שהקברט מבקר. זהו שיקוף של מה שקורה לדמויות כאשר הן מחפשות נואשות אחר במה בניסיון לספר את סיפורן ולהצדיק את קיומן ומעשיהן, במאבק על תשומת הלב של הקהל ושל הקוראים. כפי שאומרת המנכ״לית, ״מישהו מקשיב לי? מישהו רואה אותי? הצילו. ולא תמחאו לי כף? מישהו מוחא לי כף?״ (עמ׳ 112). כל אחת מהדמויות, מסיבותיה שלה, מנסה להישמע ולהיות צודקת, עד שקשה לראות אותן באור חיובי. אם כל העולם במה וכולנו שחקנים, כל אחד נאבק על תפקידו ועל זכותו להשמיע ולהצדיק את סיפורו. ובתוך המאבק הזה, אין מקום להקשבה או לתשומת לב אמיתית. רק לקראת סוף הספר חלק מהדמויות זוכות להיחשף מעט יותר, לספר משהו שבאמת נוגע ללב, אך גם אז, אחרי כל מה שהקורא נחשף אליו בספר, נותר מעט מקום לאמפתיה וחמלה, ונשאר רק להיעצב על שכך נראים החיים, גם שלהם, גם שלנו.

כמו במשמעות הראשונית של המילה, המיקום שהקברט מתרחש בו גם הוא משמעותי. הגרוטסקה ותחושות המלכוד והאין־אונים נובעות גם מהמקום שהקברט מתקיים בו, אותו חדר לקירור בשר המהווה תפאורה ודמות נוספת גם יחד. המקום הגיהינומי־כמעט הולם את הדמויות היטב כרקע לסיפוריהן, אך הוא גם מהווה את תנאי הבסיס לערב הכמעט סיוטי הזה, כאילו הוא נועד ומתאים רק לביטוי כזה של החיים.

גם הבמה עצמה היא דמות במחזה הזה וגם לה יש רצונות ומאוויים משלה, יחד עם היותה הדבר שכל הדמויות מבקשות להן (״הבמה התרוקנה והיא חזרה להיות לבד, לגמרי לבד״, עמ׳ 42). הדבר מדגיש עד כמה כל אחד ואפילו כל דבר בקברט פועל מאינטרסים ומופעל על ידי צורך כלשהו, על ידי כלכלה משלו. אלו הכוחות המפעילים את העולם ("money makes the world go around", שרו בקברט אחר). כזכור, גם הקברט עצמו פועל על פי העיקרון הכלכלי והעסקי בלבד – ״תחליטו לעלות לבמה, לקחת את המיקרופון ולדבר את עצמכם למוות, אף אחד לא יפריע לכם, רק אל תשכחו לדבר עם שולי בקופה, שעה הופעה 1,170 ש״ח כולל מע״מ״ (עמ׳ 11).

כמו שהקברט מאלץ את הדמויות שלו להישיר מבט אל חייהן, תאוותיהן וחטאיהן, כך הספר מאלץ את הקוראים, הקהל האמיתי בספר הזה, להביט בהן, בסביבתו ובעצמו, ולהישיר מבט אל המקום שהוא נמצא בו ואל התפקיד שהוא ממלא בקברט חייו.

הספר אינו קל לעיכול, אך הוא כתוב בווירטואוזיות אמיתית ובלהט, דמיון וברק נדירים, והוא שונה כל כך מהכתיבה הריאליסטית השגורה כאן, העסוקה בביוגרפי וביומיומי, אך באופן שאינו נוגע בחיים באותו אופן. לכן קברט חיריה שווה את המאמץ. הוא מציב מראה גרוטסקית ומשובשת, כדי שנוכל לראות את עצמנו כפי שאנחנו, ושואל, מה נראה אם נעז להביט, מה נוכל לספר, אם נעלה אנו על הבמה.

---

ד"ר רינה ז׳אן ברוך היא חוקרת ספרות, עורכת, מתרגמת וכותבת.