אבקת זיכרון ופירורי מילים

השעה החלשה, דינה עזריאל, עורכת: עלמה כהן ורדי, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 287 עמודים, 2024.

שלושה גיבורים וחתול פלאי עומדים במרכז הרומן של דינה עזריאל המשלב בין עובדות היסטוריות לבין יסודות פנטסטיים. הרומן מגולל לא רק את סיפור משפחתה של הגיבורה אלא גם את סיפורה של יהדות העיר יאשי שברומניה, שגורל המשפחה שזור בגורלה.

נגה באר

השעה החלשה, רומן הביכורים של דינה עזריאל, הוא רומן רב־קולות המסופר מבעד לעדשותיהם של שלושה גיבורים: ענת (אנה לשעבר) – עורכת דין מצליחה, רעייה, אם, בת ונכדה; קירה – סבתהּ הדמנטית של ענת ששרדה את השואה; וקינמון – חתול פילוסוף פנטסטי המלווה את משפחתן של השתיים בגלגוליו השונים מזה דורות. הספר, המשלב בין עובדות היסטוריות לבין יסודות פנטסטיים, מגולל לא רק את סיפור משפחתה של ענת, אלא גם את סיפורה של יהדות העיר יאשי שברומניה, שגורל המשפחה שזור בגורלה.

תיווך עלילת הספר דרך שלושה מספרים, השונים זה מזה לא רק בתכונותיהם ובאופיים אלא גם במהותם, מאפשר לגיבורה רביעית וחמקמקה ליטול חלק משמעותי במלאכת הסיפור: השפה ברומן משמשת לא רק ככלי המבדיל בין אישיויותיהם של ענת, קירה וקינמון, אלא מקבלת נופך שונה בפיו של כל אחד מהם. בפיו של קינמון השפה היא גמישה ונוזלית. הוא מרבה לחבר מילים, למשל "אווירועד", "חורברשת", "ראשברוש" – בדיוק כפי שהוא מחבר בין זמנים. בעולמו של קינמון החתול, בעל תשע הנשמות, הזמן אינו לינארי כי אם עגול, ולפיכך ביכולתו לנוע בתוכו, לדלג מזמן לזמן וממקום למקום. בפיו של קינמון, היודע להיאחז בזמן ולהרפות ממנו, לנוע מעליו ולא בתוכו, השפה היא בה בעת חפה ממשמעות ומלאה בה. הוא מספר הסיפורים האולטימטיבי מפני שהוא כבר היה וכבר יהיה בכל זמן ומקום, ומשום כך הוא יכול לשחק עם השפה כרצונו, כשם שהוא משחק עם העשים שהוא צד לפני שהוא טורף אותם. בין אם ינער את העש הנה או הנה, בין אם יחבר בין המילים או יפריד ביניהן, הוא ימשיך להיות בעל שליטה מוחלטת.

לעומת זאת, בפיה של קירה השפה חורקת ומפורקת. לא פעם, בעת שהיא מספרת סיפור, מביעים השומעים חוסר הבנה למשמע שפתה השבורה, הנהירה לחלוטין בראשה. בניגוד לקינמון, המסוגל לחבר מילים בקלות, כמעט בהיסח הדעת, וליצור צירוף המדייק את ראיית עולמו ואת כוונתו, מילותיה של קירה נושרות על פתקים שהיא סוחבת עימה ממקום למקום, בניסיון נואש לכתוב עליהם את הדברים החשובים כדי שלא יישכחו. שברי חייה פזורים על הפתקים, שעל כל אחד מהם מרחפות מילים בודדות. תנועותיה של קירה הדמנטית בין העבר להווה אינן רצוניות וגמישות כאלה של קינמון, אלא נעשות בחוסר שליטה ומודעות. בעוד הקיום של קינמון בתווך שבין זמנים ומקומות שונים מקנה לו יתרון – גשר שמחבר הכול ושעל פניו הוא נע – הרי שקירה מתקיימת בתהום הפעורה מתחת לאותו גשר.

במבט ראשון נדמה כי בפני ענת, עורכת דין מצליחה שמתאווה לכתוב בזמנה הפנוי, לא קיימים מכשולים בעת השימוש בשפה. אולם, ככל שהרומן מתקדם אנו נחשפים לרעשים הגואים מתחת לפני השטח של שפתה – אלו הם רעשי ההיסטוריה של יהדות יאשי, של משפחתה ושלה עצמה המרעידים את קרקע המציאות שלה ונחשפים בהדרגה לאורך הרומן.

הרומן נפתח בשריפה שקירה מדליקה בשוגג בדירתה, עת שהיא משליכה לקמין את אלבומי התמונות שלה ואת המכתבים שכתב לה בעלה המנוח וסבהּ של ענת תיאו. לא ניתן לחלץ ולו תמונה או מכתב אחד מהשריפה, והשאריות המפויחות של מזכרות אלו מתעופפות באוויר ומדומות לעשים שחורים. בעולמנו משמש העש לא פעם כסמל לדבר מה שתכליתו היא לכלות. מיני עשים שונים ידועים בכך שהם הורסים תבואה חקלאית, מחוררים בגדים ולועסים דפי ספרים. העש מכלה את החומר, בדיוק כפי שעושים האש והזמן. אולם, לעש משמעות סמלית נוספת. העש הוא חלק מסדרת הפרפראים, ואף ניתן לו השם "פרפר לילה", ולכן מעבר לסמליותו כדבר מכלה הוא משמש גם סמל למטמורפוזה.

בראשית הסיפור, בהתוודעותם הראשונה של הקוראים לקינמון, מתאר החתול מסע ציד קצרצר ומוצלח שלו: "עש מזיע פחד. חג מעגלי גסיסה מצטמצמים. עצמנו תולש לו כנף. נותנים לו לפרפר עוד קצת, נועצים ציפורן. מפצחים את גופו בין השיניים" (עמ' 45). לקראת סופו של הרומן, אחת מהדמויות, בעומדה בפני המוות, מתמזגת עם עש שחור ונעה מעל הזמן, המרחב והתודעה. לאחר פרק זמן שהוא בה בעת אינסופי ושבריר שנייה, ניתקת הדמות מהעש, שבה לגופה ומתה. את הטריפה של קינמון את העש ואת התמזגות האדם עם העש מאוחר יותר בסיפור ניתן לראות כמאבקיהם וכהשלמתם של הנשמה ושל הזמן. כאשר האדם והזמן נפרדים הם נעים זה על גבי זה, במאבק תמידי שבו, במקרה של בני האדם, מכריע הזמן. אך בעת המוות, בהתמזגם זה עם זה, הם נעים יחד, זה בתוך זה. הנשמה רואה מעבר לזמן ולמקום, והזמן עוצר מלכת כדי שזו תוכל לסייר בתוכו הנה והנה, להתנחם לפני שהיא מגיעה למנוחת עולמים.

דמותו של תיאו, סבהּ של ענת, מלווה את הקוראים לכל אורך הרומן, אך לעולם אינה מתבהרת לעינינו לחלוטין. את אופיו ניתן לדמות, בקושי ובאופן בלתי שלם, מסיפוריהם של ענת, קירה וקינמון. הסיפורים שהוא נהג לספר לענת בילדותה נשכחו כמעט כולם, תמונותיו ומכתביו הועלו באש וגופתו לא נטמנה באדמת ירושלים אלא נשרפה ופוזרה על הרי רומניה. המילים ששר לנכדתו ושמהדהדות במחשבותיה כלל אינן מילים, כי אם צלילים חסרי פשר: "לולי לולי לו לי לי לי" (עמ' 284). מה נותר, אם כן, כאשר החומר מתעופף ונסחף הלאה עם הרוח וידו הקפוצה של האדם אוחזת רק באוויר?

בלילה, בביקור שורשים ברומניה, מבקר את ענת עש יערות ענק ומותיר בידיה מזכרת מתכלה: אבקה דקה וזוהרת. "המחברת שלי הייתה זרועה אבקה. קרן שמש הסתננה בינות לענפי העצים ונפלה עליה לסירוגין, והאבקה זהרה באלפי צבעים והאפירה חליפות" (עמ' 256). מה שנותר בידינו, אם כן, הינם עשים היוצאים במחולות ומחברות המכילות פירורי מילים ומכוסות אבקת זיכרון.

---

נגה באר היא תלמידת MA במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומתרגמת במקצועה.