top of page

"כולם נראו כמו דיוויד בואי": על ההוצאה המחודשת של "אני כריסטיאנה פ"

אני כריסטיאנה פ, כתר, מאנגלית: גדעון טורי, 344 עמודים, 2022.


כאשר דור ההורים הצעירים מנסה להקים לעצמו גרמניה חדשה העתיד טמון בפניהן התמימות של נערות צעירות כמו כריסטיאנה. אך אלו נופלות בקלות לסמים וכמעט מאבדות את חייהן, כמעין מטאפורה חיה לחברה חולנית ומלאה באשמה, שבאופן לא מודע מנסה להרוג את עצמה, מתקשה להשתקם.

שרי שביט


נחזור רגע בזמן, לישראל שאחרי רצח רבין. אני נערה בת 14, עומדת במטבח הבית שגדלתי בו. רוכנת על השיש ורוקחת לעצמי מאכל מוזר: גבינה לבנה מעורבבת באבקת פודינג בטעם תות.

את ההשראה למזון התמוה קיבלתי מהספר אני כריסטיאנה פ'. גבינה לבנה ואבקת פודינג מתקתקה היו מסוג המאכלים היחידים שגיבורת הספר עדיין הייתה יכולה לאכול בעצמה, לאחר שהסמים הרסו לה כמעט כל איבר פנימי בגוף.

מאז שהחזקתי את הספר בידי ורקחתי לעמי מנות קרב של נרקומנית, עברו 26 שנה. וכעת, בשנת 2023, מצאתי את עצמי קוראת בו מנקודת מבט שונה לגמרי.

הרומן נפתח בשנת 1970. ילדה חיה בכפר גרמני מרוחק, נודדת בין חוות, הולכת יחפה, חולבת פרות ומאכילה תרנגולים. הוריה חולמים על חיים חדשים, לפתוח עסק להיכרויות בעיר הגדולה. הם אורזים את ביתם ומשפחתם ועוברים לברלין. הילדה מתחילה לשוטט בעיר הגדולה והמסועפת ונתקלת בשלטים מגוונים של איסורים: אסור לשחק כאן. אסור לעלות על הדשא. אסור לקטוף פרחים. כשהילדה האומללה עולה הביתה היא חווה סרט אימה. היא כפופה למכות חוזרות ונשנות מצד אביה, שלא מסתפק רק בלהכות אותה, אלא גם מתעלל בה רגשית.

על קרקע סוציו־אקונומית זו צומחת כריסטיאנה פלשרינו, נערה אסרטיבית וחריפה, שמאמינה שהדבר היחיד שיציל אותה מעולם המבוגרים יהיה לברוח מהילדות ולכונן לה עולם מבוגרים משל עצמה. כדי להיות מבוגרת, עליה לאגור כוח. היא צריכה להפגין שתלטנות ולהפחיד את הסובבים אותה. למשל, להרעיש בשיעור על מנת לזכות בהערכתם של הילדים האחרים, להתחבר עם הילדים המופרעים או לתת לנערים מבוגרים ממנה לגעת בה. כריסטיאנה פ' משלמת את המחיר בלי להתבלבל.

בכיתה ז' היא כבר מעשנת סמים, ומכלה את לילותיה במועדון ברלינאי בשם "הסאונד", שבו צעירים בני גילה צורכים סמים מכל סוג – מחשיש, דרך אסיד ועד להסנפות והזרקות של הירואין. כריסטיאנה מתחילה לעשן חשיש, ונשבעת לעצמה שלעולם לא תסתכן ביותר מכך. אבל הימים עוברים מהר, והלחץ החברתי גובר. מלילה ללילה במועדון האפלולי שפת הדיבור שלה משתנה. היא מתחילה לדבר כמו חשישיניקית, ובהמשך כמו נרקומנית. בגיל 13, רזה וטמירה, עם פנים יפיפיות של מלאכית אסתטית, היא מוחקת מעצמה כל סממן ילדותי, לובשת בגדים פרובוקטיביים ונועלת נעלי עקב.

זמן קצר לאחר שכריסטיאנה מצמידה אל פיה את הג'וינט הראשון היא הופכת לנרקומנית מדופלמת. היא מזריקה לעצמה מנות סמים שלוש פעמים ביום, עובדת בזנות כדי לממן את עצמה, מבריזה תדיר מבית הספר – וגם כשהיא כבר שם, סגורה בתא בשירותי הבנות, היא מזריקה הרואין.

מהרגע שבו ראה אור בשנת 1978 הפך אני כריסטיאנה פ' – אנחנו הילדים מתחנת הרכבת של גן החיות לרב־מכר ענק בגרמניה והתקבל באהדה רבה. הרומן על חייה של הנערה הנרקומנית חולק באופן יזום בתיכונים בגרמניה על מנת לשכנע את הנוער להיזהר מעולם הסמים. אך מהר מאוד הספר הבלתי שגרתי חצה את גבולות בתי הספר ומכר מיליוני עותקים ברחבי המדינה. תוך שלוש שנים הוא תורגם ל־33 שפות ועובד לסרט קולנוע מצליח. הממסד הגרמני ראה את הספר כ"חשוב מבחינה פדגוגית", כרומן שעשוי למנוע מ"כריסטיאנות" נוספות להפוך לקורבנות.

אך בפועל, הרומן חטא למטרתו המקורית וגרם לתנועה חדה בכיוון ההפוך: צעירים רבים יצאו לחפש את זירת הסמים הקרובה אל ביתם בעקבות הקריאה בדפיו.

ההצלחה במכירות גרמה לכריסטיאנה עצמה להפוך לאישיות מפורסמת, לדימוי של נערה יפה, אפלה, סקסית ורזה בסטייל המוגדר "הרואין שיק" ולבושה בבגדים זרוקים התואמים לפסקול הרוקנ'רול התקופתי. על פי הספר, בפעם הראשונה שהיא דורכת במועדון "הסאונד" היא מדווחת ש"כולם נראו כמו דיוויד בואי"; ובפעם הראשונה שהיא מזריקה לעצמה הרואין היא עושה זאת בהופעה של הזמר. אותו דיוויד בואי יכתוב את הפסקול לסרט העתידי המבוסס על הספר, ובית האופנה ג'וצי אף יגדיל לעשות כשיצלם בתחנת גן החיות בברלין – זירת סמים שהפכה לבית השני של כריסיטאנה – הפקת אופנה עם דוגמניות רזות במיוחד. מכאן שרוח הזמן הופכת את הנרקומנית לשעבר לגיבורת תרבות, ואת זירות הסמים שצמחה בהן למושכות וקסומות.

על שום נושאיו הקשים, הספר, הגדוש בסצנות נטורליסטיות מזירות הסמים והזנות של ברלין, והטעון במקצב ובכעס האופיינית לתרבות הכתיבה של דור הביט האמריקאי, יהפוך בעשורים שאחרי צאתו לספר קאלט שיהווה השראה לאינספור ספרי וסרטי סמים עתידיים (המפורסם ביניהם הוא טריינספוטינג של דני בויל משנת 1996).

אך מי הסופר שכתב את "אני כריסטיאנה פ'"?

מי שחתום על הספר הוא, למעשה, אף אחד. תמונה של השחקנית נטייה ברונקהורסט, המככבת בגרסתו הקולנועית, מוצבת על העטיפה שלו, ורק בגוף הספר עצמו ניתן קרדיט לצמד עיתונאים – קאי הרמן והורסט ריק – שראיינו את כריסטיאנה ודמויות נוספות בחייה לאחר שנגמלה.

התוצאה: יצירת מופת בגוף ראשון, שבחזיתה מוצב קולה הצלול של מתבגרת – נערה שהצליחה לשרוד חיים קשים כל כך – אך בעלת תודעה של אדם מבוגר. במילים אחרות: יד אמן מקצועית מעורבת בכל פסקה בספר הזה, ברמת העריכה והניסוח – מה שזיכה את הנערה שורדת ההירואין המוצבת במרכזו בתמלוגים לכל החיים. למעשה הספר כתוב טוב כל כך, עד שלעתים קרובות הכתיבה הווירטואוזית מטשטשת את ההפרדה בין מעשה התיעוד למעשה האמנותי.

דמותה של כריסטיאנה מאופיינת, גם ברגעיה הקשים ביותר, גם כשהיא מוצצת לגברים תמורת מנת זריקה, כלוחמת חופש כריזמתית ומלאת חיות. כריסטיאנה פ' אינה רק נרקומנית שמספרת את סיפורה. מהרגע שבו נכרך הספר, היא הופכת לאייקון תרבותי. וכיאה לאייקון, כריסטיאנה היא נרקומנית מהסוג הביוני. היא הופכת את עצמה לזיקית בכל סיטואציה חברתית. היא מצליחה לדבר כמו ש"אמורים" לדבר כדי שהחבורה של החשישניקים תקבל אותה. היא לוקחת טריפ ברכבת התחתית ומתמסרת לפסיכודליה שמדהימה את תודעתה. היא בורחת מהבית, חסרה בסמכות הורית, מהתלת בשוטרים, עושה כל מה שבא לה. היא מנסה להיגמל מהסם לגמרי לבדה, ולעיתים אפילו מצליחה בכך. גם ברגעיה הירודים ביותר היא מנהלת קשר רומנטי. כל כולה אפופה בטין ספיריט, בניחוח נעורים.

מבחינה היסטורית, אייקוני תרבות נוסח כריסטיאנה פ' נולדים בקורלציה לזמנים שבהם הקוראים זקוקים להם. ברלין של כריסטיאנה היא עיר חצויה בחומת בטון, שבשנות השבעים עדיין הייתה פצועה ממאורעות ממלחמת העולם השנייה. האקלים הפוליטי נפיץ, המצב הכלכלי אחרי נפילת הנאציזם קשה ביותר.

כאשר דור ההורים הצעירים מנסה להקים לעצמו גרמניה חדשה העתיד טמון בפניהן התמימות של נערות צעירות כמו כריסטיאנה. אך אלו, במקום לגדול ולחיות ולהצעיד את האומה אל עבר מקום טוב יותר, נופלות בקלות לסמים וכמעט מאבדות את חייהן, כמעין מטאפורה חיה לחברה חולנית ומלאה באשמה, שבאופן לא מודע מנסה להרוג את עצמה, מתקשה להשתקם.

הרגעים המרתקים ביותר בקריאה בספר הם הראיונות הדוקומנטריים המשולבים בו – ביניהם עם אימה של כריסיטאנה, עם קצין הנוער במועדון הסמים, וכן עם השוטרת האוספת מידע על זירות הסמים ומתחקרת את כריסטיאנה וחברותיה הזונות. כולם מבטאים אוזלת יד מוחלטת לגבי המצב של הנערה שבשלב מתקדם של התמכרותה מאשפזת את עצמה ב"נארקונון", מכון שרלטני שמתיימר לגמול נרקומנים, אך בפועל רק גובה מהם כסף ומעודד אותם לחזור להזריק. כך מספרת אמה של כריסטיאנה: "הלכתי לרופא שסיפר לי שלפני כמה ימים באה אליו בחורה צעירה שהתוודתה שהיא מכורה לסמים ושאלה מה לעשות. 'ומה ענית לה?' שאלתי. 'שתקנה חבל'. זאת הייתה התשובה. אין שום אפשרות לעזור. זה היה הניסוח המדויק שלו." (עמ' 223)

בעולם המבוגרים של שנות השבעים בגרמניה לא ידעו דבר על התמכרויות לסמים נרקוטיים. מערכת אכיפת הדין שבחרה להעמיד לדין את כריסטיאנה בת ה־14, שנתפסה כשסם מסוג הרואין על גופה, הייתה יכולה לכל היותר להכניס אותה לכלא לזמן קצוב, שם הסמים פורחים יותר מבכל זירה אחרת.

אך קטעים דוקומנטריים מרתקים אלו, שמשרטטים תמונת מצב היסטורית על החברה הגרמנית והתייחסותה המוגבלת, בלשון המעטה, לבעיית הסמים, כמעט ונשכחים תוך כדי קריאה, אל מול האפקט האדיר של הווידוי האישי. זהו רומן נעורים משכנע ורצוף הרפתקאות אפלות, שרחוק מלהיות כלי ברשות להסברה נגד סמים.

מה שתורם לאפקטיביות הרגשית של היצירה הוא הדגש הרב שניתן לסיפור האהבה בין כריסטיאנה לדטלף, בן זוגה הנרקומן שהופך לזונה ממין זכר. הם מתנשקים ושוכבים, מנהלים שיחות נפש, מגנים זה על זה מול ההורים, השוטרים והקליינטים בזנות. הם חולמים להיגמל יחד. קונים זה לזה מתנות. אהבת הנעורים שלהם נשמרת, גם כשהמצב מתחיל להתדרדר:

לעתים קרובות מאוד הגבנו רע מאוד לסם מבחינה גופנית. במקרים כאלו כל דבר היה מעצבן אותנו, ונגעלנו אחד מהשני. ניסינו לפגוע אחד בשני בצורה אלימה ממש. כל אחד כיוון לנקודה הכי חלשה של האחר, שהייתה כמובן הזנות, גם אם בדרך כלל העמדנו פנים שהיא עניין שגרתי ושולי. דטלף היה אומר 'את בטח חושבת שאני אסכים להזדיין עם בחורה ששוכבת עם הגברים הכי מגעילים', ואני הייתי עונה, 'מגעיל אותי שמזיינים אותך בתחת'. (137 עמ')

אהבתם הטרגית של שני הנרקומנים מוצגת דרך הספר הזה כאמיתית ונשגבת והיא מעוצבת לעילא מבחינה ספרותית. התעתוע בין סיפור אהבת נעורים ששואף להיות נורמטיבי לבין שני צעירים מכורים שאינם בשלים לנהל קשר, סוג של רומיאו ויוליה מודרניים, מתאסף אל קתרזיס עצוב ורומנטי, המוליך לסוף ידוע מראש. מה ידעו רומיאו ויוליה של שייקספיר, שהיו בני 14, על אהבה אמיתית? ומה יודעים עליה כריסיטאנה ודטלף, זוג נרקומנים, כמעט ילדים?

במובנים רבים, האמצעים הפואטיים הנפלאים־באמת של הספר – הטון שבו הוא מסופר, הקצב הקריא כל כך של הפרקים, הניסוחים החדים, הסצנות הקשות המוגשות במתח עלילתי שאי־אפשר לא לקרוא אותן עד סופן – חוטאים למעשה הדוקומנטרי שהוא מתיימר לתאר. הזנות למשל, מתוארת בתיאורים מגוננים ובאגביות יחסית לשאר חוויותיה של כריסיטאנה, לעומת החיים החברתיים והדאגה שלה לחבריה בזירת הסמים.

הסצנה היפה ביותר בספר היא סצנת הסיום שלו, שבה (בלי יותר מדי ספוילרים) כריסטיאנה מוצאת חיים חדשים. גוגל קצר מבהיר שעל אף כניסתה המטאורית אל עולם הספרות וניסיונות גמילה מוצלחים, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, היא עדיין מכורה להרואין.

תוך כדי כתיבת הרשימה הזאת אני מחטטת בגוגל ונתקלת בתמונות נעורים יפהפיות של כריסטיאנה. התמונות שמורות בזכויות יוצרים וכל שימוש עיתונאי בהן עולה מאות דולרים, לא פחות משימוש בתמונות של אנדי וורהול, למשל. בתמונות כריסיטאנה פ' צעירה, מתריסה ומלאת חיים. באחרות היא רזה עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, נרקומנית מושלמת, ועדיין – נשגבת כמיתוס.

אני מתבוננת בפניה הנעימות של הנערה שהייתה ותוהה באיזו מידה החוויות האישיות והקשות שלה עברו עיבוד משוכלל תחת תוכנת הפוטושופ של המעשה הספרותי. סביר להניח שניצולת הסם, שנתפשה כמי שסיפורה עשוי למנוע מהנוער להתדרדר אל תהום המזרקים, העלתה את סיפור חייה על נס מזבח הספרות והפכה, אולי בעל כורחה, לכוכבת תרבותית. מכאן שמעשה התיעוד אינו מה שהופך את כריסטיאנה פ' ליצירת מופת. מה שהופך אותה לכזו הוא המעשה הספרותי.

 

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת.



147 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page