כל משפט הוא נגיסה בכריך


דיוקן עצמי, אדואר לווה, בבל, מצרפתית: לנה נטע אטינגר, 120 עמודים, 2021.


דיוקן עצמי של אדואר לוה הוא רצף ארוך ובלתי-מופרע של חיוויים, אפיזודות והערות-אגב, שלאט לאט מצטברים לדיוקן עצמי, מלא עד כמה שדיוקן יכול להיות.


מוטי פוגל


"סוף מסע מותיר בי אותו טעם נוגה של סוף רומן. אני שוכח מה שלא מוצא חן בעיניי."

אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו כרומן, וכמו רומן, שוכחים מה שלא מוצא חן בעינינו, את מה שפחות מסתדר עם התבנית הנרטיבית שבחרנו או שנבחרה עבורנו.


"לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם."

דיוקן עצמי הוא רצף ארוך ובלתי-מופרע של חיוויים, אפיזודות והערות-אגב, שלאט לאט מצטברים לדיוקן עצמי, מלא עד כמה שדיוקן יכול להיות. זה נראה בתחילה כמו קוריוז, אבל סבלנות, התבנית המוזרה הזאת מצדיקה את עצמה.


"בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן שיחי מגהק."

לא תמיד ברור מהי התגובה המתבקשת לנוכח הווידוי החשוף שאדואר לווה מציג בפנינו בדיוקן עצמי.


"חשבתי, בזמן שהקשבתי לקשיש מגולל את סיפור חייו: האיש הזה הוא מוזיאון של עצמו."

כל איש הוא מוזיאון של עצמו, אבל מי הוא האוצֵר?


"יותר מצחיק לספר את זיכרונות המסע הרעים שלי מאשר את הטובים."

אנחנו לא אוהבים ספרים שבהם הכול מתנהל על מי-מנוחות. מקובל לחשוב שכל רומן, וכל אוטוביוגרפיה, צריכים לכלול התמודדות עם צרה, מכשול או טרגדיה. אחרת, נשתעמם.


"בהודו, נסעתי לילה אחד באוטובוס עם איזה שווייצרי שלא הכרתי, כשחצינו את מישורי קראלה, סיפרתי לו על עצמי בכמה שעות יותר משסיפרתי אי פעם לחברי הטובים במשך כמה שנים."

וכך עושה לנו כל ספר טוב.


"יום אחד אנעל מגפוני עור שחורים וחליפת קטיפה סגולה."

הדברים שלא עשינו, וכנראה גם לא נעשה, מלמדים עלינו לא פחות מאלו שעשינו.


"כמו שאזמל המנתחים חושף את איברי הפנימיים, כך האהבה מובילה אותי אל עבר 'אני' אחרים, שהחדשנות המגונה שלהם מטילה עלי אימה."

ספרים טובים הם אלה שמטילים עלינו אימה ומובילים אותנו אל עבר 'אני' אחרים – מחוץ לנו ובתוכנו.


"כשאני בוחר גלוית-דואר של מקום מסוים, אני נוטה לגוון בתמונות ולא לקחת כמה עותקים של היפה ביותר, בחירה אבסורדית למדי, מפני שהנמענים שונים. כשאני כותב כמה גלויות באותו יום, אני משתדל לא לדווח על אותם אירועים, כאילו הנמענים השונים יוכלו אי פעם לגלות שכתבתי כמה פעמים את אותה גלויה."

כן, אבל האם באמת הנמענים שונים? עבור מי אנחנו כותבים?


"אם אני מתבונן בעצמי זמן רב במראה, מגיע רגע שלפרצוף שלי אין עוד משמעות."

המשמעות היא בגיוון, אבל מה מקור הגיוון?


"אני נלהב מהרעיון לקרוא ביוגרפיה של סופר שאני אוהב, והתלהבותי מצטננת ברגע שאני מתחיל לקרוא."

כל רומן, כל אוטוביוגרפיה, כל דיוקן עצמי, הם אי-דיוק (במקרה הטוב), סיפור שנתפר לקווי המתאר ששורטטו עוד בטרם נכתב. הספרות אינה נמצאת בביוגרפיה, אלא בחריגה ממנה, וממילא – כל ביוגרפיה היא שקר.


"אולי אני כותב את הספר הזה כדי שלא אצטרך עוד לדבר."

בפרק כ"ב של דון קיחוטה, האביר בעל דמות היגון פוגש שיירת אסירים. אחד מהם מתפאר שכתב את תולדות חייו בספר, "ולכבודו אוכל לומר שהוא עוסק בדברי אמת כה נאים ומשעשעים שאין כזבים שישוו להם". "וכבר הושלם?" שואל אותו דון קיחוטה. "כיצד אוכל להשלימו," משיב האסיר. "אם טרם נשלמו חיי."


"הווירטואוזיות משעממת אותי גם כאשר מדובר בכבישים."

זה ספר וירטואוזי, והוא לא משעמם בכלל, אבל לא כדאי לקרוא אותו בכביש.


"קרוב לרצפה, זיכרונות ילדותי חוזרים אלי."

ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מתרחקים יותר ויותר מהקרקע.


"הפסקתי לצלם תמונות תיירותיות ברגע שהבנתי שאני מסתכל בהן רק פעם אחת בהיסח הדעת, כשהן חוזרות מהמעבדה, רק כדי לקבוע שאין בהן שום ערך מעבר למה שהן היו: תמונות מטיול."

תמונות מטיול הן כמו ספר. הן מה שהיינו רוצים להיות, ואולי מי שאנחנו באמת.


"ביקרתי בצ'יינהטאון בניו יורק, צעדתי במוט סטריט, במאלברי סטריט, בקנאל סטריט ובבאיירד סטריט, האטימות של הרחובות האלה סחררה אותי, הצלחתי לחדור אליהם באופן פיזי אבל לא נפשי, הנפש שלי נשארה על הסף."

חלק ניכר מהספר לוה כותב על טיולים בארצות אחרות, על תחושת הזרות וההיכרות, על התשוקה לגור במקום זר. אך איך אפשר להכיר מקום אחר? איך אפשר להכיר אדם אחר? בסולאריס, כתב סטנסילב לם שבכל מקום שאליו האנושות הגיעה, היא חיפשה את עצמה. זה הכשל המובנה בכל סיפור על מפגש עם חיים זרים. האם אנחנו מחפשים את הזר את או את עצמנו שבתוך האחר? כיצד אפשר לעבור את הסף?


"לא ראיתי אף איבר פנימי שלי. יש חלקים בגוף שלי שראיתי רק בתיווך מראה, יש חלקים בגוף שלי שלא ראיתי גם לא בתיווך מראה."

דיוקן עצמי של אדם אחר הוא מעין מראה שבאמצעותה אנחנו בוחנים את עצמנו. במה אנחנו דומים לו ובמה שונים. קל הרבה יותר לעשות זאת כשהדיוקן אינו סיפור אלא סדרה של תמונות. על כריכת דיוקן עצמי מופיעות שתי תמונות של אדואר לוה, דומות אבל שונות.


"בגיל עשר, אכלתי כריך עם נקניק, פתאום, הרחתי ריח של טבק למרות שאיש לא עישן בסביבתי, לריח הזה התווסף טעם מריר בפה שלי, היה בדל של סיגריית גולואז בתוך הבגט."

רוב הביוגרפיות לא כוללות סיפורים מסוג זה, למרות שהם מעניינים יותר משם בית הספר שבו למד הגיבור, ומלמדים עליו לא פחות. כל משפט בדיוקן עצמי הוא נגיסה בכריך.


"תלשתי כנפיים לשלושים זבובים לפחות."

יש לי תחושה די חזקה שלא הייתי מחבב את אדואר לוה, הילד והמבוגר. לא בטוח שהוא מחבב את עצמו. לוה בוחן את עצמו כאילו היה זבוב בידיו של ילד סקרן, הוא עצמו.


"קניתי את הליוויי'ס 501 ברוט הראשון שלי בגיל ארבע-עשרה בבון פרמייה בורנון, הוקסמתי מבד הכותנה הכחול-אפור הנוקשה ומכפתורי המתכת. כשאני לובש אותו, אני עושה קפיצה בזמן."

חיבתו של לוה למכנסי ליוויי'ס 501 חוזרת, בהקשרים שונים, כמה פעמים בספר. רק באופן מפוזר כזה, הַקשר בינו לבין המכנסיים מקבל את המשקל הראוי.


"העברתי כמה ימים בחוסר מעש בתאילנד, בשמש, בחוף עם חול לבן, המים היו בצבע טורקיז, ישנתי בבקתת קש, אכלתי דגים בשמש, לא עשיתי שום דבר, רק התמסרתי לעונג צרוף."

זה היה יכול להיות סוף מוצלח לספר.


"אני תמיד מופתע מחדש שההנחיות שנותנים לי מאפשרות לי למצוא את דרכי: מילים הופכות לדרך."

דיוקן עצמי אינו סיפור, אבל המילים הן דרך ללא יעד. הכול חשוב ואפשר להביט.


"כשדבר נפלא קורה בהפתעה, אני מנסה לשחזר את נסיבות הופעתו כדי שהוא יקרה שוב, אבל זה אומר בעצם לבלבל בין השבר עצמו לבין החסד שבמקריות."

השחרור מתבנית נרטיבית מאפשר לקרוא את דיוקן עצמי כהזדמנות לחוות את חסד המקריות.


"שוחחתי עם חברה, מאוד יפה אך מרוחקת, כאשר גוש נזלת החל לבצבץ מהנחיר שלה. מאז אותו אירוע חסר חשיבות, אני מרגיש שהיא קרובה יותר, אף שהיא לא שינתה את התנהגותה."

הסיפורים הקטנים והלא חשובים, כמו גוש הנזלת באפה של החברה היפה, מקרבים את אדואר לוה אלינו יותר מכל וידוי מלא פאתוס נוסח רוסו שנתפר היטב כך שיתאים לקורות חייו של המחבר ולמה שאנחנו אמורים לחשוב עליו.


"אני לא כותב סיפורים. אני לא כותב רומנים. אני לא כותב נובלות. אני לא כותב מחזות. אני לא כותב שירים. אני לא כותב ספרי מתח. אני לא כותב מדע בדיוני. אני כותב פרגמנטים. אני מתאר רשמים."

"העולם הוא כל מה שקורה" (לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי).


"אשליית הדז'ה-וו משמחת אותי יותר מיין משובח."

באמצעות החזרתיות, הלכאורה מנוטונית, כמו שכבות הצבע בציור, לוה מאפשר לנו לעבור את הסף.


"בשכיבה, אני לא יכול לקרוא ספרים עבי כרס: הם מעייפים את הזרועות שלי ומועכים לי את הבטן."

זה ספר דק, אבל גדוש.


"אני שם קץ למסע בארץ זרה כשאני מפסיק לראות חפצים יומיומיים מקומיים כקוריוזים."

מה שנראה קוריוז בתחילת הספר נעשה טבעי לגמרי לקראת סופו, כאילו זו הדרך היחידה לכתוב דיוקן עצמי. זה הרגע שבו אנו יודעים שהספר עומד להסתיים.


"היום היפה ביותר בחיי אולי כבר עבר."

מוטי פוגל הוא עורך, מבקר ומנחה סדנאות קריאה.


פוסטים אחרונים

הצג הכול