עוצמה ואדמה - מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין, אורן יפתחאל, רסלינג, 454 עמודים, 2021
אורן יפתחאל מציע בספרו פרדיגמות ביקורתיות חדשות להבנת הקונפליקט הישראלי/פלסטיני. זוהי קריאת חובה לכל מי שמתעניין בהבנה מעמיקה יותר של המרחב המקומי.
ראויה אבורביעה
כותרת הספר עוצמה ואדמה – מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין, מלמדת אותנו על המסע המחקרי והאישי שעבר פרופ' אורן יפתחאל, אחד מהחוקרים הביקורתיים הבולטים בישראל, אשר אותו הוא מבקש להעביר לחוקרים, אינטלקטואליים, ולציבור הרחב, באמצעות ספר חשוב זה.
בכתיבתו החלוצית הוא מתבונן על מדינת ישראל במבט משווה כאתנוקרטיה, וחושף את הפער בין המנגנונים הפורמליים הדמוקרטיים של משטרים, לבין האופן שבו משטרים אלה מעודדים ומאפשרים את התפשטותו הלא-דמוקרטית של הלאום האתני הדומיננטי.
כך מתקיים דיסוננס בלתי נתפס בין החזות המשטרית הדמוקרטית לבין מבני הכוח האתניים הקבועים, המושתתים על הגירה, אזרחות, קרקעות, התיישבות, כוחות חמושים, זרימת הון, מערכת משפטית, ותרבות ציבורית; עד לאפרטהייד הזוחל. יפתחאל מנתח באופן משווה לדרום אפריקה את ההפרדה הממוסדת בין האוכלוסיות בישראל, על פי בסיס אתנו-לאומי. לדידו, הלבנים הם היהודים, הצבעונים הם הפלסטינים בישראל, והשחורים הם הפלסטינים בשטחים הכבושים, כאשר מתקיימות הפרדה והיררכיה בין שלוש הקטגוריות הללו. בפרק הסיום של הספר מציע יפתחאל אפשרות מעניינת להיחלץ מהמצב הקולוניאלי לעבר התיקון והפיוס ההכרחיים, ופורש את חזונו לקונפדרציה ישראלית-פלסטינית החותרת לעבר מימוש הזכות להגדרה עצמית של שני העמים.
מבחינה קונספטואלית יפתחאל עושה שימוש במסגרת הקולוניאלית ההתיישבותית כמסגרת ניתוח רחבה של המצב בישראל/פלסטין, בהמשך לכתיבתם הביקורתית של פטריק וולף, לורינזו ורצ'יני והוגים אחרים. לפי פרדיגמה זו, המבנה הקולוניאלי- התיישבותי הוא מנגנון דיכוי מתמשך ולא אירוע חד פעמי; מנגנון השואף לחסל את הנוכחות הילידית, ואם לא יצליח בכך הוא שואף לצמצם את האזרחות של הילידים בישראל/פלסטין.
יפתחאל לא מסתפק בכך ומבחין בין הקולוניאליזם הקלאסי שבו מדינה ריבונית מתפשטת באופן לא חוקי אל מעבר לגבולותיה, לבין מה שהוא מכנה "הקולוניאליזם הפנימי", שבו קבוצה אתנו-לאומית אחת שולטת ומנכסת לעצמה את מנגנוני המדינה, תוך קיום מרחב דמוקרטי מצומצם. יפתחאל מדגים כיצד הפרדיגמה הקולוניאלית והמשטר האתנוקרטי פועלים זה לצד זה, במקביל לשיח הדמוקרטי-ליברלי המנרמל אותם. כל אלה עומדים בבסיס התשתית החוקית והפוליטית עד לזחילתו של משטר האפרטהייד, ולהם השלכה על מוסד האזרחות.
בניגוד לכתיבתם של חוקרים ביקורתיים אחרים בתחום הקולוניאליזם ההתיישבותי, הכתיבה של יפתחאל מתאפיינת בכך שהוא לא רואה במסגרת הקולוניאלית-התיישבותית מסגרת בלעדית לניתוח המרחב הישראלי/פלסטיני, והוא משלב בניתוח שלו מסגרות רעיוניות נוספות כגון: קפיטליזם, לאומיות, דת, ליברליזם ועוד. דבר זה מעשיר את רובדי הניתוח, מרחיב את יריעת ההסתכלות הביקורתית על המרחב, ובעיקר משחרר אותנו מהמונוליטיות והנוקשות של פרדיגמה זו, המשעתקת ומשמרת את מבני הכוח הדכאניים והחלוקות הבינאריות של כובש-נכבש, ואף ממשטרת אותנו רעיונית.
היבט מרכזי של הספר הוא האופן בו עומד יפתחאל על התפקיד המהותי שמערכת המשפט ממלאת בפרויקט האתנוקרטי, והלגיטימציה שהיא מעניקה לו באמצעות חוקים, חוקות ותקנות. יפתחאל מזמין אותנו להתעכב על משפוט האתנוקרטיה, דבר התורם להבנת הפרדוקסים של הלגיטימציה לה זוכות לא-פעם פרקטיקות הנתפסות כחוקיות גם אם אינן מוסריות, או בלתי צודקות. לגיטימציה זו מעמעמת את הסתירות הפנימיות של המשטר האתנוקרטי ומעניקה עדיפות אתנית לאינטרסים של הקבוצות הדומיננטיות בחברה.
כך למשל, יפתחאל עומד על התפקיד שמערכת המשפט ממלאת בארגון המרחב הקולוניאלי, ובפרט בהסדרה החוקית של פעולת ההתיישבות ובהקצאת הקרקעות, באופן שהופך את משטר המקרקעין לכלי-מפתח בהרחבת שליטתה של הקבוצה הדומיננטית, באמצעות ייהוד המרחב וההפרדה האתנית. דבר זה, בסופו של תהליך, מעניק לגיטימציה לחוקיותם של משטרים לא דמוקרטיים. בין אם בסרי לנקה, באסטוניה, או בהקשר הישראלי של חוק הלאום והלכת "הנגב המת", הנישול של קבוצת הילידים מתבצע בחסות מערכת המשפט.
ואכן, הזירה המרכזית שמדגימה את דילמות הסובייקט הנכבש לפי אלבר ממי הינו המפגש עם מערכת החוק והמשפט. זוהי זירה שבה הכיבוש בא לידי ביטוי ביתר שאת, כאשר על הסובייקט הנכבש לסמוך על מערכת המשפט של הריבון הכובש ולקוות שתעשה עמו צדק. זוהי זירה שאם הסובייקט יילך בה, הוא עשוי לוותר על מאבקו הקולקטיבי-לאומי כנכבש. וזו אכן שאלה מהותית שאליה נדרש יפתחאל בדוגמאות רבות שבהן היה מעורב באופן אישי בליווי מאבקים משפטיים, כגון המאבק להכרה משפטית בזכויות התכנוניות והקנייניות של הבדווים בנגב.
סוגיה זו מהדהדת את השאלה איזה תפקיד ממלא בית המשפט של הריבון הישראלי בהליך ההכשרה והלגיטימציה של תהליכים פוליטיים, ותוהה באשר ליכולתה של המערכת המשפטית הישראלית להיות נייטרלית במובן ההברמסי, לפיו על מוסדות המדינה ובתי המשפט להיות נגישים באופן שווה לכלל האזרחים. שכן, בסופו של יום, העקרונות עליהם מושתתת מערכת המשפט הישראלית משקפים העדפות ערכיות של השיטה, ומכאן שאינם יכולים להיות נייטרליים. לאור התפקיד המרכזי שמערכת המשפט ממלאת בתחזוק האתנוקרטיה, נשאלת השאלה איזה תפקיד יכולה מערכת המשפט למלא בתהליך התיקון כאשר זה יקרה.
בפרק 5, "אפרטהייד זוחל", מצביע יפתחאל על מה שהוא מכנה "המומנטום הקולוניאלי" – תהליך ההשתלטות וההתיישבות על חבל-ארץ שנוי במחלוקת. יפתחאל גורס כי המומנטום הקולוניאלי-ההיסטורי של המשטר הישראלי חשוב במיוחד לכינון יחסי האפרטהייד ההולכים ומתגבשים. הוא משרטט את המומנטום הזה דרך חמשת שלבי ההתפתחות ההיסטורית של הפרויקט הציוני, מקולוניאליזם של פליטים בתקופת המנדט הבריטי, דרך הנכבה והקמת ישראל ב-1948, המשך בקולוניאליזם הפנימי עד 1967 והכפפת הפלסטינים בישראל לממשל צבאי עד 1966, כיבוש השטחים הפלסטינים והגולן הסורי ב-1967, ועד לשלב החמישי שהחל בשנות ה-90 ונמשך עד כהונת נתניהו השלישית, שבמסגרתו חלה האטת ההתפשטות הטריטוריאלית הציונית תוך המשך הדיכוי, אשר הובילו להתחזקות הימין.
יפתחאל טוען שכל אלה מובילים למיסוד דפוסי שלטון בסגנון אפרטהייד של נפרד ולא שווה בישראל/פלסטין. השאלה הנשאלת היא, אם זיהינו את המומנטום הקולוניאלי שמביא להחרפת המצב, מהו המומנטום הפוסט-קולוניאלי?
יפתחאל מבקש בספר חשוב זה לדבר אמת אל הכוח, מתוך הממסד ההגמוני: "הפניית גב או השתקת הביקורת משמעותה השלמה עם דפוסי הדיכוי והשלכותיו, דפוסים שעתידים להתפרץ באופן לא מבוקר בעתיד" (עמ 33). הוא מציע לנו תפישה מורכבת של התהליך הקולוניאלי בישראל/פלסטין, המאתגרת את השיח הפלסטיני והישראלי הרוֹוחים, ובכך תרומתו האפיסטמולוגית המשמעותית של הספר.
ספר זה חשוב במישור התיאורטי והמעשי. יפתחאל ממשיך לאתגר אותנו אינטלקטואלית ולהציע פרדיגמות ביקורתיות חדשות להבנת המרחב הישראלי/פלסטיני. אך הוא אינו מסתפק בכך, ומבקש להפוך את הביקורת לתיקון, הלכה למעשה. בספר זה יפתחאל מבקש להצעיד אותנו לרגע הפוסט-קולוניאלי באמצעות דמיון קולקטיבי של מחר טוב יותר, שבו "זרעי התיקון יצמחו מהמעגלים האקדמיים האומנותיים והמקצועיים המחויבים לערכי צדק, לאמת ולשוויון" (עמ' 26). הדבר יתאפשר לפי יפתחאל אם החברה הישראלית תצליח לממש את האתגר שבפיוס החברה הפלסטינית הילידית. ספר זה הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בהבנה מעמיקה יותר של המרחב הישראלי-פלסטיני.
ד"ר ראויה אבורביעה היא מרצה בבית ספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר. מחקריה עוסקים בניתוח ביקורתי ופמיניסטי של המשפט, בדגש על ההצטלבות שבין משפט, מגדר, דיני משפחה, זכויות אדם ומיעוטים.