אל האבדון, אריך קסטנר, הקיבוץ המאוחד, מגרמנית: אילנה המרמן, 222 עמודים, 2020.
קסטנר מצליח להעניק לברלין הוויימארית חיוּת בועטת גם במרחק כתשעים שנים ממנה. אל האבדון, שיצא לראשונה ב-1931, הוא עדות חיה של שנות ה-30 התוססות בברלין; על חיי הלילה הסוערים, המיניות המתפרצת, והחגיגה הצבעונית והרועשת.
נעם קרון
"כאשר ההיסטוריונים מספרים את תולדותיה של הרפובליקה הם מספרים בדרך כלל סיפור של כישלון" (עמ' 11). בדברים אלו פותח ההיסטוריון בועז נוימן את ספרו להיות ברפובליקת ויימאר, תוך שהוא מבקש להציג את ימי הרפובליקה כפי שהיו, מבלי לכפות עליהם תובנות אשר יעניקו הסבר סיבתי לימים הנוראים שבאו אחריה. נדמה לי שספרו של אריך קסטנר, אל האבדון, מתמקד אף הוא בהווה: מעין עדות חיה של שנות ה-30 התוססות בברלין; של חיי הלילה הסוערים, המיניות המתפרצת, סצנת הלהט"ב השוקקת, הפרסומות והתעמולה השוטפים את הרחובות, החגיגה הצבעונית והרועשת. כמובן שבתקופה הזו נושבות בברלין רוחות פוליטיות חזקות, אך מסלול ההיסטוריה שטרם הוכרע מאפשר להתמקד רגע בעושר ההווה.
אמנם נכון שקסטנר עצמו לא היה אופטימי במיוחד לגבי עתיד היבשת. שם הרומן – אל האבדון (שיצא לראשונה ב-1931 בגרסתו המצונזרת, ששמה כשם הגיבור – פביאן), פרי תרגומה של אילנה המרמן לביטוי הגרמני Der Gang vor die Hunde (מילולית: ההליכה לפני הכלבים), מעיד על הניסיון של קסטנר להתריע על השחורות שהוא צופה לאירופה. פביאן, גיבור הרומן, הוא דוגמה לאיש השמאל שמתייאש לנוכח עליית כוחות הימין הקיצוניים, ובמקום להתנגד להם באופן אקטיבי הוא בוחר, במודע, להיות הצופה מהצד: "לעמוד מאחורי הגדר, לצפות ולהתייאש לשיעורין. אירופה יצאה להפסקה גדולה [...] היבשת הזקנה לא תגיע ליעדה" (עמ' 35). פביאן הוא דוקטור לספרות גרמנית שמוותר על שאיפותיו האקדמיות וכותב פרסומות לסיגריות. בניגוד לחברו הטוב לַבּוּדֶה, גם הוא דוקטור לספרות, המסתובב בכנסים פוליטיים שמאליים בניסיון להשפיע על המציאות, פביאן ממתין לחורבן.
אבל הרומן הוא לא רק נקודת ציון בדרך לאבדון, וזהו סוד קסמו. בניגוד לברלין, אלכסנדרפלאץ, של אלפרד דבלין, שיצא שנתיים לפניו, ומתאר גם הוא את רחובותיה הקודרים של ברלין מנקודת מבטו של העבריין המשוחרר פרנץ ביברקופף, אל האבדון אינו דוגמה לפואטיקה ניסיונית-מודרניסטית; אין בו שבירה של הזמן והמרחב, והוא לא מתאפיין בקטעים ארוכים של זרמי תודעה מתחלפים בין דמויות. אל האבדון הוא רומן בקצב מהיר, עמוס דיאלוגים ישירים וקדחתניים, תנועה רבה במרחב, ומפגשים מעוררי גיחוך עם דמויות אקסטרווגנטיות. הסחרור הזה מהנה מאוד לקריאה וממחיש את החיות של העיר הגדולה במלוא עוצמתה: בערב אחד אפשר לבלות בנשף חוף, לשוחח על גדות השפרה, להפריד תגרה על רקע פוליטי, ולהמשיך אחר כך לצפייה בקברט. המבט הציני-הומוריסטי של פביאן, המלווה את ההתרחשויות, מאפשר לקורא להזדהות עם העמדה של המספר: אם אי אפשר לשנות את המציאות, אפשר לפחות לצחוק עליה.
הרומן כולו עומד במתח שבין טרגדיה לקומדיה, ודרך המתח הזה אפשר לבחון גם את היחס למיניות הנשית. קסטנר בהחלט אינו שמרן; המין המתפרץ ברומן נובע קודם כל מתאווה נשית דווקא. נשים מונעות ממין, יוזמות מפגשים מיניים מפוקפקים, וגם משקרות בגלל מין. הדוגמה המובהקת לכך היא אירנה מוֹל, שהמפגש בינה לבין פביאן בתחילת הרומן ממחיש את הקומיות המוזרה ביסוד המפגש המיני; לאחר שגברת מוֹל מסתערת עליו באלימות ממש ("טוב אז עכשיו שוחטים את הילדון," עמ' 18), בעלה חוזר הביתה, ובמקום לכעוס על פביאן הוא מנסה לשכנע אותו להיות המאהב של אשתו, כחלק מחוזה רשמי שחתם עימה כדי שיצליח לספק את צרכיה המיניים הגוברים. פביאן מגיב לכך בציניות המתחכמת שלו:
"אתה לא חושב שטיפול אחר היה יעיל ומכובד יותר?" שאל פביאן בקוצר רוח. "איזה למשל, אדוני?" עורך-הדין הזדקף על מושבו. "למשל, כל ערב עשרים וחמש מכות על הטוסיק." "ניסיתי. זה כאב לי מדי." "את זה אני יכול להבין היטב." "לא!" קרא עורך-הדין. "את זה אתה לא יכול להבין. אירנה חזקה מאוד, אדוני" (עמ' 20).
אותה אירנה מוֹל חוזרת במהלך הרומן סביב מפגשים מוזרים ומגוחכים, שבשיאם היא מספרת לפביאן על בית הבושת שפתחה, שסוחר בגברים צעירים עבור לקוחותיו הנשים.
יחד עם זאת, הקומיות שנלווית לתיאור יחסי המין הנשיים, המעודדת שחרור ופתיחות, לא נועדה לטשטש את יחסי הכוחות המגדריים. בשנות ה-30, (ובמובנים רבים גם היום), הגברים עודם בעלי הכוח הקובעים את "חוקי המשחק". חוקי משחק אלו הם שהביאו את קורנליה, אהובתו של פביאן, לברלין, תוך שהיא מודעת לעובדה שבכדי להיות שחקנית קולנוע היא תצטרך להקדיש את גופה למי שיחפוץ בכך. כך, המין ברומן הזה אינו רק מאפיין של ברלין הליברלית והפתוחה, אלא גם מאפיין של דיכוי מעמדי-מגדרי; המין הוא משאב כלכלי בו יכולות להשתמש הנשים, חסרות המעמד, כדי לטפס במעלה הסולם החברתי. אחד הביטויים הנפלאים לכך שוכן בניתוח המרקסיסטי כמעט של קורנליה, בעודה מוכיחה את פביאן על השיפוטיות שלו כלפיה:
"אני יודעת מה עוד חסר לאושר שלכם. אתם אמנם רוצים שנבוא ונלך מתי שאתם רוצים. אבל אתם רוצים שנבכה כשאתם אומרים לנו ללכת. ושנהיה מאושרות כשאתם עושים לנו סימן לבוא. אתם רוצים שלאהבה יהיה אופי של סחורה, אבל שהסחורה תהיה מאוהבת. לכם יש כל הזכויות ושום חובות, ולנו יש כל החובות ושום זכויות, ככה נראה גן העדן שלכם" (עמ' 78).
*
התייחסות קצרה לסוגיית הצנזור. כפי שאילנה המרמן מפרטת באחרית הדבר לרומן, קסטנר נאלץ לצנזר במקור ביטויים ומילים "גסות" ושתי סצנות שלמות. האחת היא הסצנה בה המנהל של פביאן חושף בפניו ובפני עובד נוסף צלקת מניתוח שעבר, והשנייה סצנה בה נוסעים פביאן ולַבּוּדֶה באוטובוס ציבורי וקוראים בשמות שגויים בכוונה לאתרים חשובים בעיר, ובכך מביאים את הנוסעים להתקומם נגדם בצעקות. הצנזורה של הסצנה האחרונה מוזרה בהחלט: הסצנה לא מינית או עוסקת בגוף באופן בוטה, ולא סאטירית יותר מסצנות אחרות שמלגלגות על המשטרה, המערכת הביורקרטית, האקדמיה והמשפט. אז מה בכל זאת מיוחד ומכעיס בה? זאת כמובן אפשר רק לשער.
"איזה טמפרמנט! עם נהדר! אבל הכול הם יודעים הכי טוב" (עמ' 41), מכריז לַבּוּדֶה בעקבות צעקות נוסעי האוטובוס. האם הסצנה צונזרה משום שהיא מעלה ביקורת מהותנית על אופי העם הגרמני, בניגוד לביקורת על המוסדות הפוליטיים של הרפובליקה? אולי. ייתכן כי הצנזורה של הציור הזה, בו זועמים הגרמנים לנוכח עיוות האמת והלעג, מוכיחה את הגבול של חופש הביטוי בברלין הוויימארית הפתוחה והשמאלית: היכולת להומור עצמי, שכנראה תמיד הייתה חסרה לגרמנים.
"להיות ברפבוליקת ויימאר", כשם הספר של ההיסטוריון בועז נוימן, פירושו לחוות את ההווה של הרפובליקה על כל מורכבויותיו. קסטנר מצליח להעניק לברלין הוויימארית חיוּת בועטת גם במרחק כתשעים שנים ממנה. ההצלחה הזו נובעת מיכולתו להחיות ברומן קצר זה את אופני הקיום השונים בעיר: אנשים בעלי כוח מול חסרי הכול, מיניות חופשית מול דיכוי מיני, אופטימיות פוליטית מול תהומות הייאוש, ואהבת אמת מול בדידות תהומית.
נעם קרון היא תלמידה לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקרה עוסק בייצוג של ברלין בספרות העברית.