שתי הנקמות המאוחרות של פרנץ קפקא: או מדוע דרוש לעם העכברים משורר לאומי,
דן מירון, בלימה, 105 עמודים, 2023.
מירון נכנס כאן אל תוך דמותו של הסופר, ומשמיע את קולו בגוף ראשון, כך שניתן להגדיר את הקריאה בסיפור הזה כקריאה ספרותית. כך ניתן להגדיר גם את הספר כולו – קריאה ספרותית בחייו ובכתיבתו של קפקא.
נורית גרץ
ספרו של דן מירון, שעוסק בפרנץ קפקא אך מקדיש מקום גם לחיים נחמן ביאליק, מתנהל כמסע מפותל בין העבר לעתיד, בין הפרט הקטן, השולי לפעמים, לבין ההקשר הרחב, בין הסיפור האישי לסיפור ההיסטורי ובין המציאות והבדיון. זהו ספר שטווה חוטים בין זמנים ומקומות ומשלב את חיי גיבוריו במסכת היסטורית וגיאוגרפית שהם מוצאים בה את מקומם.
הספר נפתח בסתיו 1923, חודשים ספורים לפני מותו של קפקא, בתקופה הרגועה ביותר בחייו הקצרים. בתקופה זו, שבה מחלת השחפת הלכה וכילתה את גופו, נדמה היה שמוחו דווקא התחדד, והוא חזר לכתיבה לאחר הפסקה ממושכת. הרופאים אמנם הזהירו והורו לו לא לעשות דבר מלבד "מנוחה, אכילה דשנה ועלייה במשקל", אבל מירון מניח ש"אולי דווקא מחלתו זו העניקה לו מעין חירות שלא ניתנה לו קודם לכן". אפשר להוסיף לכך ולומר שהרופאים לא הבינו כי אין דבר מלבד הכתיבה שיכול היה לסייע לו בתקופה כזאת. רק בעזרתה הצליח אולי להפוך את הסבל ואת המוות המתקרב לסיפור, לתת להם מילים ובכך להתגבר על הייאוש. אכן, מירון מציין שבתקופה זו כתב קפקא את הטירה, "אמן התענית", "חקירותיו של כלב", "המחילה" ועוד.
בתקופה הזאת קפקא גם החליט וביצע כמה החלטות מהפכניות ואמיצות, והספר עוקב אחריהן. הוא עזב את עבודתו כעורך דין במשרד ביטוח והמשיך לחיות על כספי הפנסיה, ובספטמבר 1923 הוא גם עזב את ביתו בעירו השנואה פראג ועבר לגור בברלין. ההכנסה הקבועה של כספי הפנסיה העניקה לו חירות כלכלית מסוימת שתרמה במעט לשיכוך מצוקותיו וחרדותיו, והמעבר לברלין, שתכנן וחלם עליו זמן רב, אפשר לו להתרחק ממשפחתו, ובעיקר מאביו שיחסיו עמו היו קרים ומנוכרים.
הספר מתחיל אפוא בנקודת הסיום, בנקודה האחרונה שאין ממנה דרך חזרה, והנה מכאן, מהסיום הזה, מהמחלה ומהמוות, הוא מוביל את קפקא אל החיים. באופן זה הוא מסרב להיכנע לאיזשהו קו לינארי המוביל מההתחלה אל הסוף המוחלט, הוא נע בין הזמנים ומקשר ביניהם וכך מאפשר גם לגיבור שלו לנוע ביניהם.
בדומה למעבר בין הזמנים הספר נע גם בתוך המרחבים – מהסיפור האישי על הסופר שהגיע אל העיר ברלין הוא עובר אל העיר עצמה: אל הגיאוגרפיה שלה, אל ההיסטוריה והתרבות שלה ואל הסופרים העבריים שחיו בה או עברו דרכה.
ברלין בשנות העשרים הראשונות הייתה לעיר מקלט לסופרים, אמנים, אינטלקטואלים ומלומדים. אלה העובדות וכך מסכם אותן מירון. מרביתם היו פליטי מזרח אירופה שנמלטו מברית המועצות, וחלקם, דוגמת ש"י עגנון, טשרניחובסקי, זלמן שניאור ואורי צבי גרינברג, עצרו ואף נשארו בה בדרכם לפלשתינה. היא הייתה בשנים אלה עיר תוססת, מרכז החיים התרבותיים היהודיים באירופה.
והתיאור לא נעצר כאן. הוא מתקדם מההיסטוריה והגיאוגרפיה של העיר בשנות העשרים הראשונות, אל המשבר הכלכלי שהתרחש בשנות העשרים המאוחרות, האינפלציה, ירידת ערך הכסף והתמוטטות הבנקים, וממשיך הלאה, אורג את הגיאוגרפיה, ההיסטוריה והכלכלה אל תוך חייו של הסופר, עולמו וספרותו.
כך נע הספר בין העיר לסופר, בין הגיאוגרפיה להיסטוריה, בין החיים לכלכלה ובין זמנים ומרחבים. את כל זה הוא עושה בעזרת הדמיון, כשמתוך הנתונים היבשים של המציאות הוא ממציא את מה שקרה, מה שלא קרה ומה שיכול היה לקרות.
למשל בתיאור חגיגות היובל לסופר חיים נחמן ביאליק. החגיגות התקיימו באולם פילהרמוניה בברלין, קהל עצום נאסף שם, אבל ביאליק לא הגיע. עד כאן מדובר בעובדות ידועות, ומכאן הדמיון הוא שמוביל את התיאור, כפי שעולה מביטויים כמו "יכולים לשער", "לא יכלו שלא", "ללא ספק":
הדיהן של החגיגה והמהומה שמסביבה [...] לא יכלו שלא להגיע לאוזניו הכרויות [של קפקא] [...] הוא ללא ספק עקב אחר מאורעות שנת היובל, ואנו יכולים לשער את תגובותיו המסתייגות או גם האירוניות. אמנם בשום מקום ביומניו שנכתבו באותה שנה לא נזכרה פרשת היובל ולו גם ברמז. אולם רק מי שאינו בקי בהתנהלותו של קפקא יראה בכך עדות לאי-ידיעה או אפילו לחוסר תשומת-לב.
אמנם קפקא לא דיבר על הנושא ולא כתב עליו, אבל מירון מפענח את השתיקה שלו ונותן לה מילים. בכך הוא הופך את מה שאולי לא קרה למה שקרה – לפחות במציאות הספרותית. וכמו שהוא מפענח את שתיקותיו של קפקא, כך הוא מדמיין, באמצעות ביטויים דומים, את עולמה של דורה דיאמנט, אהובתו של קפקא, ואף הופך את הדמיון לממשות על ידי פרטי התיאור הספרותי:
כל כמה שקיבלה ללא ערר את שיפוטיו הספרותיים של קפקא, הזיקה לביאליק לא יכלה להיעלם מזכרונה. הרי היא דיקלמה, ללא ספק, את 'ברכת עם' ["תחזקנה"] ואת 'למתנדבים בעם' [...] אילו היה ביאליק עובר במסעותיו במזרח אירופה סמוך לעירה, היתה היא ללא ספק, מצטופפת בתוך הקהל הצובא עם פרחים ודגלים בתחנת הרכבת, מאזינה לתרועות תזמורת הכליזמרים המקומית.
באמצעות מילים ומשפטים הופך הספר את מה שלא יתכן ליתכן ואת מה שלא בטוח שהתממש לדבר קיים.
המעברים הללו בין הזמנים, הדמויות והנושאים נסללים בעזרת סגנון שהופך את הדיווח היבש לתיאור מפורט, חודר אל תוך התודעה, נכנס אל תוך הספרים של קפקא וממשיך מהם אל החיים עצמם. דוגמא לכך היא האופן שבו הדיווח על בעלת הבית הברלינאית שהתאנתה לדייר שלה מתפתח לתיאור מפורט של הדייר וסביבתו: היא "הפנתה לו עורף כשיצא לעת בוקר מחדרו בבלורית סרוקה היטב לאחור במברשת זיפית שיער ענקית (נותרה בידינו תמונה מרשימה) ובחליפה מהודרת בת שלושה חלקים מגוהצת ומוברשת למשעי – לשם טיול של לפני הצהריים בגנים וביערות שבסביבה". אמנם התיאור הזה הוא דמיוני, המצאת המחבר, ובכל זאת הוא מבוסס על תיעוד אמין: "טיול שיתועד ברשימות חטף בפנקסים הצבעוניים שנשא עמו". כך אנחנו נעים לכל אורך הספר בין הדמיון לתיעוד ובין נתונים בדוקים להמצאות ספרותיות, בין עולם בדיוני למציאות שקפקא חי בה.
המעבר הזה בין המציאות לבדיון מתרחש גם כמעבר מתמונה דוממת לתמונה נעה: "את מקום מגוריו קבע [קפקא] בשטגליץ, לשעבר כפר בסביבת ברלין, ש'נבלע' בראשית המאה העשרים במטרופולין שהתרחב משנה לשנה, ועם זאת שמר על אופיו הכפרי-ה'אידילי' השקט". הדיווח מתחיל בתמונת סטילס של מקום, תמונה סטטית לחלוטין: מקום המגורים וציון אופיו. בהמשך התמונה הסטטית מתחילה לזוז והופכת לסרט נע, כשמירון מניע את הדיווח הדומם ומוביל את קפקא לטיול במקום שתואר. כאן יכול היה קפקא לעשות כרצונו:
לטייל בסביבה הכמו-כפרית ועתירת השדרות והחורשות; לנסוע העירה, בימים של מזג אויר נוח, לשמוע הרצאות על התלמוד בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות [...] הוא עבר לדירה בבית דירות נוח בגרונוולדשטראסה, אף הוא רחוב שקט ובלתי מרכזי בשטגליץ. המעבר לא היה כרוך בשום טרחה, שהיתה עלולה להקשות עליו ולהעכיר את מצב רוחו. ידידתו דורה דיאמנט לא רק מצאה בשבילו את מקום המגורים החדש, דירה נאה ונוחה מקודמתה, אלא דאגה גם להעברת כל חפציו ולסידורם בדירה החדשה.
העולם הבדיוני שמתואר כאן מעוצב מתוך עושר של אפשרויות דקדוקיות – מעברים בין דיבור ישיר לדיבור עקיף, בין נקודות תצפית פנימיות לנקודות תצפית חיצוניות, בין גוף ראשון לגוף שלישי. למשל, במהלך תיאור היחסים העכורים בין קפקא הבן לאביו, הופך הספר את הדיווח המרוחק ואת התיאור העקיף למונולוג בגוף ראשון: "אני מצפצף עליך, אבא! עברתי לדירה אחרת ולעיר אחרת ואני יכול להמשיך בחיי ובמעשי בשלווה למרות ה'השתוללות' שלך [...] אני הופך אותך, הגבר הגדול והשעיר שנטע בקרבי את הפקפוק בזהותי הגברית, לאשה 'קטנה' מגוחכת בכעסה, פאתטית בצרות עולמה. אתה, מר הרמן, אינך אלא גב' הרמן לובשת המחוך ההדוק".
מירון קרא את סיפורו של קפקא "אישה קטנה", פירש אותו כביטוי ליחסי הבן ואביו, ואת הפירוש הזה הגדיר כקריאה פמיניסטית של הסיפור. למעשה הוא נכנס כאן אל תוך דמותו של הסופר, ומשמיע את קולו בגוף ראשון, כך שניתן להגדיר את הקריאה בסיפור הזה כקריאה ספרותית. כך ניתן להגדיר גם את הספר כולו – קריאה ספרותית בחייו ובכתיבתו של קפקא.
נורית גרץ היא פרופסור אמריטה באוניברסיטה הפתוחה, שימשה בעבר כראש המגמה העיונית בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. זכתה בפרס ברנר ובפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול. בין ספריה האחרונים: על דעת עצמו, ים ביני לבינך, מה שאבד בזמן.