לְכַשֵּׁף אֶת תְּחוּשַׁת הַוַּדָּאוּת

לרתום את השבלולים למרכבה, נורית זרחי, פרדס, עורכת: נוית בראל, 69 עמודים, 2025.

לזרחי יש יכולת פנומנלית לבטא עולמות חיצוניים ופנימיים ולהצביע על הפער ביניהם. זוהי שירה משחקית במובן הטוב של המילה, שירה שיוצרת מרחב ביניים מאפשר, מפתיע ופנטסטי.

חיה לוי

את ספר השירה החדש של נורית זרחי לרתום את השבלולים למרכבה, יש לקרוא כמתנה שספק אם אנחנו ראויות לה, אבל אין ספק שאנחנו זקוקות לה. הוא מהווה נדבך חשוב בפואטיקה של זרחי, מפני שיש בו דיאלוג חכם עם מכלול יצירתה. הוא מציע נחמה באמצעות כתיבה של אמת. הוא מבטא את קשיי הקיום האנושי ומתעמת עם המציאות הישראלית בעוצמה פואטית רבה.

עורכת הספר נוית בראל, כתבה בגב הספר, כשהיא מצטטת בחוכמה מתוך השיר "פשר": "בקובץ הזה רוחש צער ללא תחתית, ואנחנו העדים". היא כמובן צודקת להפליא. עם זאת, כשקראתי את השירים בקובץ חשתי שאני עדה לחיות יוצאת דופן. לזרחי יש יכולת פנומנלית לבטא עולמות חיצוניים ופנימיים ולהצביע על הפער ביניהם. זוהי שירה משחקית במובן הטוב של המילה, שירה שיוצרת מרחב ביניים מאפשר, מפתיע ופנטסטי. ברור שאין כאן סתירה כי אם חידוד, עצבות איננה תנועה כנגד החיות.

מאז ומתמיד מרדה זרחי בעולם היש. אומנם שירים רבים שלה מתבוננים בפרחים או בבעלי חיים מתוך סקרנות והתפעלות. אך מול הקיום האנושי, מול החיים עצמם, הרוויים חוקים חברתיים ואי־צדק, המכילים את בגידת הגוף, הרוויים בדידות, היא מתקוממת. זרחי כותבת מתוך התנגדות ומאבק כלפי החיים: "וּבְכָל זֹאת אֲנִי לֹא מְנִיחָה לַחַיִּים לְהָרִים רֹאשׁ", היא כותבת בשיר "בוקרלילה" (עמ' 11).

המרד מגיע לאחד השיאים הפואטיים שלו בשיר "ילדי המים", שזרחי מתרעמת בו על השרירותיות שבה החיים משחקים בנו:

ילדי המים

עַל הַחַיִּים לְהַצִּיעַ לָנוּ

חֹמֶר לְשַׂחֵק בּוֹ מִלְּבַד פַּחַד, לְהִזָּהֵר

שֶׁלֹּא לְפוֹצֵץ אֶת הַנִּדְמֶה כְּמוֹ

יְלָדִים שֶׁמְּנַפְּחִים בָּלוֹן.

עַד כֹּה סִיַּעְתִּי הֵם,

לַשְׁתִּי בִּבְצֵק הַיּוֹמְיוֹם

שֶׁיִּהְיוּ לִי פֵּרוּרִים

לְהַצִּיעַ לְרַעְיוֹן הַהִתְקַדְּמוּת,

לְפַזֵּר לָעוֹרְבִים, לְצוֹצְלוֹת,

לְלֹא מִבְחָן טֵעוּם, הָעִקָּר שֶׁהָרְגָעִים

יַהַפְכוּ לְשָׁעוֹת אוֹ לְהֶפֶךְ,

לְפַזֵּר יֹבֶשׁ גַּם לְיַלְדֵי הַמַּיִם. אֵלֶּה

שֶׁמְּנַקִּים אֶת הָאֲרֻבּוֹת בְּשִׂמְלָתָם

הָרְטֻבָּה מִמֵּימֵי הַלׇּתֶה. חַיִּים,

אֲנִי מַזְהִירָה,

בִּדְקוּ אֶת כֹּבֶד מִשְׁקַלְכֶם.

אַתֶּם מְבִינִים מַהִי מִדַּת הַדַּי? (עמ' 38)

שלל תחבולות פואטיות – שאלות שאין להן מענה, אלוזיות המצפינות עושר תרבותי, יצורים מיתיים ואגדתיים, מטאפורות, דימויים, תחביר מפתיע ומילים מפתיעות – "מגוייסות" למאבק כנגד החיים השרירותיים, חסרי האחריות, שהם כילדים המנפחים בלון בחוסר זהירות. זרחי נוזפת בחיים עצמם – "אַתֶּם מְבִינִים מַהִי מִדַּת הַדַּי?"

בקובץ הזה מחדדת זרחי גם את הביקורת שלה על מצב העניינים הפוליטי בישראל. יש בו שירים המתייחסים באופן מפורש למציאות של מלחמה, להימצאות חטופים בידי חמאס. בשיר "לא נס" היא מקוננת: "בֵּין מִגְדְּלֵי עַזָּה, בַּמִּנְהָרוֹת / אֲנָשִׁים שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם... [...] אֲבָל הַנֵּס לֹא קוֹרֶה שֵׁנִית"./ אֲפִלּוּ מַכַּת הָאַהֲבָה לֹא / תּוּכַל לְהַחְבִּיר אוֹתָם חֲזָרָה" (עמ' 16). ובשיר "בוקרלילה" השירה היא לחש כשפים שזרחי מפעילה, לאו דווקא בהצלחה: "בְּמֵמַד הַמִּלְחָמָה בּוֹ אָנוּ גָּרִים אֲנִי מְדַקְלֶמֶת / בְּקוֹל גָּדוֹל כְּדֵי לְכַשֵּׁף אֶת תְּחוּשַׁת הַוַּדָּאוּת" (עמ' 11).

דוגמה אחרת להתנגדות של זרחי כלפי מהלך ההיסטוריה והמיתולגיה היהודית־ישראלית נמצאת בשיר "חוצה": "יֵשׁ פֶּתַח מִן הַהִיסְטוֹרְיָה,/ שֶׁמַּחְמִיק הַרְחֵק מִן הָעֲקֵדָה?" (עמ' 12) שואלת זרחי. הצורה הספרותית "מחמיק", מזכירה דווקא את הדרך שילדים יוצרים בה בשפה מילים משלהם, ומדגישה את העובדה שהשאלה נשאלת מעמדה של חולשה, רכות, חוסר ישע במרחב הממשות, אך גם מעמדה של ריבונות במרחב הפואטי.

בשנים האחרונות אני חוקרת את המוטיבים של פצע ואיחוי בשירתה של זרחי. אני מנסה לפענח את המושגים "פצע" ו"איחוי" לא רק כמוטיבים, אלא גם כפרקטיקות פואטיות. משום כך קסם לי במיוחד השיר "תחבושת". גם בשיר זה מיטשטש ההבדל בין כאב פוליטי לכאב קיומי. הפצע מבקש קהילה והיאחזות, אבל קשה לשמוע אותו, בגלל התחבושת או מפני שאין לו אבא ואימא, או מעיל, או ראי:

תחבושת

                             The Soul has Bandaged Moments

                                                                       (אמילי דיקינסון)  

"מָה יֵשׁ לָךְ עַל הָרֶגֶל?"

שׁוֹאֶלֶת הַיַּלְדָּה אֶת הָאַיָּלָה הַקְּרוֹבָה לַגָּדֵר.

"תַּחְבֹּשֶׁת," עוֹנָה הָאַיָּלָה.

"וּמָה יֵשׁ לָךְ  מִתַּחַת?"

"פֶּצַע" עוֹנָה הָאַיָּלָה.

"מָה זֶה פֶּצַע?" שׁוֹאֶלֶת הַיַּלְדָּה.

"שִׁכְבַת פְּנִים שֶׁשּׁוֹאֶפֶת לְהִתְגַּלּוֹת."

הֶהָרִים סָבִיב עוֹצְרִים אֶת נְשִׁימָתָם.

"אִם כָּךְ," שׁוֹאֶלֶת הַיַּלְדָּה-בְּדִיעֲבַד,

"גַּם הָעוֹר הוּא תַּחְבֹּשֶׁת? וְאוּלַי גַּם הַדִּבּוּר?"

"שֶׁקֶט", אוֹמֶרֶת הָאַיָּלָה, "כְּכָל שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר

עַל הַפֶּצַע כָּךְ הוּא גָּדֵל. חַכִּי שֶׁיַּהֲפֹךְ לְפֶצַעלֶקֶת,

זֶה מָה שֶׁמּוֹתִירִים הַפְּצָעִים בִּנְסִיגָתָם."

"מִי שֶׁאֵין לוֹ גּוּף לֹא נִפְצַע," צוֹעֲקִים הָעֲנָנִים,

"הַאִם כְּדַאי לִהְיוֹת בַּעַל גּוּף?"

שׁוֹאֲלִים הַפְּרָחִים הַקְּטַנִּים שֶׁגְּדֵלִים בֶּחָצֵר.

"אֲנִי רוֹצָה לְדַבֵּר עִם הַפֶּצַע," אוֹמֶרֶת הַיַּלְדָּה.

"בְּאֵיזוֹ שָׂפָה הוּא מְדַבֵּר? בְּוִדּוּי אוֹ בַּעֲלִימוּת?"

"זֶה בְּעִבְרִית?" שׁוֹאֶלֶת הַיַּלְדָּה.

"בְּקוֹסְמוֹפּוֹלִיטִית," פּוֹעֵר הַפֶּצַע אֶת פִּיו,

"תִּשְׁאֲלִי אוֹתִי יְשִׁירוֹת מָה אֲנִי רוֹצֶה."

"טוֹב, מָה אַתָּה רוֹצֶה?" שׁוֹאֶלֶת הַיַּלְדָּה.

"קְהִלָּה וְהֵאָחֲזוּת," עוֹנֶה הַפֶּצַע

"וְשֶׁכֻּלָּם יַכִּירוּ בִּי וְיַנְפִּיקוּ לִי תְּהוּדַת כְּאֵב."

"מָה?" אוֹמֶרֶת הַיַּלְדָּה, "לֹא שׁוֹמְעִים".

"זֶה בִּגְלַל הַתַּחְבֹּשֶׁת." אוֹמֶרֶת הָאַיָּלָה.

"לֹא, הַיַּלְדָּה אוֹמֶרֶת. "זֶה בִּגְלַל

שֶׁאֵין לוֹ אַבָּא אֵין לוֹ אִמָּא אֵין לוֹ

רְאִי אֵין לוֹ מְעִיל אֵין לוֹ שֵׂכֶל

וְהוּא לֹא מֵבִין אֶת הַתּוֹצָאוֹת".

"אַל תַּקְשִׁיבִי לוֹ," אוֹמֶרֶת הָאַיָּלָה. "הוּא לֹא גָּמַר בֵּית סֵפֶר."

הֶהָרִים סָבִיב עוֹצְרִים אֶת נְשִׁימָתָם. (עמ' 26)

השיח בין הילדה לאילה ולפצע הוא המשך לדיאלוגים מבריקים קודמים שחיברה זרחי, כמו הדיאלוג בשיר "התקרה עפה" (שיצא לאור בקובץ התקרה עפה ב־2001), שהילדה מבחינה בו בהתפרקות הבית כנגד כל ההכחשות של מי שסביבה. הילדה שהיא אולי רק ילדה־בדיעבד, האיילה המייצגת את המבוגרת האחראית, על ניסיון חייה ועל עיוורונה, והפצע עצמו, שהוא מעין נרקיסיסט אקדמאי ומכמיר לב, משוחחים ביניהם כדמויות של לואיס קרול, חושפים אמיתות עמוקות בשיחה שנדמית על גבול הנונסנס, באמצעות משחקי מילים המשקפים תובנות עמוקות או שאלות גדולות.  

למשל, הילדה שואלת אם הפצע מדבר בשפת הווידוי או בשפת העלימות. "שפת העלימות" היא צורה מיוחדת שמשמעותה – שפת העלומים. הביטוי "שפת העלימות" דומה מאוד בצליליו לביטוי "שפת האלימות", משחק המילים רומז גם לשאלה מהי מידת האלימות הלגיטימית כדי להשמיע פצע.

המשאלה של הפצע לתהודת כאב, משחק מילים שמרמז על תעודת כאב, ואולי גם על תעודת זהות, היא רצינית ואירונית כאחד. משאלתו של הפצע לתהודה נתקלת בתגובת הילדה: "לא שומעים", שגם היא אירונית ואפילו סרקסטית. זרחי מיטיבה לבטא בו־זמנית את הייאוש שבתחושה שהפצע אינו נשמע, תוך כדי שהיא שומרת על מרחק כלפי משאלתו של הפצע להישמע. בכך היא מסרבת להיות אחת עם הפצע.

בסיפור "הנסיכה ואימא שלה" שהתפרסם בכתב העת כולנו ומופיע בבלוג "טארדיס", כתבה זרחי דיאלוג בין הנסיכה לדודתה שמדובר בו על האם, על המלכה:

"יש כאלה שבוכות," אמרה הדודה. "אם תלכי לים לפנות ערב, תשמעי אותן

מייבבות ומייבבות ואינן יכולות לחדול."

וגם אימא תצטרף אליהן?" שאלה הנסיכה הרביעית.

היא לא מוכרחה," אמרה הדודה. "אפשר לשים את הפצע על העולם אבל אפשר גם

לשים את העולם על הפצע."

זה לא כואב עוד יותר?" שאלה הנסיכה הרביעית.

לא, בדרך כלל העולם הוא תחבושת," ענתה הדודה המחופשת."

לרתום את השבלולים למרכבה ממשיך להשמיע את קולותיה של השירה של זרחי, את קולו של הפצע שהעולם מונח עליו, את קולו של העולם שהפצע מונח עליו, וגם את קולה של התחבושת, במשחקיות ובגאונות. לדעתי, גאונות ומשחקיות הן צורות של תקווה.

---

חיה לוי, בת 57, מורה ומשוררת, דוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית.