top of page

מברלין לקייב ובחזרה

אולי אסתר, קטיה פטרובסקאיה, מגרמנית: טלי קונס, כרמל, 224 עמודים, 2024.


כתיבת הספר בשפה הגרמנית, לשון שפטרובסקאיה רכשה רק בעשור הרביעי לחייה אחרי התנסות במצב של זרות, היא בבחינת מימוש רדיקלי של מושג ההזרה האמנותית.


רפי צירקין-סדן


ספרה של קטיה פטרובסקאיה אולי אסתר: סיפורים ראה אור בגרמניה לפני עשר שנים. מאחורי הכותרת האניגמטית שלו מסתתר ממואר הנסב על שתי הערים החשובות בחייה של המחברת: עיר מולדתה קייב, שבה נולדה בשנת 1970 למשפחה יהודית־סובייטית משכבת האינטליגנציה, וברלין, שאליה היגרה בעקבות האהבה לקראת סוף המילניום, בהיותה בסוף העשור השלישי לחייה. לא מדובר בממואר שכיח על הגירה המתאר את קשיי ההתערות בבית החדש ואת הגעגועים לבית הישן, אלא בתערובת של סיפורים משפחתיים מן העבר הקרוב והרחוק, אפילו רחוק מאוד, ומסות בזעיר אנפין בנושאי הזיכרון, השפה ומשמעות הקיום האנושי אחרי הקטסטרופות של המאה העשרים. אחרי שראה אור בגרמנית תורגם הספר לעשרות שפות וזיכה את המחברת בשורה של פרסים, בהם הפרס על שם אינגבורג בכמן, אחד הפרסים החשובים ליצירת ספרות בשפה הגרמנית.

פרסום התרגום העברי של אולי אסתר, גם אם באיחור ניכר, הוא אירוע ספרותי רב־חשיבות. קראתי אותו בנשימה עצורה. למען הגילוי הנאות: לפני כשנתיים קראתי בנשימה עצורה גם את התרגום של הספר לרוסית. במהלך הקריאה בשני התרגומים חשתי התפעמות לנוכח יכולתה של המחברת לזקק סיפורי חיים שלמים למשפטים מעטים שכמו אוצרים בתוכם את הזמן עצמו. חשתי הזדהות עצומה עם רצונה לגאול מתהום הנשייה את העבר המשפחתי, החופף במידה רבה לאירועים הטראומטיים של המאה העשרים, כדי להעניק משמעות להווה ואולי גם כדי להבין מה צופן העתיד. ידיעת הגרמנית שלי אינה מספקת כדי לקבוע איזה תרגום נאמן יותר למקור. אציין רק שחוויית הקריאה בתרגום הרוסי של הספר הייתה שונה מחוויית הקריאה בנוסח העברי. התרגום הרוסי נוטה לרצינות מופגנת ואפילו לקדרות, ואילו התרגום העברי מתאפיין בהומור דק שמצליח לרכך את הכאב על החיים שאבדו ועל החיים שיכלו להיות.

ההבדלים בין הנוסח הרוסי ובין הנוסח העברי של הספר יכלו לשמש נקודת פתיחה טובה לדיון בספר כמקרה מבחן של סוגיית התרגום כמעשה פרשני וביכולתם של המתרגמים והמתרגמות למצוא את המודוס הלשוני המתאים להעברת הטקסט המקורי. ככלות הכול, הדיון הזה עולה בקנה אחד עם התכוונותה של המחברת לכתוב בגרמנית את סיפורי משפחתה היהודית־סובייטית. אולם אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה ומלחמת 7 באוקטובר, שהעירו את כל הזיכרונות הטראומטיים הרדומים ממלחמת העולם השנייה, אי אפשר לנהל את הדיון הזה, ולמעשה כל דיון אחר בהיבטים האסתטיים הצרופים של הספר, אלא רק בזיקה לדיון בתובנות האתיות העולות ממנו. זיקה זו מוטמעת בספרה של פטרובסקאיה מעמודו הראשון עד עמודו האחרון. כמו כל יצירת ספרות גדולה, הסיפורים המשפחתיים באולי אסתר בנויים על התלכיד של האסתטי והאתי.

התלכיד הזה בא לידי ביטוי בצורה מוחשית בסיפורים שיוצרים את המוטיב המנחה של הספר כולו, הלוא הם הסיפורים על אודות השליחות בהוראה בבתי הספר לאילמים וחירשים, שרבים מבני ובנות המשפחה המורחבת של המחברת קיבלו עליהם במשך כמה דורות, כאילו מתוך היענות לאיזה צופן גנטי. מדובר בסיפורים מרוממי נפש ומעוררי השראה בעת ובעונה אחת. מפעים במיוחד הוא הסיפור על פועלו של אוזייל קז'ווין, אבי סבתה של פטרובסקאיה, מחלוצי החינוך לבעלי מוגבלויות במזרח אירופה, תחילה בוורשה ולאחר מכן בקייב. תיאור ההלוויה שלו בקייב בנוכחות אלפי תלמידיו, שרבים מהם ננטשו מצד הוריהם, מציג חיזיון יוצא דופן של מפגש בין האומללות ובין הטוב האנושיים שהיה יכול להתקיים כנראה רק במזרח אירופה. גם סבתה של פטרובסקאיה ניהלה בית ספר לאילמים וחירשים בקייב, וגם הוריה של המחברת היו אנשי חינוך דגולים. קשה לחשוב על ייחוס משפחתי נאצל יותר ומחייב יותר מייחוס זה, היונק בבירור מהחובה היהודית עתיקת היומין לתיקון עולם. האם יש סיפורים יפים ומרגשים יותר מהסיפורים על הניסיונות להעניק כישורי חיים למוכי הגורל כדי לאפשר להם להיות חלק מהחברה?

עד כמה שאפשר ללמוד מהקריאה בספר, המחברת, דוקטור לספרות בהכשרתה, לא המשיכה את המורשת המשפחתית של הוראה בבתי הספר לאילמים וחירשים. ואולם התפניות הבלתי צפויות לכאורה במסלול חייה נראות כמו גזֵרות גורל שקשורות במישרין למורשת הזאת. כאמור, בסוף העשור השלישי לחייה היא עברה מקייב לברלין בעקבות האהבה. למותר לציין שהגירה היא אירוע מאתגר ומורכב שכרוך לרוב באובדן המעמד החברתי בארץ המוצא. בשלביה הראשונים היא מזמנת מצבים שמזכירים במידה רבה את מצבם של האילמים והחירשים בחברה הכללית. מנקודת המבט של ההיסטוריה המשפחתית שלפטרובסקאיה, ההגירה מובילה להיפוך תפקידים מוחלט, למעבר מהעמדה החזקה של המטפל והמחנך למצב הלא מוכר של חולשה, זרות ותלות באחר. ולא תלות באחר גרידא, אלא תלות באחר הגרמני.

אכן, אותו האחר הגרמני שאבותיו רצחו בבאבי יאר עשרות אלפים מיהודי קייב, בהם סבתו של אבי המחברת וקרובים אחרים. מעניין שפטרובסקאיה רואה במפגש המחודש עימו, ושוב מתוך עמדה של חולשה, דווקא נקודת התחלה למסע בעקבות ההיסטוריה של משפחתה. במילותיה: "ניגשתי לגרמנית כמי שממשיכה את המאבק באילמות, כי גרמנית, נמצקי, היא ברוסית שפת אילמים, בשבילנו הגרמנים הם אילמים, נמוי נמץ, הרי הגרמני אינו יכול כלל לדבר. הגרמנית הזאת הייתה מטה האהרון שלי בחיפוש אחר בני משפחתי, שבמשך מאות שנים לימדו ילדים חירשים־אילמים לדבר, כאילו רציתי ללמוד את הגרמנית האילמת כדי שאוכל לדבר, ואת הרצון הזה לא יכולתי להסביר" (עמ' 66).

הקטע הזה שופע אירוניה. הוא גם מעורר שאלות רבות:  מהו פשר הרצון לכתוב בשפה הגרמנית דווקא – שפה שעדיין מעוררת אסוציאציות שליליות בשיח הרוסי ובשיח היהודי? מדוע בחרה פטרובסקאיה שלא לכתוב את הסיפורים המשפחתיים בשפת האם שלה, שהיא גם שפת האם של מרבית גיבוריה? האם הייתה כותבת את הסיפורים המשפחתיים שלה באופן אחר בשפה הרוסית? מהו הקשר בין תחושת הזרות ובין מושג ההזרה בספרות ובאמנות? האם דווקא מצבים של שוליוּת, כמו האילמות בהגירה, יוצרים את מרחבי הכתיבה האולטימטיביים?

פטרובסקאיה בונה מיתולוגיה שלמה סביב היחס שלה לשפה ולתרבות הגרמניות. למשל, היא מציבה בראש אילן היוחסין של משפחתה את שמעון גלר, שייסד אי אז במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה את בית הספר לאילמים וחירשים בווינה, ועבר בהמשך חייו לגליציה. לטענתה, צאצאיו הוסיפו לנדוד ברחבי מרכז ומזרח אירופה, נושאים עימם את בשורת החינוך לאילמים וחירשים, וממילא גם את בשורת הספרות והפילוסופיה הגרמנית, שהן לב ליבו של הפרויקט האירופי ההומניסטי. פטרובסקאיה מודעת היטב לאופי הספקולטיבי של הדיון על מקורות משפחתה ולצורך בהפעלת הדמיון כדי להשלים את החסר במקורות מבוססים. דומה שהיא לא יכלה לוותר על רתימת הספרות בניסיון לשחזר את ההיסטוריה של משפחתה. דומה שהיא גם מודעת היטב לעובדה שהשימוש בבדיון במקרה הזה מוליך אותה על קרקע מוצקה ואין הוא גורע כהוא זה מחוזק הטיעון ההיסטורי בנוגע לזיקתם העמוקה של אבות אבותיה, כמו של יהודים רבים במרכז אירופה ובמזרחה, לפרויקט האירופי ההומניסטי. פטרובסקאיה כותבת בספרה: "שכל היהודים, גם אלה שכבר בכלל לא היו יהודים, רשאים להימנות עם האירופאים האחרונים, בכל זאת הם קראו את כל מה שעושה את אירופה לאירופה" (עמ' 28). אפשר להוסיף שהם היו למעשה האירופאים הראשונים. מחקרים רבים נכתבו על נושא זה.

במובן זה אפשר לראות בסיפור ההגירה של פטרובסקאיה לברלין סיפור על חזרה למקורות. אומנם ברלין, כבירתה של גרמניה הנאצית, מזוהה עם האיום הגדול ביותר על הפרויקט האירופי. אבל מן המפורסמות היא שברלין שימשה, בייחוד בהקשר היהודי, סמל ההשכלה והדעת, עד עליית הנאציזם, ושהיא נהפכה בתום המלחמה הקרה לסמל הפיוס, האחווה והסובלנות. ואולי אך טבעי שפטרובסקאיה גמרה אומר ויהי מה לכתוב את הממואר על משפחתה בקייב בשפתם של הסופרים הגרמנים הגדולים, כגון גתה, נובליס, תומס מאן וזבלד, שצילם מרחף מעל כל עמודי הספר. בדרך זו היא לא רק מתחברת לשורשי הפרויקט ההומניסטי האירופי, אלא גם מעמתת אותו עם ההיסטוריה שלו עצמו, ובראש ובראשונה עם תוצאותיה של המלחמה הגדולה ההיא, הממשיכות להדהד עד עצם היום הזה. פטרובסקיה לא שוכחת ולו לרגע את קיומה של גרמניה האחרת, שהייתה לאיום הגדול גם על קיום משפחתה. הדבר ניכר בסיפור על הנסיבות הלא ברורות של מות סבתו של אביה בקייב בקיץ 1941, ובסיפור על אחי סבה, יהודה שטרן, המשוגענער שבמשפחה, שהתפרסם בשנת 1932 במעשה התנקשות כושל בחייו של דיפלומט גרמני בכיר בברית המועצות. ההתנקשות הזו מצטיירת בספרה כניסיון לנקום את דמם של הקורבנות העתידיים של הנאציזם.   

כך או כך, כתיבת הספר בשפה הגרמנית, לשון שפטרובסקאיה רכשה רק בעשור הרביעי לחייה אחרי התנסות במצב של זרות, היא בבחינת מימוש רדיקלי של מושג ההזרה האמנותית, דהיינו הצגת הדברים המוּכּרים בצורה מוזרה ובלתי מוכרת. רק כדי להזכיר: על פי הפורמליסטים הרוסים, הצגת הדברים המוכרים בצורה בלתי מוכרת ביצירה ספרותית נועדה לשנות את התפיסה האוטומטית של המציאות, שגורמת לנו לא להבחין בדברים סביבנו. לשם כך משתמשים הסופרים והסופרות בתחביר, במילים, בלשון הפיגורטיבית ובאקוסטיקה של הדיבור, השונים משפת היום־יום. היטיב לנסח זאת ויקטור שקלובסקי, מבכירי החוקרים באסכולה הפורמליסטית ואבי התאוריה של ההזרה, שהגדיר את הספרות כאמצעי להחזיר "לאבן את אבניותה".

ניסיונה של פטרובסקאיה להחזיר אל דפי ההיסטוריה את ההיסטוריה המשפחתית הפרטית שלה מלכתחילה נושא אופי אוטופי לנוכח פרימת רצף הדורות בשל מותם של בני משפחה רבים בזמן השואה. אבל דווקא האוטופיות של הפרויקט של אולי אסתר הופך אותו לחשוב כל כך. קשה לחשוב על מהלך שעונה על הקריטריונים של הזרה אמנותית יותר מכתיבת ספר בשפה זרה שאינה משמשת לתקשורת היום־יומית של גיבוריו. לא זו בלבד שהניסיון הספרותי הלא שגרתי שלה גורם להתבונן מחדש בדברים שסביבנו, אלא הוא גם מעיד על היתרון הברור של כתיבה מתוך עמדה של שוליות בשפתו של האחר, גם אם מדובר באחר האולטימטיבי. המודוס הספרותי הזה רלוונטי מאוד למציאות הישראלית אחרי 7 באוקטובר. מי ייתן ועוד נזכה לקרוא, ברוח ספרה של פטרובסקאיה, סיפורים משפחתיים של סופרות וסופרים יהודים בערבית, וסיפורים משפחתיים של סופרות וסופרים ערבים בעברית.

 

ד''ר רפי צירקין-סדן הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות באוניברסיטה הפתוחה.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page