אז מי הגבר ומי האישה? תרבות לסבית, תיאוריה קווירית ופמיניזם, יעל משעלי, רסלינג, 275 עמודים, 2022.
הכנסת האורחים האנטומית, המובנית, של הגוף הנשי הפעור באמצעו, מגלמת באופן המובהק ביותר את עמדת (או מעמד) בעלת הבית, זו שיש לה פתח שהיא יכולה להכניס בעדו אורחות ואורחים; אך היא גם זו ההופכת את בעלת הפתח הזה למועדת לפריצה, להפקעה, ולכן להדרה מעמדת בעלת הבית הזה.
דנה אמיר
ספרה של יעל משעלי הוא אסופה המאגדת עשור של מסות, מאמרים, רשימות ושירים העוסקים ביחסים בין מגדר למיניות בזהויות לסביות וקוויריות. אחת ההפתעות הגדולות שהספר צפן בתוכו מבחינתי – היו השירים הפזורים בין הפרקים השונים לאורכו, שירים שבכל אחד מהם מגולמים רבים מן הדברים שנאמרים בפרקי המסות שהשירים משובצים ביניהם. עם כל החתרנות של פרקי הספר הזה – השירים אפילו חתרניים עוד יותר: הם לא רק "שוברים משפטים לשורות", בלשונה של יעל, ולא רק יוצרים באמצעות השבירה הזו פלטפורמה של התנגדות להבניות של השפה הקיימת, אלא גם מחלצים מתוך השברים האלה שפה חדשה. אנסה לחבר אפוא בין השירים – וליצור מהם את חוט השני שתופר את פרקי הספר היפה הזה אלה לאלה.
כל אחד מן השירים האלה נושא כותרת שהיא בעצם השורה הראשונה שלו. גם זו בחירה מעניינת: היא מציבה אותם במין מרחב ביניים שבו הם גם עומדים בפני עצמם וגם משמשים כסוגים שונים של מוטו לפרקים הבאים אחריהם. אבל זה בדיוק העניין: אפשר באותה מידה לחשוב שהפרקים הם המוטו לשירים האלה, שכל אחד מהם הוא תמצית מזוקקת ומדויקת בפני עצמה.
אחד השירים החזקים ביותר בספר הוא השיר "עכשיו שאת רחוקה" (עמ' 57), שהקטע הבא לקוח מתוכו:
עַכְשָׁו שֶׁאַתְּ רְחוֹקָה גַּם מִמָּה שֶׁאַתְּ מַכִּירָה
אֲנָשִׁים חֲדָשִׁים מְחַיְּכִים אֵלַיִךְ בַּשָּׂפָה שֶׁאַתְּ לֹא מְבִינָה אֲבָל לִפְעָמִים
נִשְׁמַעַת קְצָת כְּמוֹ הַצָּרְפָתִית שֶׁלָּךְ שֶׁאַתְּ כּוֹתֶבֶת בָּהּ בְּכָזֶה רָעב
עַד שֶׁאַתְּ לֹא מַצְלִיחָה לְהָבִין מָה כָּתַבְתְּ
וְקוֹרֵאת לְאַל-בֶּר לְפַעְנֵחַ
וְהוּא חֵלֶק מְזַהֶה וְחֵלֶק אוֹמֵר שֶׁהִמְצֵאת.
השורות האלה מאפשרות לנו להציץ אל שרשי שפת האם, ולראות איך השורשים האלה מגלמים שתי תכונות בולטות של שפת הבת: הרעב לשפה, ויכולת ההמצאה החורגת מן השפה הנתונה, הכפויה מבחוץ. "תָּבִינִי, הַכֹּל עָבַר", משעלי כותבת בהמשך השיר, "אֲבָל עֲדִינוּת הָיִיתִי צְרִיכָה לִלְמֹד בְּעַצְמִי וְלִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁכְּמוֹ מִלּוֹת נימוסין בִּמְדִינָה זָרָה הִיא לֹא שֶׁלִּי וַאֲנִי לֹא מְבִינָה אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ עַד הַסּוֹף" (עמ' 59). ברגע הזה הצרפתית של האם מתייצבת כאחות לצד העדינות של הבת: זו וזו שפות זרות. זו וזו חורגות מן הצפוי, מן הנתון. זו וזו מסמנות, דווקא בזרות שלהן, את האפשרות לחרוג מגבולות והבניות, להמציא משהו שלא ניתן לנו מעולם כפשוטו – ולהמציא אותו לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים. זה מתחבר לשיר "שפה" (עמ' 87):
בֵּין הַגּוּף לַמִּלָּה
אֲנִי שָׁבָה ליָמִים שֶׁהַחַיִּים הָיוּ שִׁיר עֶרֶשׂ אוֹ נְעִימָה
יְתוֹמָה
[...]
וּבֵין עֵרוּת לַתְּנוּמָה
לָמַדְתִּי לְשַׁנֵּן אֶת סוֹרְגֵי הָעֲרִיסָה וּלְסַדֵּר אֶת הַפַּחַד כְּצַעֲצוּעִים בְּשׁוּרָה
מִגָּדוֹל לְקָטָן
לְהִתְאַמֵּן בַּהֲגִיָּתָם
שֶׁל שֵׁמוֹת
שֶׁנַּעֲשׂוּ לְגוּף שֶׁעוֹד לֹא הָיָה שַׁיָּךְ לִי
טֶרֶם יָכֹלְתִּי לָתֵת שֵׁמוֹת לָעֲצָמִים בְּעַצְמִי
הייתה השפה שבאה מבחוץ – בדמות השמות שנעשו לגוף שעוד לא היה שייך לה – שפה שהייתה מורכבת ממילים שצריך להתאמן בהגייתן בדיוק מפני שהן ניתנו לה ולא נוצרו מתוכה – והייתה השפה שבאה מבפנים:
וְהַיְּדִיעָה הָיְתָה בָּשָׂר פָּרוּם שֶׁהִלְבַּשְׁתִּי מִדֵּי בֹּקֶר וְקָרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם
שֶׁנִּשְׁמַע כְּמוֹ זְאֵב נִזְהֶרֶת לֹא לְהִתְעוֹרֵר מִנְּשִׁיכָתוֹ בְּמֶרְכַּז יַעַר אָפֵל
בניגוד לשפה החיצונית – שאטמה אבל גם הגנה, בדיוק משום שאפשר היה לדבר בה מתוך מרחק – הידיעה הפנימית, או למעשה השפה הפנימית, זו שהלבישה את הבשר הפרום וקראה לו בשמו, היא שפה שהיה לה הפוטנציאל גם לחלץ את הדוברת בה, אבל גם ללכוד אותה. כמו העדינות בשיר הקודם, היא גם הדבר שאליו היא מבקשת להגיע והיא גם הדבר שממנו עליה להימלט. היא האופק והפצע.
השיר "לקראת דיאלוגים מהכּוּס" (עמ' 115) מלמד אותנו עוד על הפצע הזה ועל אופק ההיחלצות ממנו. "רָצִיתִי לִהְיוֹת בַּיִת אֲבָל יֵשׁ בִּי חַלּוֹן" אומר הכּוּס בשיר הזה, "סְלִיחָה שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לְהַדְחִיק אֶת טִבְעִי הָרִאשׁוֹן – הַקַּלּוּת הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶׁל הַפְּרִיצוּת, אֶפְשָׁרוּת קִיּוּמִית שֶׁשּׁוּם בֶּגֶד אוֹ מֶחֱוַת גּוּף יוּכְלוּ לְהַסְתִּיר מִן הַחוּץ, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כּוּס יֵשׁ פּוֹטֶנְצְיָאל אִנּוּס."
אך המבנה הפתוח הזה, שאי־אפשר, כאמור, להסתיר את פוטנציאל הפריצות שהוא מגלם – הוא גם ה"פתח לדיאלוג", בלשונה של יעל משעלי. " וַעֲדַיִן אֵין מָקוֹם [...] בָּטוּחַ לוֹמַר נֶחְרָצוֹת שֶׁכּוּס זֶה אוֹמֵר שֶׁאֲנַחְנוּ מַגִּיעוֹת לָעוֹלָם פְּתוּחוֹת, מַכְנִיסוֹת אוֹרְחוֹת", היא כותבת, ומסיימת את השיר בשורה – "בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ פּוֹתְחוֹת אֶת הָרַגְלַיִם אֲנַחְנוּ עֲלוּלוֹת לְהִתְאַהֵב".
הכנסת האורחים האנטומית, המובנית, של הגוף הנשי הפעור באמצעו, מגלמת באופן המובהק ביותר את עמדת (או מעמד) בעלת הבית, זו שיש לה פתח שהיא יכולה להכניס בעדו אורחות ואורחים; אך היא גם זו ההופכת את בעלת הפתח הזה למועדת לפריצה, להפקעה, ולכן להדרה מעמדת בעלת הבית הזה. "הַכּוּס נִכְנַס לַשָּׂפָה רַק דֶּרֶךְ אֵם מְקֻלֶּלֶת", כותבת יעל – "כּוּס אֶמַּק" (שם). הכּוּס של אימא הוא אכן המפגש הראשון בין פוטנציאל הפריצות ופוטנציאל הכנסת האורחים: ההצלבה הראשונה בין מעשה האירוח של האם את התינוקת הגדלה בתוכה לבין חווית הפריצה שפורצת התינוקת הזאת לתוך חלל הגוף שהיא כובשת ומנכסת. השאלה שהשיר הזה מניח לפנינו היא אולי השאלה הקשה מכולן: איך לא להכחיש את פוטנציאל הפריצות מצד אחד – ולא לוותר על פוטנציאל האירוח מצד שני? התשובה לשאלה הזאת מחזירה אותנו אל השיר הראשון בספר, שנקרא – "הכנסי נא תחת כנפי" (עמ' 25):
הִכָּנְסִי נָא תַּחַת כְּנָפִי
אַל תִּהְיִי לִי אֵם
הֲיִי אָחוֹת
כִּי מֵאָז שֶׁחִלַּצְתְּ אֶצְבָּעוֹת מֵחֵיקִי
אֵינִי מִקְלָט.
וּבְעֵת רַחֲמִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
שְׁחִי וַאֲגַּל לָךְ סוֹד בָּעִיר:
הַבַּיִת הַיָּחִיד
שֶׁאֵי פַּעַם הָיָה שֶׁלִּי
הָיָה בְּתוֹךְ שִׁיר.
בדומה לגוף, השיר הוא מרחב שמאחד את פוטנציאל הכנסת האורחים עם פוטנציאל הפריצות. בתוך מעשה האירוח הוא נפרץ, אפשר לומר, שוב ושוב, דרך כל מעשי ההשלכה, הפרשנות והניכוס שמבצעים בו קוראיו וקרואיו, קוראותיו וקרואותיו. אבל השיר במיטבו עושה גם את התנועה ההפוכה: הוא מתרחב, הוא מתגמש, הוא הופך את חווית הפריצה למעשה של אירוח. במילים אחרות, כששיר מכניס פנימה הוא לא מכניס רק לחלל המרכזי, המוסדר; הוא מכניס לכל פינה חשוכה, לכל קרן זווית שכוחה. יחד עם זאת, בכל פעם שהמרחב השירי מתמלא אורחות ואורחים – הוא לא רק נלקח אלא גם ניתן.
"עַד שֶׁגּוּפִי יִפְעַר אֶת פִּי וִיבַעֵר אֶת כָּל מָה שֶׁהֻכְנַס שֶׁנִּלְקַח שֶׁהֻצְפַּן שֶׁנִּשְׁבַּר בּוֹ, עַד שֶׁבְּסוֹפוֹ תֻּצַּב דֶּלֶת פְּתוּחָה", כותבת משעלי בשיר "הייתי רוצה שתבואי" (עמ' 133). המשפט הזה צופן בעיני, במובנים רבים, את הדנ"א של הספר הזה כולו, ספר שאפשר לחשוב עליו כעל ניסיון מורכב ועשיר לנסח את האופן שבו "הגוף פוער את הפה". היכולת לשחק בתוך כללי התחביר וההטיה של הגוף, הן באופן סמלי והן באופן ממשי, לא רק יוצרת שפה שמאפשרת לחרוג מן הכללים שלה עצמה; היא יוצרת שפה ההופכת, בסופו של יום, בסופו של ספר, את הקיר הפרוץ לדלת, את חווית הפלישה למעשה של אירוח. אולי אפשר לחשוב על הספר הזה, על כל שיריו, על כל פרקיו, כעל גילום מופלא של המעבר הלירי הזה בדיוק: מן הפעור בעל כורחו – אל הפתוח לרווחה.
פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, ראש מסלול הדוקטורט הבינתחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור ארבעה ספרי עיון, שישה ספרי שירה ושני ממוארים בפרוזה. ספרה האחרון, אבני ריחיים, ראה אור בהוצאת אפיק.