אהבות עכורות, שטפן צוויג, מודן, מגרמנית: ליה נירגד, 184 עמודים, 2022.
הקובץ אהבות עכורות מראה עמדה הפואטית שתהפוך להיות אופיינית מאוד לצוויג, של בניית סיפורי מסגרת ובהם בן דמותו כמו משוטט בעולם, והסיפורים ומספריהם נמשכים אליו באורח פלאי וטבעי כאחד.
דקל שי שחורי
שמונים שנה לאחר מותו, כמעט מאה שנה לאחר התרגום הראשון מיצירותיו לעברית, נדמה שלצוויג יש קהל קוראים נאמן בעברית בישראל. התוספת החדשה עבור קהל זה היא הקובץ אהבות עכורות, שמכיל ארבעה סיפורים קצרים, ויש בו תרומה משמעותית לאוסף של יצירות צוויג בעברית, ובתקווה גם כיוון מו"לי חדש־ישן של הוצאת טקסטים (יחסית) בלתי מוכרים, לא כאלו שתורגמו שוב ושוב, ובפורמט מחמיא ומועיל של אסופת סיפורים ולא ספרונים. האסופה הנוכחית מתורגמת היטב וקולח, וגם מתאימה לצוויג מאוד; כל הסיפורים של צוויג, אלו שתורגמו בעבר ואלו שטרם תורגמו (ויש עוד לא מעט כאלו), נמצאים במרחב, השאלה היא אילו סיפורים ישובצו באוסף, תחת איזו כותרת ואיזו שיחה תיקשר בניהם.
שלושת הסיפורים הראשונים הם סיפורים מוקדמים של צוויג, ממש מראשית המאה העשרים, ויש בהם גרעינים פואטיים ותמטיים שעוד יתפתחו באופן מהותי בטקסטים הבאים של צוויג. שניים מהם מופיעים בבכורה עברית, אחד ("האומנת") הופיע לפני שנים כחלק ממקבץ סיפורים. כותרת הקובץ הולמת אותם, אכן – אהבות עכורות. הסיפור הרביעי, "לב גווע", מאוחר בהרבה ושונה תמטית ופואטית מהשאר, והוא אולי מוכר לחובבי צוויג, שכן הוא מופיע כאן בעברית זו הפעם הרביעית.
אני רוצה להציע כאן לקרוא את שלושת הסיפורים הראשונים מתוך שתי נקודות מבט, האחת תמטית והשנייה פואטית. נדמה שהמוטו המלווה את הסיפור הראשון בקובץ, ציטוט של הסופר הצרפתי בן המאה התשע עשרה בַּרְבֵּה ד'וֹרְוִוי (Barbey d'Aurévilly), יכול לשמש כמוטו הולם גם לשני הסיפורים האחרים, שבמרכזם נשים צעירות. ד'ורווי מתייחס לכל העלמות הצעירות (אריקה, אליזבת, האומנת ובנות טיפוחה הצעירות) שסובלות בעונג, סבלניות וממתינות לעולם שינהג כפי שהוא אמור לנהוג, מתכחשות עד כמה שניתן לרוע, לאדישות ולגסות שסביבן. חלקן יתבגרו ויתגברו, חלקן יאלצו להכיר בכך שנשארו מאחור. הנקודה השנייה היא העמדה הפואטית שתהפוך להיות אופיינית מאוד לצוויג, של בניית סיפורי מסגרת ובהם בן דמותו כמו משוטט בעולם, והסיפורים ומספריהם נמשכים אליו באורח פלאי וטבעי כאחד. צוויג הוא מספר סיפורים מיומן, וככזה הוא מרבה לעסוק בדרך שבה סיפורים מתגלגלים בעולם ובדרך שבה הם משפיעים על המעורבים בהם ועל הקוראים.
ב"סיפור דמדומים" (Geschichte in der Dämmerung, 1911) התבנית הפואטית הזו של סיפור בתוך סיפור מפותחת באופן ראשוני, אולי מתבקש לומר, אוורירי יותר. המספר ובת זוגו נמצאים לבד בחדרם, גשם וחושך בחוץ. בת הזוג לא מעוניינת בשתיקה, והמספר נענה לבקשתה ברצון ושולה ממוחו סיפור על נער אנגלי המגלה בקיץ אחד את המיניות ואת האהבה, לוהטת ונכזבת באותה הנשימה. גם בסיפור "האומנת" (Die Gouvernante, 1911) יש סיפור מסגרת וסיפור פנימי; גיבורות הסיפור החיצוני הן שתי ילדות המתבוננות בסיפורן של האומנת האהובה שלהן מבחוץ, תוך הבנה ילדית של המציאות. הן בנות 12 ו־13 ושמות לב שהאומנת שלהן לא מתנהגת כרגיל, ולכן מרגלות אחרי האומנת ואחרי אוטו, בן הדוד של הילדות שגר בביתן. הילדות לא לגמרי מצליחות לתפוס את המשמעות של המשפט ששמעו בחטף, "הרי יש לי תינוק ממך", אך אוטו מבין היטב ותוך זמן קצר מודיע שהוא עוזב את הבית ומשאיר את האומנת להתמודד לבדה עם המצב הסבוך. הילדות מרגישות את כל זה, גם אם הבנתן מוגבלת. האהבה שנעכרה בסיפור הזה קשורה רק בעקיפין לאהבת גבר ואישה שהסתבכה. בעוד הוא יכול להרשות לעצמו לברוח מהבעיה, האומנת (שמה לא נמסר כלל) חשה כי אין לה כל מוצא מההיריון והלידה והיא מתאבדת. הסיפור, שהתחיל כסיפור בלשי שבו הילדות מגלות לאט־לאט עוד חלקים מהחיים הבוגרים, מתאבלות בסופו של הסיפור על אובדן הילדות והתמימות.
הסיפור השלישי, "אהבתה של אריקה אוואלד" (Die Liebe der Erika Ewald, 1904), מתאר כמה שבועות בחייה של אריקה, שחיה בווינה עם אביה ואחותה בשתיקה בורגנית מנומסת. אריקה לימדה פסנתר בבית משפחה מכובדת, שם פגשה כנר מחונן, והם מצאו עצמם מנגנים יחד. שניהם נגנים מבצעים אבל הוא גם מלחין; באחד הערבים הוא מנגן לה "שיר אהבה שצמח מכמה שורות נוגות ופשוטות של שיר עַם ששמע פעם בכפר [...] ואתמול, בשעת ערב מאוחרת, ניעורה בו שוב המנגינה והייתה לו לשיר." (19) הם מתיידדים ומבלים זמן יחד והוא "התפעל מהאיפוק האצילי של נפשה" (15) אך הוא עצמו כבר אינו מאופק, ענוג או בתול; "כבר בנעוריו, בעודו ילד כמעט, פינקו ופיתו אותו הנשים בזכות אומנותו במידה כזו, שלא יכול עוד להסתפק באהבה רוחנית." (15) אריקה כמעט ומתפתה אך ברגע האחרון בורחת אל ביתהּ והקשר בניהם ניתק. שבועות וחודשים של ייסורי אהבה והתלבטויות עוברים בלי שתאמר דבר לאיש, עד שהיא מגלה שהוא מופיע באחד הערבים באולם הקונצרטים והולכת לפגוש אותו ואת יצירתו.
לכאורה, זה סיפור מלא ברגשות ותהפוכות גורל שכבר קראנו דומים לו, אך הסיפור הופך למושך הרבה יותר כאשר שחושבים על המבנה הפואטי שהוא מציג ועל הקשר שלו לשאר סיפורי הקובץ; שיר האהבה הוא הסיפור הפנימי בסיפורה המלא של אריקה אוואלד (שהרי הוא "סיפור" שסופר לה מפי הכנר), סיפור שחזרה וגלגלה במוחה מאות פעמים וייחסה לו משמעות קסומה, סיפור שמשמעותו עבורה היא אהבה עצומה ואז כאב נורא ובסוף השלמה וגעגועים נוגים. יש ל"סיפור" הזה תפקיד בחייה.
*
התרגום של "לב גווע" (Untergang eines Herzns, 1927) הוא התרגום הרביעי לעברית: הוא תורגם לעברית לראשונה ב־1945 בידי פסח ליפורצקי (בן-עמרם) תחת הכותרת "שקיעת הלב", ואז שוב בידי צבי ארד (1984) ואברהם רוזן (2004). זה סיפור נהדר וחשוב, אבל הקשר שלו לקובץ הזה רופף מעט. האהבה העכורה כאן היא לא אהבה רומנטית אלא אהבת אב ובן זוג, והתעכרותה של האהבה לא נובעת מגורם חיצוני מפריע או מטלטלות הגורל, אלא מהתפוררות נפשו של אדם, הקשורה אל התפוררות המסגרות החברתיות והקהילתיות שלו. מי שמבקש לקרוא קצת מהדרך שבה צוויג תפס את היהדות במרחב העירוני־אירופאי של ראשית המאה העשרים, ימצא בו עניין רב.
גיבור הסיפור הוא סלמונזון, יהודי אמיד בן שישים וחמש, יועץ מסחרי שהשקיע את כל אונו ויכולותיו כדי להביא את אשתו ובתו אל הסטטוס החברתי שהן ראויות לחיות בו. סלמונזון סובל מ"התקפות כיס המרה" ובתחילת הסיפור יוצא עם משפחתו לעיר נופש כדי להתאושש מעט. במהלך השהות שם הואמגלה כי בתו היחידה בת התשע עשרה כבר אינה ילדה, והכעס על בגידת הילדה מתמזג בכעס על בגידת גופו. הוא חש זר, שונה מאשתו ובתו, ובכעס רב הוא עוזב את המקום לבדו.
בחודשים הבאים הוא עובר טרנספורמציה מוחלטת. הוא, שהיה מעשירי העיר המוכרים והמכובדים בה, מזניח במכוון את הופעתו, לובש סחבות, כובעו שמוט, והליכתו הופכת לאיטית, מתנדנדת ובשולי הדרכים. מבטו הופך כבוי והוא נוטש בהדרגה את הרגליו הישנים, מפסיק להגיע לארוחות המשפחתיות ואף לבית המסחר שלו. בנוסף, על אף שמעולם לא היה אדוק, הוא מגיע בקביעות לבית הכנסת ומתפלל, חוזר על המילים העבריות, שהן "סתומות וחשוכות" עבורו, ומבכה את העובדה שאיש לא יעשה זאת עבורו.
"לב גווע" מציג אדם שעובר מהפך דרמטי מגבר פעיל לזקן גוסס, מאיש משפחה וחברה למתבודד תימהוני. ובעיקר, הוא הופך מיהודי מערבי סטריאוטיפי (מי שנטמע בחברה הכללית, עירוני, בורגני, אמיד) למימוש הסטריאוטיפ של ה'אוסטיודה' (יהודי דתי, א־מודרני, חסר כל). החזרה של סלומונזון אל בית הכנסת, התפילות, שפת הקודש, היא הישענות אינסטרומנטלית בלבד על אובייקטים ריקים, קליפה ללא תוכן ממשי. צוויג חודר כאן אל נפשו של האדם הנוטה למות, ומבקר לא רק את החברה רודפת הבצע, אלא בעיקר את המהלך הנפשי הבלתי משכנע של גאולה "אינסטנט", הנקנית באמצעות תפילות לא מובנות ותרומת כסף גדולה תמורת שמירת הקבר בעתיד. הסיפור על סלמונזון מעלה על הדעת שני יהודים נוספים מסיפורים של צוויג שעברו טרנספורמציה וביקשו להישאר בנצח של תרבותם: מנדל איש הספר ובנימין גיבור האגדה המנורה הטמונה. קריאה משווה בין שלושתם תגלה שסלומונזון, בניגוד למנדל ובנימין, צָדַק ושרשרת הדורות נקטעה אצלו. הוא לא נשאר לנצח בזיכרון של החברה בה הוא חי, לא הפך למיתוס, או אפילו זכה לסיפור מסגרת שמקבע את סיפורו כבעל משמעות רטרוספקטיבית, כפי שצוויג הרבה לעשות במקומות אחרים.
ד"ר דקל שי שחורי, חוקרת ועורכת ספרות. ספרה אודות ארבעה סופרים יהודים בווינה של תחילת המאה העשרים, יראה אור בקרוב בהוצאת מכון שזר.