top of page

מִלִּים שֶׁדּוֹרְשׁוֹת לְהִפָּלֵט

מחלת יַבָּשׁה, ריטה קוגן, עיתון 77, עורך: דורי מנור, 157 עמודים, 2022.


העמדה האוחזת בו זמנית במרכז ובשוליים, בתקניות ובשיבוש, מלֻווה במבט שמעמיק ראות. קוגן מתבוננת במרחב החברתי, ולאור דו־לשוניותה מזהה בו את השולי הסמוי מן המרכזי־האדנותי ואת המשובש המודח על ידי המתוקן־לכאורה.

טלי אשר


בשבח השיבוש

הֵן עִבְרִית שָׂפָה קָשָׁה.

זוֹ שֶׁלִּי – מְשֻׁבָּשָׁהּ.

אַךְ אֲנִי לֹא מִתְבַּיֶּשֶׁת –

גַּם אֲנִי קְצָת מְשֻׁבֶּשֶׁת.

("בשבח השיבוש", מחלת יבשה, עמ' 108).


ריטה קוגן כותבת בשפה משובשת. מקור השיבוש אינו טמון בחוסר ידע או בדלות לשונית, כי אם בבקיאות אוריינית ובידע ספרותי רחב יריעה. השיבוש המהוקצע של קוגן הוא דרכה להתקיים ולהיות יש בעולם. באמצעות השפה המיטיבה להשתבש היא בונה לעצמה בית. בית זה, ההולך ומצטבר לאורך ספרהּ מחלת יבשה, מבקש לממש מהות שחסְרה לבתים הכוזבים שידעה בעבר.

כמאמר רוברט פרוסט, הבית אמור להיות מקלט, חוף מבטחים, מקום מפלט אליו יכולים יושביו לחזור בכל עת ולהתקבל בו. נתן יונתן תרגם ושיבץ את דבריו בשירו "צלילי קסטה רחוקים": "אֵיךְ רוֹבֶּרְט פְרוֹסְט כָּתַב פַּעַם/ בַּשִּׁיר 'מוֹתוֹ שֶׁל אִישׁ שָׂכִיר':/ 'בַּיִת זֶה מָקוֹם, שֶׁאִם אַתָּה/ צָרִיךְ לָשׁוּב אֵלָיו, הֵם חַיָּבִים/ לָתֵת לְךָ לְהִכָּנֵס'" (שירים על קו הרכס, זמורה ביתן, 1999, עמ' 15). עם זאת, הבית השב ומוזכר בתצורות שונות לאורך מחלת יבשה חסר את הביטחון המיוחל; קל להיפלט ממנו וקשה להכות בו שורש.

לכאורה זהו בית עשוי קירות, תריסים ורעפים, אך בלב הדברים "זה לא הבית שמתפרק, / זו הנפש" ("דבר לא הכין", שיר מספר 3, עמ' 112). בשיר המוקדש ל"מנחם דגן, בעל הבית", כותבת קוגן: "בַּעַל הַבַּיִת שֶׁל אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה הֶעֱלָה/ אֶת שְׂכַר הַדִּירָה בִּשְׁבַע מֵאוֹת שְׁקָלִים/ וְסֵרֵב לְתַקֵּן אֶת מַשְׁקוֹף הַמִּטְבָּח" (עמ' 56). הכול מכירים בכך שלהעדר בית יש מחיר, אך קוגן מזכירה כי גם לחיים בחסות הבית יש מחיר, וכי הוא עלול להאמיר מתוקף רצונו של השליט בן המקום.

הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר הקדיש את ספרו הפואטיקה של החלל לבחינת המשמעויות הרגשיות והתודעתיות של מגוון המרחבים שבהם מתנהלים חיי האדם. בשלאר תר בו אחר הבית הפנימי: "מבעד לזיכרונות של כל הבתים שמצאנו בהם מחסה, מעבר לכל הבתים שבהם חלמנו לגור, האם נוכל לזקק מהות אינטימית וממשית שתצדיק את הערך הייחודי של כל דימויי האינטימיות המוגנת שלנו?" (עמ' 39). מחלת יבשה מנסח את הבית הפנימי, זה שמתקיים מעבר לַמבנה, לכתובת הקונקרטית או ליבשת שמאכלסת אותו ואת בעליו. הבית מתפרק ונגוז, ולסירוגין מתאחה ומנוכס מחדש.

הביתיות של קוגן היא בעלת צביון דיאלקטי, כפי שעולה מדמות האם, "נוודת־תמיד שיודעת/ לברוא בית אחר בית" ("רחובות החשמל מאיצים באחת", 10, עמ' 21). בית הוא מחוז געגועים, אבל קוגן מעצבת אותם כגעגועים מפוררים, געגועים שהשילו מעליהם מעטפת אוהדת. בית הוא מחוז חפץ, אבל הכמיהה אליו מהולה בהטלת ספק ובהתמסרות לארעיות.

שיריה של קוגן מציעים עמדה קיומית דואלית; היא חותרת לשייכות שנושאת בתוכה תלישות ולא מתכחשת לה. לתפיסתה, המִטען התרבותי משתמר באדם. כך, למשל, כשהניה – רופאה השוהה במעון יום לקשישים – הולכת לעולמה, הדוברת חשה כי היידיש מתה יחד איתה. גם הדוברת היא נשאית תרבותית; כשם שהיא דו־לשונית – כפי שמתבטא באוצר המילים שלה, בקורפוס הספרותי שעליו היא חולשת ובקורותיה – כך הווייתה בעולם מקפלת בתוכה שניוּת זהותית.

החוויה הקיומית הבסיסית של קוגן היא חוויה של תלישות. חוסר התלישות, שהחל עם העקירה מן הבית, העמיק לנוכח התחושה שאין מקום אחר להשתקע בו: "אִחַרְנוּ לַחֲלֻקַּת הָאָרֶץ", "לֹא יָרַשְׁנוּ דָּבָר לִמְעַט/ שְׂפוֹת-אֵם מֻבְרָחוֹת", "אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים לֹא-יֻצְלָחִים, יַקִּירִי;/ מַחֲלִיפִים דִּירָה שְׂכוּרָה אַחַת בְּאַחֶרֶת" ("לא-יוצלחים", עמ' 57). הדוברת נשארת זרה: "לֹא תַּכִּירֵנִי אַף בְּרִיָּה –/ גָּרָה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" ("ארבעים ושתיים מעלות", עמ' 62). זו לצד זו, קוגן משמרת את כפל זהויותיה, הדרות בכפיפה אחת: "וַאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא בִּקַּשְׁתִּי לָצֵאת/ מֵהַמִּצְרַיִם הַקְּטַנָּה שֶׁבְּקוֹמַת הַמַּרְתֵּף./ לִי הָיוּ שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת,/ פְּרוּשׂוֹת בְּתוֹךְ אוּלַמּוֹת עוֹקְבִים,/ בְּתוֹךְ וִיטְרִינוֹת מוּאָרוֹת בְּקִמּוּץ" ("Mom Ermitage", עמ' 126).

חוויית ההגירה מן הבית החיצוני והניסיון המתמיד לשמור על חרות הבית הפנימי מובילות את הדוברת לפתח חיישנות כלפי חסרי הבית שנמצאים סביבה. היא חפה מן הקהות הרגשית של ה"בְּטוּחִים בְּעוֹלָמָם" ("אשרי", עמ' 101). בניגוד לסיסמה הנבובה "לכבד את האחר ולקבל את השונה", קוגן מפרקת את המושג העמום "אחר" ונותנת בו סימנים. בשיר הנושא שם זה, ה"אחר" אינו ישות ערטילאית או רעיון פילוסופי שמייצג נזקקוּת וחריגוּת. אפשר להתחכך בשרוולו, לזהות את עקבותיו ולשמוע את נשימותיו, כי הוא לידינו, בינינו, ולמעשה כמונו. גם באחרוּת עצמה יש מדרג היררכי: "וְהָיְתָה אַחַת,/ נְחוּתָה אַף יוֹתֵר מִמֶּנִּי, [...] נַעֲרָה בִּלְתִּי נִרְאֵית; עוֹר רַע, פֶּה בָּלוּם" ("בחזרה לתיכון קריית מוות", עמ' 37). שמה של הנערה הבלתי נראית, זו שנעה כרוח רפאים בתיכון "קריית מוות", הוא מלכה חיים. האירוניה כבר טמונה במילים המוטחות זו בזו, ואלה לא מצליחות ליישב את הסתירה הפנימית שעולה מהן.

השפה מייצגת את התהום הפעורה בין שני הבתים, בין שתי התרבויות, בין שני פניו של העצמי, ובה טמונה גם האפשרות לחיבור ביניהם: "אֲנִי רוֹצָה לְתַקֵּן אֶת הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי, דּוֹקְטוֹר. לְהַזְרִיק חֻמְצָה הִיאֵלוֹרוֹנִית בַּשְּׂפָתַיִם שֶׁלִּי, דּוֹקְטוֹר./ חֲצִי בַּשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה, עִבְרִית./ וַחֲצִי בַּשָּׂפָה הַתַּחְתּוֹנָה, רוּסִית" ("שפתיים", עמ' 45). שתי השפות נחוצות כדי למשמע את המסמן ואת המסומן כאחד. הזיקה בין המוכר לבין הזר, בין הביתי לבין האלביתי, היא אשר יוצקת חיים במילים.

עבור הדוברת, החיה בתיבת תהודה טקסטואלית וחוֹוה את המילים על מטעניהן ההיסטוריים, על גלגולי תרגומיהן ועל נדבכי המורשת הגלומה בהן, השפה השחוקה היא אבן נגף קיומית. הדוברת מחפשת תוקף למילים ומבקשת הד לספרייה המופנמת בתודעתה. יעיד על כך גם ריבוי הקשרים האינטרטקסטואליים השזורים בספר.

בתגובה לשירו של שלמה גרוניך, "שירים פשוטים", הדוברת דורשת במילות השיר ומתרה: "לֹא אֶת הַשִּׁירִים הַפְּשׁוּטִים הֵם רוֹצִים, / אֶלָּא אֶת הַנְּהִירִים. בְּלָשׁוֹן שְׁחוּקָה שֶׁל מַטְבְּעוֹת" ("שירת הסדנאות המתוקה", עמ' 41). הדרך להפיח חיים בשפה שהתרוקנה ממובניה היא להחיל עליה את התלישות. ההזרה טמונה בזרות; מתוך נקודת המבט של השוליוּת ושל החריגות, זוכות המילים "נפש", "רגש" ו"געגוע" לתיקוף מחודש ומתחולל בהן רגע של הולדת (למשל בשיר "ימי סגר" 2, עמ' 147).

העמדה האוחזת בו זמנית במרכז ובשוליים, בתקניות ובשיבוש, מלֻווה במבט שמעמיק ראות. קוגן מתבוננת במרחב החברתי, ולאור דו־לשוניותה מזהה בו את השולי הסמוי מן המרכזי־האדנותי ואת המשובש המודח על ידי המתוקן־לכאורה. הכלת המשובש בשפה התקנית לא נועדה לרכך את המפגש עם המציאות, להיפך: "אֲנִי מְקַוָּה/ שֶׁהֵם רוֹעֲדִים עִם כָּל מִלָּה מִמִּלּוֹתַי שֶׁנִּכְתֶּבֶת" ("רבבה", עמ' 89).

לדברי בשלאר, "הדמיון בונה 'קירות' באמצעות צללים לא מוחשיים, מתנחם באשליות של הגנה – או להפך, רועד מאחורי קירות עבים, מטיל ספק בביצורים היציבים ביותר. [...] הישות החוסה ממחישה את גבולות המחסה שלה" (עמ' 41). קוגן מעמידה את הבית בקיומו הממשי, מבעד לטיח המתקלף ולמשקופים הישנים, ובה בעת מנסחת את קיומו הפואטי מבעד לקיום הסדוק של יושביו השבורים. הנכחת הסדק והשבר מחייבת קיום לשוני כפול: "אִישׁ לֹא שָׁאַל אוֹתִי אֵיךְ זֶה/ לִשְׁכַּב בַּאֲרוֹן מֵתִים מִזְּכוּכִית/ בִּשְׂפָתַיִם פְּשׂוּקוֹת/ לְכָל לָשׁוֹן זָרָה" ("נסיכה שימושית", עמ' 70).

אף שמאכילים את הדוברת בתפוח בִּדבש ובגרגרי רימון, אלה אינם אלא רעל בתחפושת מתוקה. הלא "לתחושת רווחה אמיתית יש עבר" לפי בשלאר (עמ' 41), והדרך של קוגן להנכיח את העבר היא באמצעות "קְרָסִים שֶׁפּוֹצְעִים שְׂפָתַיִם". מתוך הגיית הסדק ומתוך חשיפת השבר, המילים שלה "דּוֹרְשׁוֹת לְהִפָּלֵט" ("קרסים שפוצעים שפתיים", עמ' 93).

אגב, בעל הבית ההוא, מנחם דגן, העלה, לבסוף, את שכר הדירה, רק בחמש מאות שקלים.

 

טלי אשר היא כותבת וחוקרת ספרות, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומנחה סדנאות כתיבה. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בספרייה בספרות העברית, תוך התמקדות ביצירתו של חיים באר.


205 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page