top of page

סעודה ספרותית

התחושה של היות לא מובנת היא תחושה שמלווה אותי מילדותי. היות לא מובנת העיב לא פעם על יחסיי עם הסובבים אותי, היה מלווה בקושי ובאכזבה והעמיד אותי במצב של חוסר אונים. והנה רביקוביץ מבינה אותי. מבינה את השפה שאני מדברת בה. מזהה מיד את הבחירה הלשונית הסגנונית.


אילנה ברנשטיין


בכתבה שהתפרסמה בעיתון "חדשות" (13.01.91) ארבעה ימים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, שאלה אותי העיתונאית איה שריק אם הכתפיים שלי רחבות מספיק כדי לשאת עליהן את מסע יחסי הציבור שילווה את הספר. את שאלתה, כמו גם את נפח כתבות יחסי הציבור והביקורות, שרובן נשכחו ממני במרוצת הזמן, גיליתי לאחרונה בהכנות לקראת רשימה זו. על אף שעבדתי אז לפרנסתי במשרד פרסום, לא עיבדתי את השאלה, לא נדרכתי לקראת הבאות. עוד לא הבנתי שספר ראשון מלווה במכה קשה. עוד לא ידעתי שכל ספר הורג אותךְ עוד קצת.

שארה כסותה עונתה, הספר הראשון שכתבתי, ירד לדפוס בתחילת ינואר 1991. גוף הספר הודפס, אך בשל צוק העיתים עוכבה הדפסת הכריכה והוחלט להשהות את תהליך ההפקה. בסופו של דבר, הספר ראה אור בסוף פברואר, בשבוע האחרון של המלחמה. ימי ההמתנה הארוכים העניקו לי שהות להתכונן, אף כי לא יכולתי לדעת לקראת מה אני מתכוננת. כל שכן לנחש את עוצמת החשיפה, שלא לומר המתקפה, שהייתה לא פעם אישית, פוגענית, משתלחת.

בישראל פעלו אז שישה עיתונים יומיים, כמה וכמה שבועונים וירחונים, כמות לא מבוטלת של כתבי עת, ועשרות מקומונים הן של רשת "שוקן" הן של "ידיעות תקשורת", ולרובם היה מדור ספרות ותרבות. והיו גם הערוץ השני שעשה אז את צעדיו הראשונים לצד הטלוויזיה הממלכתית ושידורי הרדיו. כמעט בכל אחד מהם הייתה התייחסות כזאת או אחרת לספר שקליפות הביצה עוד דבקו בו.

רבות נכתב ונאמר על שארה כסותה עונתה, שהיה ספר הבכורה של "הסדרה הלבנה" (עם עובד) בעריכתם של חנן חבר ומשה רון, העורך הישיר של הספר. וכבר בשבוע שיצא בו לאור, מלווה בכתבת יחסי ציבור משותפת למשה רון ולי ב"מעריב", התפרסמו שתי ביקורות. האחת ב"העיר" והשנייה במדור הספרות של "ידיעות אחרונות". וזאת הייתה רק ההתחלה. לכאורה מצב שכל סופרת בראשית דרכה יכולה רק לחלום עליו. אך לתהילה – במירכאות כפולות ומכופלות – יש מחיר. והתשלום נגבה מיד. הקְרב שניהלו על גבי כמה וכמה קומיסרים מטעם עצמם על מעמדה של "ספרותינו", במסווה של ביקורת ספרותית, היה חסר רחמים לפרקים. אישי מכל מקום. והתרכז בעיסוקי החוץ ספרותי, במצבי האישי ובהופעתי החיצונית, לא פחות מאשר בספרי.

ואז הופיעה במוסף "השבוע" של "מעריב" (12.07.91) רשימת הביקורת של דליה רביקוביץ. מובן מאליו שהיו גם ביקורות מאירות עיניים, רשימות שיכולתי ללמוד מהן, שיכולתי לנהל איתן דיאלוג, ובעיקר כאלה שהעניקו לי תקווה ככותבת בראשית דרכה. אבל על אף אחת מהן לא הייתה חתומה דליה רביקוביץ. אני זוכרת היטב את שיחת הטלפון שבה הפנתה אותי הסופרת נירה הראל, שהייתה אז העורכת הראשית של הוצאת "עם עובד", לרשימה שכתבה רביקוביץ. בתמימות של כותבת, המגמגמת את צעדיה הראשונים, התקשיתי להאמין. לא יכולתי להעלות על דעתי שדליה רביקוביץ תגלה עניין בספר, לא כל שכן תכתוב עליו. וכפי שניתן היה להבין מרשימתה, הספר לא נשלח אליה מטעמי וגם לא מטעם ההוצאה, אלא היא קנתה אותו בשבוע הספר. דליה רביקוביץ קנתה את הספר שלי! פרט זניח לכאורה שמילא אותי בשמחה. למעשה, וככל שאני זוכרת, הספר היחידי שחתמתי עליו ושלחתי אותו לכמה וכמה נמענים שדעתם חשובה לי היה מחר ניסע ללונה פארק. מובן מאליו שהצטערתי באותו רגע שלא שלחתי לה את הספר. לא ידעתי אז שניפגש לגמרי במקרה כעבור שני ספרים נוספים. ועל כך בהמשך.

איני יודעת מדוע לא שלחתי את הספרים, הראשונים בעיקר, לסופרות או לחוקרות ספרות כדי לקבל את ברכתן או לשמוע את דעתן. לא ידעתי שזה מקובל, והצורך הזה לא נבע מתוכי. כשהבנתי שכך עושות כולן חשתי מבוכה מזוגה בהחמצה, וכשהבשלתי לשלוח נדמָה לי שזה כבר מאוחר מדי. מאולץ ולפיכך מיותר.

"ספרה של ברנשטיין כתוב בטמפרטורה של חום הגוף", כתבה רביקוביץ בתגובה לרשימה של חנה בינט ("מאזניים" מאי-יוני 1991) שהשוותה בין המחברת הגדולה מאת אגוטה קריסטוף לשארה כסותה עונתה. "כתוב בחום הגוף" הייתה גם הכותרת שנבחרה לרשימה זו, ודי היה בכך כדי לחוש בנועם שהלך והתפשט בכל הגוף. רע לא יאונה לי בין המילים האלה, חשבתי. קראתי את הכותרת פעם אחר פעם. שלוש המילים האלה נכתבו על הספר שלי. שורה של משוררת. משוררת גדולה. משוררת שבאותם ימים עוד יכולתי לדקלם על פה כמה וכמה משיריה. וההרגשה הנעימה הזאת ליוותה אותי גם עכשיו בעקבות הקריאה החוזרת.

אחרי תיאור קצר של רצף האירועים כתבה רביקוביץ: "התחושה הבולטת בספר היא ניקיון דעת וטביעת עין חדה בבחירת המילים. עולה מן הספר ריתמוס של גלים קטנים [...] זה רומן המסרב להיות 'גדול' ומתכווץ מדעת לאפיזודות קטנות, המכילות תיאורים קצרים ותמציתיים וללא דימויים. מזיגה של תיאור קומפקטי ורלוונטי עם אמירות קצרות נראית לי כריאקציה מרעננת לים הדימויים, ההרחבות וההפלגות שהפך למכת ספרותינו האמביציוזית [...] במקום איסוף דימויים וחתירה לכפל משמעות, מתרכזת אילנה ברנשטיין במשפט ובפסקה כיחידה בסיסית. היא כותבת במשפטים קצרים, בעלי מבנה פשוט, אבל ריח של ניקיון עולה מהם".

התחושה של היות לא מובנת היא תחושה שמלווה אותי מילדותי. היות לא מובנת העיב לא פעם על יחסיי עם הסובבים אותי, היה מלווה בקושי ובאכזבה והעמיד אותי במצב של חוסר אונים. של מצוקה אפילו. היות לא מובנת הוא גם מצב שמוכר לי מהכתיבה. השפתיים נעות, הלשון עולה ויורדת, אבל קולי אינו נשמע, ואני מנהלת שיחה אילמת מול קוראות. הרצון להיות מובנת הוא אחד המאמצים העיקריים שאני משקיעה בכתיבה. והוא גם אחד השיעורים שאני מלמדת. ממילא לא יבינו אתכן אני אומרת לתלמידות שלי, לכן חובה עליכן להשתדל להיות בהירות עד כמה שאפשר. לשקול כל מילה. לעמוד מאחוריה. ערפול אינו הופך טקסט למעניין יותר. והנה רביקוביץ מבינה אותי. מבינה את השפה שאני מדברת בה. מזהה מיד את הבחירה הלשונית הסגנונית. אותה בחירה לשונית שבגינה כינה אותי אמנון נבות "קופירייטרית טיפשה, הסבורה לתומה שכתיבה סיפורתית [השגיאה במקור] זה משהו שקרוב לחיבור עלוני פרסומת לקוטל-מקקים, ולכן אין טעם להרחיב כעת" ("צומת השרון", רשת שוקן 08.03.01).

"אחת הדרכים לבחון אם סופר אומנם מכיר את גיבוריו ואם הצליח להפוך אותם לדמויות, היא בדיקת השמות שנתן להם", וכאן מונה רביקוביץ רשימה של סופרים שהצליחו בכך. "השימוש בשמות אצל אילנה ברנשטיין הוא רב דמיון ותורם לראייה נכונה של הדמות. גיבורת הספר נקראת נמליה ושם אמה זעפיה, אבל אלה שני השמות הנדירים היחידים בספר. לשם האֵם יש הסבר, כפי שמספרת בהמשך הסבתא, ולשם הבת יש רק משמעות צלילית שהקורא נענה לה. יתר השמות, הדוד אלישע, הדודה רות, הגננת יוכבד, הפרדה תרצה, מורתנו רחל, והפסיכולוגית מרים בן עמי, כמו גם הדייל יהלי, הנושא את נמליה לאישה, הם שמות שנלקטו כמו תותי שדה בשלים בטרם בוקר, אחד לאחד ורק המתאימים ביותר".

כעבור שנים ספורות, הוזמנתי למעון ראש הממשלה דאז יצחק רבין. רבין, שהתקנא, כך התלחששו מסביבי באותה סעודה ספרותית, בשמעון פרס, ששמו כאיש ספר הלך לפניו, החליט לעשות מעשה והזמין למעונו הרשמי שורה ארוכה של סופרות ואנשי רוח כדי להחליף דעות. התמזל מזלי והושבתי לצדה של דליה רביקוביץ. "יש לי שני דברים לומר לטובת המארח", לחשה באוזני. האחד, שאינו מתיימר להבין בספרות והשני, שהוא מעשן. ושתינו הדלקנו סיגריה. לא דיברנו על ספרות באותו ערב. לא בינינו ולא מסביב לשולחן. ורק חום הגוף, וסמיכות הישיבה.

 

ספרה האחרון של אילנה ברנשטיין, חמתו של תמוז ראה אור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן ב-2021.

222 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

댓글


bottom of page