קרקעית במקביל לקרקעית

מבעד לקרקעית השקופה, יובל שמעוני, עם עובד, עורכת: עירית לוריא, 430 עמודים, 2021.


יצר האנלוגיה של יובל שמעוני, שהוביל אותו לחשוף עולמות מורכבים בשני הרומנים שלו, כמו קם על יוצרו במבעד לקרקעית השקופה. מבעד לקרקעית השקופה של העלילה האחת – שהיא מלאכת מחשבת ספרותית – אנחנו רואים קרקעית שניה, שאינה מספיק שונה מן הראשונה.


נסים קלדרון


השנה 1492 – זו השנה שבה התרחשו גם גילוי אמריקה וגם גירוש ספרד – נוכחת בספרו של יובל שמעוני, מבעד לקרקעית השקופה, בכל עוצמתה. אבל לא בה מתרחשות שתי העלילות שבספר. הן מתרחשות אחריה. החלק הראשון של הספר מתרחש באי הקאריבי היספניולה, מן האיים הראשונים שאליהם הגיע קולומבוס ביבשת אמריקה (היום הוא מחולק בין הרפובליקה הדומיניקנית לבין האיטי). בחלק הזה מדלגת העלילה אל שנת 1540, כלומר ארבעים ושמונה שנים אחרי 1492. ואילו החלק השני הולך לאחור בזמן – הוא מתרחש בעיר הספרדית ויאדוליד, שהיתה בירתם של מלכי קסטיליה, בשנת 1506, ארבע-עשרה שנה אחרי 1492. זו השנה שבה מת בויאדוליד כריסטופר קולומבוס. בחלק הראשון אנחנו שומעים את קולו של אחד ממגורשי ספרד שנולד יהודי – טוביאס קסארס; ואילו בחלק השני אנחנו קוראים את מכתביו של קולומבוס. גם טוביאס וגם קולומבוס חבושים בבתי סוהר. שניהם יודעים שקרבים ימיהם למות. האחד יתאבד בסוף המונולוג שלו, האחר ימות מזקנה טרם שיגשים את חלום חייו, שלא היה אמריקה – הוא היה ירושלים.

כך מכוון שמעוני את הקורא אל קריאה אנלוגית – קריאה שמשווה כל הזמן עלילה לעלילה, וגם מציבה גג משותף מעל שתיהן. לכל עלילה יש קרקעית שקופה, ומבעד לה אנחנו, הקוראים, מוזמנים להביט ביחד גם בעלילה האחרת, באנשים אחרים, בתשוקות אחרות ובמיתות אחרות. להביט – וגם לשאול: למה בחר הסופר להוליך את הזמן נגד כיוון השעון?

שתי המיתות אכן אחרות, אבל הן לא נפרדות. יש ביניהן חוליה מחברת: טוביאס, שמדבר בחלק הראשון, ניצל מגורלם של מגורשי ספרד, ואילו האדמירל הכותב בחלק השני הוא האיש שהציל אותו. אותו לבדו. ואחרי שטוביאס ניצל, חוש ההישרדות שלו גרם לו לנתק את עצמו מכל עברו היהודי, מכל זהותו היהודית, וגם מן האמונה הדתית-יהודית, ולא לאמץ שום אמונה דתית אחרת. שמעוני עיצב גיבור שניסה ניסוי שהיה רדיקלי מאוד, כמעט בלתי אפשרי, במאה ה-16: לחיות בלי שום אמונה, לחיות כאדם שאין לו דת (ואילו האדמירל שהציל אותו מעוצב כקתולי שטוף באמונתו הדתית). האתאיסט, כמובן, נכשל. גם הקנאי הדתי נכשל. מאותה סיבה שמשתקפת מבעד לקרקעית הכפולה? מסיבה אחרת ואנלוגית? אניח בינתיים לסיבה. אומר רק שיובל שמעוני מעולם לא רצה לכתוב על אנשים מצליחים. הוא מאמין שהכשלונות שלנו מלמדים עלינו יותר מן ההצלחות.

שמעוני לא כתב הרבה מסות, אבל אלה שכתב מעולות ומעניקות לקורא מפתחות אל עולמו. מסה כזאת היא דברי סיכום שכתב לסמינר שהתקיים על יצירתו באוניברסיטת קיימברידג' ב-2018 (ראו בספר היד הזאת הכותבת – על יצירתו של יובל שמעוני, בעריכת ירון פלג, יגאל שוורץ, ומוריה דיין קודיש, עם עובד, 2020). שם הוא הרשה לעצמו לחייך – והוא סופר שלא מרבה לחייך – כאשר סיפר על נטייה מושרשת מאד בכתיבתו, על תבנית שחוזרת בה. הוא סיפר שקיבל – כמו סופרים ישראלים אחרים – מלגת כתיבה בירנטון, שם עבד על ספרו קו המלח. באחד הימים קיבל שיחת טלפון ממנכ"ל החברה שעבד בה, ובשיחה פיטר אותו המנכ"ל מעבודתו. כאשר התיישב לכתוב הוא לא כילה את זעמו במנכ"ל, אלא הטמיע אותו בתיאורי פוגרום מן המאה ה-19 – מזוויעים, וכתובים ביד אמן, שאותם לא שוכחים קוראיו של "קו המלח".

יובל שמעוני תמיד כותב כך: משהו שהוא רואה כאן מיתרגם אצלו לדבר-מה שהוא ימקם בכתיבתו שם – במקום רחוק ובזמן רחוק ובאנשים אחרים. יֶצֶר הסופר שפועם בו הוא יצר אנלוגי. הוא לא כותב עולם; הוא כותב עולמות מקבילים. הוא לא כותב על עצמו – הוא משליך את עצמו אל אנשים רחוקים ממנו. כך הוא מעיד על עצמו: "כתבתי שלושה רומאנים [...] וגם ספר עיון אחד שעוסק בתנ"ך, ובכולם קיימת אותה תבנית ניגודית, אף אם התמלאה כל פעם בתכנים אחרים (היד הזאת הכותבת, עמ' 303)."

סיפור החלק הראשון הוא, כאמור, סיפור חייו של טוביאס קאסארס – זה השם הספרדי שאימץ לעצמו נער יהודי אחרי שהיה עד לגירוש ממשפחתו וחמק ממנה אל אחת מספינות קולומבוס. הוא רדוף-אש כי לעיניו הועלו אנשים על המוקד בכיכר העיר, במצוות האינקוויזיציה. והוא רדוף-מורשת – כי רק בגלל נאמנות היהודים למורשתם הם גורשו, ורק בגלל שגורשו אביו וסבו השיתו גם עליו, יורשם, את דין הגירוש.

קולומבוס גילה את הנער מסתתר בחבית ואימץ אותו. למה? כיוון שלא סמך על בניו שלו שימשיכו את משימת חייו אחרי מותו, ואילו הנער החיוני והטראומטי נראה לו זקוק לחזון שיעניק טעם לחייו שהתרוקנו מתוכנם; זקוק יותר מבניו וגם מפוחד מהם – מפוחד מכדי שיעז שלא לדבוק במצוות אדונו-מצילו, לאחר שזה יעבור מן העולם.

הרבה השקיע שמעוני בלימוד של פרשת גלות ספרד ופרשת מסעות קולומבוס, אבל הוא לא רצה, לדעתי, לכתוב רומן היסטורי. הוא רצה לחלץ מן ההיסטוריה תבנית (שקופה), או מיתולוגיה (חוזרת ונשנית), או איזו "ירושלים", כמו זו שמופיעה באחד מקטעי המוטו ששמעוני הביא. המוטו הוא ציטוט מתוך עד מוות של עמוס עוז: "וכי אמנם קיימת ירושלים על פני האדמה הזאת, או אולי אין היא אלא כי אם מחשבה מעודנת נטולת חומר, והמתעקש לחפש אותה במוחש הוא יאבדנה (עמ' 251)." שני יצרים חזקים מושלים ביובל שמעוני: יצר להגיע אל "מחשבה מעודנת נטולת חומר", ויצר מנוגד "לחפש אותה במוחש" – גם אם הוא יודע ש"יאבדנה".

החלק הראשון של הספר הוא צלילה מרהיבה ומרגשת, וכואבת, אל עולמו של קורבן הגירוש. הוא לבדו ניצל. אין לו קהילה להישען עליה במצוקתו. לכן הוא מתכנס אל בדידותו ומטהר את עצמו מכל מה שעשוי להמשיך את ייסוריו. הוא קוטע את חייו ואת זהותו, ומתחיל בחיים חדשים באי היספניולה. וכיוון שהדת היתה בליבת אסונו, הוא לא ממיר אותה בדת אחרת (באי המרוחק מספרד גם לא דורשים זאת ממנו. הכובשים מעוניינים כאן בעיקר בזהב המקומי – הקיים או הַנֶחְלָם). הוא נעשה אדם חסר דת, שמתחיל חיים חדשה עם אישה מבנות המקום ששרדה את הג'נוסייד של הכובשים הספרדים והצילה גם אותו ממוות. לכאורה הוא חי כל כולו "במוחש", לכאורה הוא ויתר על הערגה נטולת החומר שיש בכל דת, או אמונה, שחורגת מן ההיסטוריה. אבל אז מתברר לו שגם הוא, אפילו הוא, לא יכול להימלט מערגה אל מעבר למוחש. אחרי שנים עם האישה המקומית, היא דורשת ממנו לסייע למרד עלוב וכושל של שרידי הג'נוסייד. והוא מסייע. האם כיוון שהוא חייב לה את חייו? האם כיוון שלא כבה בו זיק של שנאה לספרדים שהגלו את משפחתו ובודדו אותו מן העולם? או – וכך אני, לפחות, מבין את היגיון הספר – הוא מסיע למורדים כיוון שגם הוא איננו מסוגל לוותר לחלוטין על מה שעושה אותנו בני אדם – על ערגה אל איזו "מחשבה מעודנת ונטולת חומר" שמעבר למציאות, אל איזה צדק שמעבר להיסטוריה, שמעבר לכל שיקול דעת ריאלי.

בדרך אל המחיר שישלם טוביאס על מרידתו, מנתח יובל שמעוני באיזמל מנתחים דק את מרכיבי הערגה האבסורדית הזאת: הנכונות של בני אדם להתאכזר עד אין סוף במטרה להגשים חלום (גם כיוון שהחלום הוא מופשט, והאכזריות היא מעין הוכחה שהחלום הוא קונקרטי); הצורך של החולם-המתאכזר לאמץ ילד אחד ולגונן עליו כדי לספר לעצמו שהוא, בסופו של חשבון, מלא כוונות טובות; הקרבה המוזרה שבין הקדוש ביותר לבין המגעיל ביותר; המשיכה של הקורבן אל אויבו; הארוס האינטנסיבי שיש בכל עשייה – גם זו הקלושה ביותר; קשר הדמים שבין אבות ובנים; היכולת של הקטן ביותר – חפץ, או מעשה, או מקום – להכיל את הגדול-לאין-שיעור; וגם להיפך: שום גדול, שום ענק, לא מעלים בתוכו את הקטן ביותר (שלא יפסיק לגדול כדי להכיל עוד ועוד); ההפלגה במרחב, כיבוש ארץ חדשה, היא באותה מידה הפלגה של אדם אל מעמקי נפשו; הזמן ככוח שמפורר הכול, וגם ככוח שמשמר איזו ליבה של חיים בתוך ההתפוררות.

ואז הולך שמעוני לאחור, ועובר מסיפורו של קורבן הכפילות של גירוש היהודים וגילוי אמריקה אל סיפורו של מגלה אמריקה והמקרבן הגדול של יושבי אמריקה. זהו קולומבוס, שנאסר גם הוא באחרית ימיו על ידי מתחרים ושואפי-תהילה, בתואנה שהצטרף גם הוא אל המורדים במלכות. בכלאו, על סף מותו, הוא כותב מכתבים אל מלך ספרד. הוא לא כותב לו לשם תלונה על הרעה שגמל לו המלך תחת הטובה שהעניק לו בארבעת המסעות שעשה אל אמריקה. הוא כותב כדי להפציר במלך לממן לו מסע חמישי ואחרון – והפעם לא אל המערב אלא אל המזרח. הוא מבקש להעניק למלכו את ירושלים. על ערש דווי הוא מבקש להציל לא את כיבושיו, לא את תהילתו, אלא את החלום המופשט, הריק-ממציאות, של הנצרות. ליתר דיוק: את החלום שמרוקן את המציאות של ירושלים כדי למלא אותה במציאות פיקטיבית, אינסופית. כך, אומר יובל שמעוני, נוהגים קנאים – כל הקנאים – קתולים, או יהודים, או פגאנים, או אתאיסטים. כך נוהגים הקנאים בגלל חולשתם, וגם מי שנעשו קנאים כדי להציל את נשמת-אפם.

שמעוני מיקם את המאוחר לפני המוקדם כדי למנוע מן הקורא לראות בגורלו של האדמירל מעין עונש על חטא-סבלו של טוביאס. לא רצף בזמן רואה שמעוני, ולא רצף של אי-צדק ולאחריו צדק, אלא תבנית – תבנית של נהייה, של ערגה. וזו תבנית שיכולה לדלג לאחור כשם שהיא יכולה לדלג לפנים. היא קבועה כמו השמש בשמיים.

זה המקום לחזור אל היצר האנלוגי של יובל שמעוני. עצם מעשה הספרות מופיע אצלו כאשר הוא עורך הקבלה, כאשר משהו נעשה למשהו אחר שמקביל לו. זה יפה. זה משחרר את הספרות מן הנרקיסיות ומן הניסיון להתחרות במציאות. היא תמיד "דבר אחר". היא תמיד – אם להשתמש בדימוי שהוא השתמש בו יותר מפעם אחת – מפה של מקום ולא מקום; אבל זו מפה ששואפת להיות גדולה כמו המקום. לכן יש בה אבסורד, ויש בה נהייה אינסופית ושקדנות אינסופית (ניכר בכל ספריו שהם נכתבו בעבודת נמלים, בסירוב לקיצורי דרך, בתשומת לב לכל פרט).

אבל האם היצר האנלוגי לא הכשיל הפעם את יובל שמעוני? כאשר עברתי מן החלק הראשון אל החלק השני הגעתי מוכן כמעט לכל הקבלה, כמעט לכל ניגוד. חיכיתי לנכונות להתאכזר עד אין קץ לשם קדושת המטרה ומצאתי את המודעות המלאה של קולומבוס למחיר הדמים שהוא גבה מן הילידים על גילוי אמריקה. חיכיתי לאימוץ הילד האחד וקיבלתי תיאור של אותו אימוץ מצד המאמץ. חיכיתי למקבילה של האש השורפת אנשים חיים וקיבלתי את המים המטביעים אנשים. חיכיתי לקרבה האיומה שבין הקדוש לבין המגעיל וקיבלתי את קולומבוס הזקן, אסור אל כדור מתכת ענק שנושא את ריחות רגליו. חיכיתי לטלטלה שבין הגדול-מכל-גדול – חלום ירושלים, שהוא בשביל קולומבוס "מחשבה מעודנת נטולת חומר", אותה הוא מעז להבטיח אותה למלכו – לבין מפת כיבושי קולומבוס שעשויה באחד מפרקי הספר מעדשים זעירות, ולכן מעוררת רק גיחוך וביטול.

מאוד אהבתי את האנלוגיות שערך יובל שמעוני בחדר, לא רק כיוון שהן טלטלו אותי מיחידת הסרטה משועממת במחנה צבאי ישראלי מאוד אל חדר-מתים שקלושרים פריזאיים הובאו אליו כדי להדגים את צליבת ישו. כאשר קראתי את קו המלח חשבתי ששמעוני עורך הצלבה מרהיבה בין פטרבורג הרוחשת מהפכה בסוף המאה ה-19 לבין תל-אביב של מאה שנים מאוחר יותר, שהכול בה נראה, רק נראה, מרופט ואפרורי. שמעוני דאג, כאמור, בכל ספריו, לערוך הקבלות. אבל תמיד הקפיד שיהיו הבדלים עצומים בין חלק אחד של הספר לבין חלקו המקביל. הוא הקביל את המסרב להקביל. כך הוא חשף גם את הבלתי-מקביל שיש בכל הקבלה. במצולעים שהוא יצר הוא דילג מצלע מפורטת עד פני מאות עמודים אל צלע מרוכזת, נוסחתית, של עשרות עמודים; הוא דילג מסגנון כתיבה אחד אל סגנון שלא רק היה אחר (גם במבעד לקרקעית הוא עובר ממסירה של מספר אל ציטוט של מכתבים), אלא כזה שהציב בסימן שאלה את עצם היכולת של הסגנון הקודם למסור אמת. שמעוני דאג לאנלוגיות מרומזות בלבד, להקבלות שחושפות גם הרבה אי-הקבלות.

יצר האנלוגיה שלו, שהוביל אותו לחשוף עולמות מורכבים בשני הרומנים שלו (וגם בספרו הראשון מעוף היונה, וגם בכמה מסיפוריו הבלתי מכונסים), כמו קם על יוצרו במבעד לקרקעית השקופה. האחיד השתלט על הבלתי-אחיד, הרפטטיבי ניצח את המשתנה (וגם את הבלתי-משתנה שבתוך המשתנה). מבעד לקרקעית השקופה של העלילה האחת – שהיא מלאכת מחשבת ספרותית – אנחנו רואים קרקעית שניה, שאינה מספיק שונה מן הראשונה. זו, השניה, לא גורמת לנו לחזור אל הראשונה ולתקן את הרשמים שספגנו ממנה, או להרחיב את הרשמים ממנה אל אופקים נוספים. ועדיין זה רומן עשיר וחכם.

 

פרופ' אמריטוס נסים קלדרון הוא מבקר ספרות. בקרוב יצא ספרו זהירות מהמרווח, ביוגרפיה על ענבל פרלמוטר.

232 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול