אי־ההבנה המוּבנֵית הזו שגילה כלפי ביכורי כתיבתי אותו עורך נשכח, הפכה לאי־הבנה המלווה אותי כל חיי, כרוכה על עקבי כתיבתי כמו מסטיק שנדבק לסוליה המלווה את בעליה בכל אשר ידרוך.
חיים באר
ידיהם של רצנזנטים רבים מקרב כותבי הביקורות במוספי הספרות חלו בטקסטים ששילחתי אל אוויר העולם, ואגב גררא חלו גם בי עצמי. דבריהם, שבורות ואטימות שימשו בהם בערבוביה, הביאו אותי בסופו של דבר למסקנה שהם, לאמיתו של דבר, אינם מבינים את עצם טיב עבודתי, ואי־הבנה זו נעוצה למעשה כבר בדרך שבה בחרתי לפתוח רשימה קצרה זו. כמי שמילדותו ישב בליל תשעה באב על כיסא הפוך בבית הכנסת, וקרא בקול נשבר לאור הנר מתוך איכה את הפסוק: "וַיִּגְדַּל֙ עֲוֹ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם", ניהלתי קשר אינטימי עם הצירוף "חלו בו ידים", אך דע עקא שצירוף זה זר ומוזר לרוב רובם של קוראי העברית בימינו וממילא גם לכותבי הרצנזיות.
בעומדי מולם אני חש עצמי, יורשה לי קורטוב של גאווה, כאחד מ"שייריי כנסת הגדולה", כאחד מ"פליטת בית סופריהם". מין יצור ארכאי שכל אבותיו כבר חלפו מן העולם ונשתכחו מלב והוא נותר כאן בבחינת זכר לחורבן, מי שאוצר המילים והדימויים שלו נעלם מעיניי רוב בני דורו והבאר שהוא שותה ממימיה חתומה זה מכבר, או שמא נכון לומר, נזנחה וננטשה ואינה מעניינת עוד איש.
כבר בשירי הראשון "כאברהם", שבו תיארתי את אבי בדמותו של אברהם אבינו הממתין לבשורה המתמהמהת על הולדת בנו, כתבתי כי הוא השכים בבוקר בבוקר וחיכה למלאכים בפתח עינים בתקווה שהם אלה שיביאו לו את הבשורה. העורך של כתב העת "מבוע", ביטאונם של היוצרים הדתיים באותה העת, מיהר להעביר את קולמוסו על שירי ושינה מ"פתח עינים" ל"פתח הבית". ולמרבה הבושה, התברר שאף הוא נשתכח ממנו פסוק מפורש מבראשית ל"ח י"ד, שם מסופר על תמר אשת ער שישבה "בפתח עינים" והמתינה לחמיה יהודה, ורש"י על אתר מבהיר ש"פתח עינים" הוא "פתחו של אברהם אבינו שכל העינים מצפות לראותו".
ואי־ההבנה המוּבנֵית הזו שגילה כלפי ביכורי כתיבתי אותו עורך נשכח, הפכה לאי־הבנה המלווה אותי כל חיי, כרוכה על עקבי כתיבתי כמו מסטיק שנדבק לסוליה המלווה את בעליה בכל אשר ידרוך.
עכשיו, שהישיש הנרגן פרק בפניכם את מררתו, אניח הצידה את דברי הבלע ואת דברי הבורות המתקמטים עכשיו אי שם בין דפיהם של עיתונים ישנים, אך ממשיכים עדיין ללבלב במלוא רעננותם בחדרי לבבי, ואומר דבר אחד על הביקורות והמאמרים החשובים והמעמיקים שהתפרסמו עליי ועל ספריי לאורך השנים, ובהם ירדו חוקרים וחוקרות חכמי לב ומשיבי טעם לסודן של היצירות, בעוד המחבר, בקוצר דעתו, לא היה מודע למה שעשה. לא אחת הופתעתי מהקשרים הסמויים שגילו, מהתובנות הנסתרות שחשפו, מהחיבורים שנתנו עליהם את דעתם בין מה שכתבתי ובין יצירותיהם של יוצרים שהשפיעו עליי. לא פעם עמדתי מול דבריהם כאיש נדהם, מופתע ומאושר ומבוהל, ותחושת החסד המופלאה הזו הייתה מלווה בשאלה האכזרית "ומה אני יכול לעשות עכשיו עם ההבנה הזאת?"
בשעתו, כשיעקב שבתאי ביקש להפיג את צערי על דברים קשים כגידים שהטיח בנוצות מבקר נחשב ממיודעיו, הוא טילפן אליי ואמר את הדברים הבאים, שאני עדיין שומע את הד קולם: "הביקורת נחוצה לקוראים, אבל לסופרים עצמם אין היא מועילה ואין היא מזיקה. לכל היותר היא עשויה לשמח או להרגיז. למה דומים דברי הביקורת?" אני עדיין שומע את קולו הצרוד של מי שעשה את נעוריו בשדות קיבוץ מרחביה, "לגשם שיורד על חלקה שכבר קצרו אותה - - - אתה אספת כבר את התבואה שלך ומה איכפת לך אם השדה נרטב?"
כאמור, בתודעתי ובמחשבותיי עדיין מרחפות פקעות סבוכות אלו שתובנות מעמיקות ודברי בלע, מחמאות ואי־הבנות משמשים בהן בערבוביה. באחת מפקעות אלו אחתום את דברי: באחד העיתונים החרדיים הקיקיוניים, שימיהם עלי חלד מתענית אסתר עד פורים, התפרסמה לפני שנים רבות רשימה לא חתומה שביקרה את כתיבתי הספרותית והפובליציסטית, וראש לכולם את עת הזמיר. בעל הרשימה אמנם הפליג בשבח בקיאותי במקורות היהודיים אך יחד עם זאת קדח מזעם על השקפת עולמי המבצבצת מבין השיטין. את הרשימה הכתיר בכותרת "קת הגרזן", זו הכותרת שבה הכתרתי גם אני רשימה זו, שאם תרצו הרי מביעה כבקליפת אגוז את כל יחסה של ביקורתם של יראי אלוקים נגדי, מפרופ' הלל וייס ושופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, ועד אחרון כְּתַבְלָבִיי ביטאוניהם של חובשי המגבעות השחורות וחובשי קערות החומוס הסרוגות. וכך כתב האי כתבא רבא: "כשנברא הברזל נתמלאו כל עצי היער בהלה ונקבצו מסביב לכיסא הכבוד והביעו בפני היושב במרומים את חרדתם שמא יקיץ עליהם עכשיו הקץ. הרגיעם הקב"ה ואמר שהם יכולים לשבת בטח על מכונם כל זמן שאיש מקרבם לא יבגוד בהם וייעשה לקת הגרזן".
ספרו האחרון של חיים באר, צל ידו, ראה אור בהוצאת עם-עובד ב-2021.
Comments