רומן על אמת


החיים האמיתיים, אדלין דיידונה, תרגום: רמה איילון, כתר, 199 עמ', 2021.


יש רגעים שבהם החיים האמיתיים עשוי להיקרא כמו מניפולציה פופוליסטית פשוטה, ניסיון כמעט מחושב לזעזע את הצופה כדי לגרום לו להמשיך לקרוא את הספר, גם במחיר הגלישה למחוזות הסנאף.


תמר מרין


מוטב שאתוודה כבר עכשיו: אדליין דיידונה מעוררת בי קנאה בלתי נשלטת ובלתי אלגנטית. זו לא כתיבתה שמעוררת את קנאתי – אותה אני דווקא מעריכה, זו היא עצמה: אני מקנאה בדיידונה כפי שאני מקנאה תמיד בסופרות שחיות במדינות מתוקנות באירופה, היכן שנדמה שיש תמיד יותר משאבים לספרות, יותר כבוד לסופרים, יותר פרסים, יותר אפשרויות לתרגום. אני מקנאה בה כפי שלא הולם שסופרת תקנא בסופרת אחרת, ועוד כזו שפרסמה בינתיים רק ספר ביכורים, וגם לא הולם שאודה בכך בפומבי. ובכל זאת אני רוצה להודות בקנאתי הלא אלגנטית באדליין דייודנה הבלגית, ולו רק מפני שספר הביכורים שלה, החיים האמיתיים, שיצא בצרפת וזיכה אותה בפרסים רבים ותורגם לכמה שפות, הוא עצמו ספר לא אלגנטי: זהו ספר אלים שמתאר אנשים אלימים וסיטואציות אלימות, ללא שום ריכוך או עידון, מתחילתו ועד סופו.

הספר נפתח בתיאור משפחה שנרמסת תחת אב רודני, חובב ציד ופוחלצים, שמכה את האם עד זוב דם, וגם מתעלל בילדיו בעזרת פיקוח סדיסטי שמתחלף לפעמים בסדיזם ממש (בשיא הספר האבא יוזם משחק אכזרי שבו הוא הופך את בתו, גיבורת הספר, למעין חיה ניצודה, שקרוביו וחבריו צריכים לרדוף אחריה ביער במטרה לתלוש קווצת שיער מראשה ולהחזירה לו). הספר ממשיך באלימות שרירותית שמתרחשת בעולם שבחוץ ומחלחלת לתוך המשפחה; מוכר גלידה שמת מוות אכזרי במיוחד לעיני הגיבורה ואחיה הקטן, ושבהשפעתו הופך האח למעין זומבי אלים בעצמו. והוא מסתיים באלימות-נגדית סימטרית; מעשה נקמה של האחות והאח באב הסדיסט, שאת סופו לא אציין כאן, מטעמי מניעת ספוילר.

בין כל אלה מופיעות גם אפיזודות אלימוֹת צדדיות, כמו זו שמערבת דמות של אישה ישראלית בשם יעל, שעבדה בישראל במקלט לנשים מוכות, עד ליום בו ארב לה מחוץ למקלט אחד הבעלים המכים וכילה בה את זעמו בעזרת קבוצת גברים שגררו אותה ליער סמוך והתעללו בה לאורך לילה שלם, עד שאיבדה את סימני ההיכר האנושיים שלה. מעשה האלימות הספציפי הזה, שדיידונה ממקמת אותו כאמור בישראל (אני שואלת את עצמי איזה יער ראתה לנגד עיניה, ועוד אחד כזה שנמצא בסמוך למקלט לנשים מוכות) הוא הפחות משכנע מבין השאר, ויש לי תחושה שהוא מתאים לדמיון האירופי, עם החיבה המוכרת ליערות נטושים מאדם שבהם מתרחשים מעשי זוועה באין מפריע, יותר מאשר למציאות הישראלית, שמספקת כידוע מופעי אלימות ייחודיים משלה.

באופן כללי, יש משהו בגודש הבלתי נגמר של מעשי האלימות שמופיעים בהחיים האמיתיים, שמעורר את התהייה עד כמה החיים שדיידונה מתארת הם אכן אמיתיים, וכמה הספר מושפע מהטרנד של עלילות נקמה נוטפות דם, שרווחות היום דווקא בעולם התוכן הוויזואלי. סופו של הספר, שבו שני הילדים נוקמים באביהם המכה, הזכיר לי יותר את האופן שבו הסתיימה העונה האחרונה של סיפורה של שפחה, העיבוד הטלוויזיוני לספרה של מרגרט אטווד. פרק הסיום המזוויע של הסדרה הציע גם הוא נקמה תנכ"ית נוסח "עין תחת עין", שבה הנבל האולטימטיבי של הסדרה נסקל למוות בידיהן של השפחות הזועמות לשעבר; סיום שספק רב אם מרגרט אטווד עצמה, בכתיבתה המאופקת ומלאת הניואנסים (גם אם האכזרית לא פחות), היתה מסוגלת לשלב בספריה שלה. גם בהחיים האמיתיים יש משהו כמעט לא ספרותי, לפחות לא במובן המסורתי של המילה. בתיאורי האלימות הבוטים הגודשים את הספר יש אמנם משום קריאת תגר מרעננת על חיבתה של "הספרות היפה" לסאבטקסט וללשון עקיפה, אבל יש רגעים שבהם הספר עשוי להיקרא כמו מניפולציה פופוליסטית פשוטה, ניסיון כמעט מחושב לזעזע את הצופה כדי לגרום לו להמשיך לקרוא את הספר, גם במחיר הגלישה למחוזות הסנאף.

כמו כל מנה שמוגשת בכמויות גדושות מדיי, גם אלימות, כשהיא חוזרת על עצמה שוב ושוב בעוצמות גבוהות מדי ובלי רגש אחר, בעל עוצמה שווה, שיאזן או יחליף אותה – גם היא עשויה בסופו של דבר לייגע. וכך גם הספר – מרוב "חוזקו" מאבד לרגעים את אחיזתו בקורא. לא מועילה לכך העובדה שגם הסימטריה של מעשי האלימות לאורך הספר היא די קבועה וחד צדדית מבחינת תפקידי המגדר: מי שאלים בהחיים האמיתיים אלו או "הטבע" או דמויות הגברים; הנשים מופיעות כקורבנות נצחיים. האם, שמדומה על ידי בתה ל"צורת חיים פרימיטיבית, חד-תאית, ספק שקופה. אמבה" (עמ' 7), סופגת בדממה את אלימותו של האב למרות שהוא כמעט הורג אותה, וגם הנשים מסביב הן קורבנות שתוקים ולפעמים חסרי פנים, פשוטו כמשמעו, כמו יעל הישראלית שפניה אוכלו על ידי חומצה ששפכו עליה הבעל האלים וחבריו. אבל אולי העובדה שמאכזבת יותר מכל היא שגיבורת הספר, שמתוארת כילדה יוצאת דופן, המתעלה הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית על סביבתה, גם היא בסופו של דבר אינה מסוגלת להכריע את האלימות הגברית הסובבת אותה. למרות שהיא זו שלמעשה מובילה את הספר לסצנת הנקמה הסופית באב, הרי שמי שאומר את המילה האחרונה הוא האח, שלאורך כל הספר נחשד בסוג של ניתוק נפשי מוחלט מההתרחשות. חוסר האונים של הגיבורה המבריקה והאמיצה מול האב, גם בסצנות נוספות (סצנת הציד ביער למשל), מעורר את התחושה המתסכלת שגם לאלימות הספרותית של דיידונה יש חוקיות קבועה ונצחית, ומשום כך אי אפשר באמת להיחלץ ממנה, לא הדמויות אבל גם לא הקורא, שבשלב מסוים פשוט מייחל למעט הפוגה מכל האגרסיות הבלתי פוסקות האלה.

אלו הרגעים שבהם הקורא – או לפחות הקוראת הספציפית הזו – שואלת את עצמה: לאן נעלם האנדרסטייטמנט המודרניסטי? לאן נעלמו העידון, הכתיבה המרומזת? השארת הצופה וחצי תאוות הנקם האכזרית שלו בידו? ומצד שני, ייתכן שבדיוק אותן שאלות חוזרות וממקמות את אותה קוראת בתור הדודה הספרותית העבשה, סליחה, הסופרת הישראלית הקנאית והממורמרת שהיא.

תמר מרין היא סופרת ומלמדת ספרות וכתיבה. ספריה בפרוזה, ילדים (2015) ומה אתה מסתכל על (2018) יצאו בהוצאת ידיעות ספרים. ספרה העיוני על עליית הפרוזה הנשית הישראלית יצא בהוצאת אוניברסיטת נורת'ווסטרן.

276 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

להיות בברלין הוויימארית

אל האבדון, אריך קסטנר, הקיבוץ המאוחד, מגרמנית: אילנה המרמן, 222 עמודים, 2020. קסטנר מצליח להעניק לברלין הוויימארית חיוּת בועטת גם במרחק כתשעים שנים ממנה. אל האבדון, שיצא לראשונה ב-1931, הוא עדות חיה ש