אהבות, אגי משעול, הקיבוץ המאוחד, 139 עמודים, 2022.
השיעור שמלמד אותנו הספר הזה איננו בהכרח שיעור באהבה, אלא דרך שיש לעבור אותה שוב ושוב במהלך המעבר בין שני השערים של הספר הזה: מן העלבון אל החמלה; מן הכעס על הסופיות אל ההכרה בחד-הפעמיות שרק הסופיות הזו, במלוא צלילותה, מאפשרת.
דנה אמיר
אהבות, ספרה החדש של אגי משעול, הוא מבחר הכולל שירים מוכרים וחדשים, שכולם עוסקים בווריאציות שונות של אהבה. הרשימה הנוכחית תעסוק בשיר הפותח ובשיר הסוגר של הספר, ובאמצעותם אנסה להגיד משהו על הספר כולו.
שני השירים האלה לא רק ממוקמים אחרת, כביכול מחוץ למבחר שאותו הם "כורכים", אלא גם מוצגים בפונט שונה מן השירים הכלולים במבחר. הבחירה הזו, כפי שאראה, אינה מקרית. שירים אלה ניצבים לא רק כשער הכניסה וכשער היציאה אל ומן המבחר הזה, אלא גם כפריזמות המזמינות את הקורא.ת להתבונן דרכן בספר כולו.
הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין (כתבים נבחרים, 2002) כותבת על כך שהעלבון הגדול ביותר שהיצור האנושי צריך להתמודד איתו מרגע היוולדו ועד רגע מותו, הוא עלבון הפגימוּת האנושית, על ריבוא הווריאציות הייחודיות שלה: עלבון ההיפלטות מגן-העדן הרחמי ומאפשרות ההתאחדות המוחלטת עם אחר; עלבון הגוף על בוגדנותו המובנית, על המסתורין הלא מפוענח שלו יחד עם חמדנותו שאינה יודעת שובע, על מחלותיו, ריחותיו, הזדקנותו; עלבון הסופיות המעמידה כל סוג של חתירה קדימה, כל צורה של הישג, באור של אבסורד גמור.
השיר הראשון מבין שני השירים הכורכים את הספר אהבות מדבר על החלקיות הזאת בדיוק: "שיר לאדם החלקי/ פגום כמו שהוא, אהוב וחמול כמוהו/ ככה כמו שהוא, כעוס וחצוי/ רעב צמא רוטן רוצה וחג/ על פני תהום" (עמ' 7). השיר פורט את החלקיות האנושית לפרטי פרטיה: הכחכוח, הלעלוע, המעיים הצואים, רעב האהבה הרע, זרם המחשבות הנרפה. לא מדובר בפצע קיומי מרהיב, שותת דם, אלא דווקא בפצע "לא שותת": פצע שהדימום שהוא מייצר איננו מסיבי או מסכן חיים, מצד אחד, אך גם איננו מקומי, ולכן איננו מזעיק או מצריך שום צורה של חבישה או טיפול, מן הצד האחר. כזה הוא הקיום האנושי, כפי שמתארת אותו אגי משעול: פצע שאיננו שותת – אך גם איננו מגליד. הפצע הזה הוא מה שנמצא בתשתית "פקעת עלבונו השקטה" של היצור האנושי, מרגע היוולדו.
השיר הכורך את הספר הזה מצידו השני הוא במובנים רבים המשכו של השיר הראשון. גם הוא פורש מרחב של חלקיות: "כולנו כאן -", נפתח השיר, "אלה מאיתנו החמים ומתרוצצים על פני האדמה/ ואלה הקרים הטמונים כבר בבטנה - / ציידי אושר ועריקי סבל/ שהמלאכים, מנדיבות או שעשוע, העניקו לנו/ רגע של בדולח" (עמ' 134). אלא שבשיר הזה, את מקום העלבון על סופיות הקיום האנושי תופסת היכולת להתבונן בקיום דווקא מצד חד-פעמיותו: "ואנחנו מתבוננים זה בזה/ בפלאי הפנים שאין להם אח,/ ונוגעים זה בזה/ בפלאי האצבעות וחכמתן הנבדלת מחוכמתנו,/ בחיוכנו הרחב ושינינו הרבועות/ והלא מחרחרות ריב/ שאנו מגלים זה לזה,/ במגענו המתרגש, החם והחושש [כי הזולת תמיד הוא רושם עז מנשוא,/ חידה שפתרונה מרומז רק במבטו/ הנשקף כראי]" (עמ' 134).
החלקיות והסופיות, שבשיר הראשון האירו את הקיום האנושי באור נעלב ומעליב, הופכות בשיר השני למה שמאיר את הקיום האנושי, של העצמי כמו של האחר, כ"רושם עז מנשוא". לא במקרה תופסת כאן החמלה את מקום העלבון: "והחמלה - / הנשימה החמימה הנושבת ביקום,/ מרככת את בשרנו הבהול תמיד קדימה/ ומעלה את הבכי הכמוס, הפנימי,/ כשמשהו מחרך הראייה שכבר נפער בנו/ משהו משם תמיד/ רואה, / רחום על היותנו אנשים,/ חנון על השכמות שכה מתגעגעות למעוף -" (עמ' 135).
הבחירה לכרוך את מבחר שירי אהבות בין שני השירים האלה רחוקה מלהיות אקראית. שכן האהבה היא תמיד עירוב כזה או אחר של שני הקצוות שהם מייצגים: היא העלבון הגדול ביותר, משום שהיא תמיד חלקית; משום שבתוכה אנו מבקשים לברוא את האחר כשלם הנתון לרצוננו רק כדי לקרוס, פעם אחר פעם, לתוך ההכרה בנפרדותו ובפגימותו; משום שבין הדפנות שלה אנחנו עצמנו מבקשים להיברא כנצחיים, רק כדי לגלות שהנצחיות שלנו שבה ומתפוגגת יחד עם נצחיותו של האחר. אך יחד עם זאת, היא גם הקירוב הגדול ביותר לקיום של האחר ושלנו כאירוע חסר תקדים, חסר תחליף: "רושם עז מנשוא".
השיעור שמלמד אותנו הספר הזה איננו בהכרח שיעור באהבה, אם כי הוא קשור קשר בל יינתק ביכולת לאהוב. זהו שיעור בהכרת תודה. הכרת התודה הזו איננה הישג חד-פעמי, אלא דרך שיש לעבור אותה שוב ושוב במהלך המעבר בין שני השערים של הספר הזה: מן העלבון אל החמלה; מן הכעס על הסופיות אל ההכרה בחד-הפעמיות שרק הסופיות הזו, במלוא צלילותה, מאפשרת; משרטוט דמות האדם כמי שחגה ללא תוחלת "על פני תהום" אל ההסתכלות עליו כעל "רגע של בדולח": צלול, כמוס, מואר באור יקרות.
פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, ראש מסלול הדוקטורט הבינתחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור ארבעה ספרי עיון, שישה ספרי שירה ושני ממוארים בפרוזה. ספרה האחרון, אבני ריחיים, ראה אור בהוצאת אפיק.