כל הערים הרחוקות, יאצק דנל, קשב לשירה, מפולנית: חנה הרציג, 82 עמודים, 2022.
השירה של דנל הנכתבת ברכבות היא מטונימיה להיותה של השירה חסרת בית, לגלות המשוררים כמצב קיומי, ובמיוחד למשורר הומו, הקושר את עצמו לגורל היהודי.
בני מר
אחד העניינים הבולטים לעין במבחר שיריו של יאצק דנל כל הערים הרחוקות אינו מופיע בשירים עצמם, אלא בשורת הזמן והמקום שמתחתם: רבים מאוד מהשירים כאן נכתבו בדרכים, וליתר דיוק: ברכבות: ורשה־קרקוב, ורשה־ברלין, גדנסק־ורשה וכיוצא בזה. דנל מקפיד לציין את הנתונים הללו, והם כמובן אינם מקריים. אף על פי שמתרגמת ועורכת הספר, חנה הרציג, לא סידרה את השירים במהדורה העברית בסדר כרונולוגי, השורות התחתונות הללו יוצרות תנועה פנימית עצמאית בזמן ובמרחב. הן גם מחזקות את העניין הקוסמופוליטי המהותי של המשורר האירופי, שבשנים האחרונות עזב מטעמים פוליטיים את פולין מולדתו והוא חי בברלין. כל הדרכים בעשרים השנה האחרונות, שמבחר השירים הזה מייצג אותן, מובילות אפוא למסע הגלות הנוכחי מארצו.
באחת הפואמות החשובות בספר, שנכתבה דווקא בברלין ב־2021, עולה שורת הזמן והמקום לכותרת השיר: "נכתב על גבי כרטיס תחבורה ציבורית ישן שנמצא בכיס מעיל שמזמן לא נלבש בעיר אחרת". בשיר הזה, כפי שציינה המתרגמת בהערת שוליים, "נרמזים השינויים בפולין מאז ילדותו של המשורר תחת השלטון הקומוניסטי". גם הוא נפתח במסע: "הֲרֵי הָיִינוּ יְלָדִים נָסַעְנוּ בִּקְרוֹנִיוֹת אֲדֻמּוֹת / לַמַדְנוּ אֶת הַמּלָּה פַּנְטוֹגְרַף אָכַלְנוּ גְּלִידוֹת לֹא טוֹבוֹת" (עמ' 24). המתרגמת מעירה שפנטוגרף הוא מכשיר המעביר זרם חשמלי בקווי חשמל של חשמליות, ולאכול גלידה הוא מין אוראלי בסלנג הומוסקסואלי. "הֲרֵי הָיִינוּ יְלָדִים [...] חֵלֶק מֵאִתָּנוּ / נִרְאוּ רַע וַאֲחֵרִים נִרְאוּ טוֹב" (עמ' 25) – כאן מבואר בהערה: "מראה טוב – כזה שאינו מזוהה כגיי וגם ריפרור לתקופת השואה, שבה 'מראה ארי' עזר ליהודים לשרוד". הפואמה הזאת יוצאת דופן במבחר השירים לא רק באורכה, אלא גם במקצב הביטניקי שבו היא כתובה, כזרם תודעה בעל תנועה מובהקת משלו: "הֲרֵי הָיִינוּ יְלָדִים נָסַעְנוּ זֶה אֶל זֶה בְּרַכֶּבֶת מְהִירָה [...] הֲרֵי הָיִינוּ יְלָדִים אֲבָל אַף אֶחַד לֹא רָצָה לָדַעַת מֶה הָיִינוּ / בְאֵיזֶה כְּלִי תַּחְבּוּרָה רָצִינוּ לִנְסֹעַ וְעִם מִי לָלֶכֶת" (עמ' 26), והשורות הרפטטיביות והמצטברות מגיעות לבסוף בכוחות עצמן אל ברלין. קשה שלא להיזכר כאן באלן גינזברג, ואולי אפילו ב"קדיש" שלו: יאצק דנל הוא בוודאי אחד הנכדים הלא נולדים של גינזברג, ושיר החניכה הזה – חניכה של ילד/נער הומו, מבקש במודע להתייחס אל "קדיש", אחד השירים ההומואיים פורצי הדרך והמשפיעים ביותר.
השיר המאוחר מ־2021 מצטרף לשיר מוקדם, אחד היפים הקובץ: "מה קרה לך, ילד": "מַה קָּרָה לְךָ יֶלֶד [...] מֵאַיִן נִכְנְסָה בְּךָ הַזְּוָעָה הַזֹּאת, מֵאַיִן? / דֶּרֶךְ אֵילוּ נְקִיקִים שָׁטוּ הַמְּכָלִיּוֹת הַמְּנֻקָּבוֹת / עַם מַשָּׂאַן הַשָּׁחֹר, הַכָּבֵד? אֵיזֶה עָנַן הִמְטִיר אֶת הַגְּשָׁמִים / הַמְּרִירִים? הַאִם הַפְּרִי הָיָה מְקֻלְקָל? [...] מִי נָתַן לְךָ אֶת הַסֻּכָּרִיָּה, מִי דָּחַף לָךְ לַיָּד / אֶת הַגְּלוּלָה הַזֹּאת? [...] מָה קִבַּלְתָּ בִּתְמוּרָה? [...] וְלָמָּה זֶה אָחַז בְּךָ, לָמָּה זֶה אוֹחֵז בְּךָ, / מְסָרֵב לָצֵאת? לָמָּה הַשְּׁחוֹר הַזֶּה / וְהֲרֵי הָיָה שָׁם רַק לֹבֶן?" (עמ' 9). השיר החשוף והאמיץ הזה, שנכתב ב־2005 (כשדנל היה בן 25), מתייחס להומוסקסואליות כאל דיבוק, אולי כדיבוק רוחו של אלן גינזברג. הוא פותח את הספר הנוכחי, וקשה שלא לראות בו את הדלק השחור המניע את השירים הבאים אחריו.
קורא אחר היה בוחר כנראה לעסוק בשירי דנל באופן שונה, אבל אני קורא אותו כהומו, כיהודי, ואולי גם כיהודי־פולני (נראה שלכן בחרה מערכת כתב העת הזה לשלוח אותו אליי). חיפוש הזהויות הללו בספרו של דנל אינו קשה במיוחד: הוא צעיר דיו שיוכל לכתוב עליהן ומבוגר מכדי שיראה בהן מובן מאליו, ולכן הן נוכחות כאן מאוד. בראש וראשונה הזהות ההומואית: היא אינה מופיעה רק כסוכרייה ארסית, אלא גם בצורת שירי אהבה, שעדיין מחפשת לה שם ומילים מדויקות: "מַה לַּעֲשׂוֹת עִם מִי שֶׁמִּתְאָרֵחַ בַּחֲלוֹמוֹתֶיךָ / לְעִתִּים שְׁכִיחוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁנִּהְיָה הַשָּׁכִיחַ שֶׁבְּאוֹרְחֵיהֶם?" (עמ' 11). או העיסוק בזוגיות, למשל בשיר "סימטרייה": "כָּל לַיְלָה אֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים רָחוֹק יוֹתֵר זֶה מִזֶּה. / [...] קְרוֹבִים יוֹתֵר לַדְּלָתוֹת וּלְחַלּוֹנוֹת מֵאֲשֶׁר זֶה לְזֶה" (עמ' 13).
אחוות המיעוטים מתפוררת לנגד עינינו בשנים האחרונות, אבל יאצק דנל מאמין בה עדיין. היא מופיעה שוב ושוב בשירים, למשל ב"ורשה", שהוא אלגיה יפה לעיר אטלנטיס שלפני המלחמה, העיר ששליש מתושביה היו יהודים: "כָּאן גָּרוּ. כָּאן הָפְכוּ דַּפִּים שֶׁל תָּוֵי / טַנְגּוֹ לְאַרְבַּע יָדַיִם וְהֶאֱזִינוּ לְחַדְשׁוֹת הַשָּׁעָה [...] וְכָאן, הֵיכָן שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה לְנַשֵּׁק אוֹתִי בַּסֵּתֶר, / בְּדִיּוּק כָּאן הִשִּׂיג הָרְסִיס אֶת הַיַּלְדָּה בַּת הָעֶשֶׂר" (עמ' 58) (בשיר הזה שמרה המתרגמת את החריזה, שמופיעה במקור בשירי דנל במכוון פה ושם). המחבוא לאהבה הומוסקסואלית עשוי להיות אותו מחבוא ששימש לפנים להסתרת יהודים. האחווה בין הומואים ולסביות ליהודים, שהתערערה בשנים האחרונות במערב אירופה, שרירה וקיימת בפולין כפי שהיתה גם לפני מלחמת העולם השנייה. כמשורר פולני, דנל מודע לה היטב – "הַחֻקִּים קוֹבְעִים בְּבֵרוּר: יֵשׁ לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר" (עמ' 47), וכפי שכותבת המתרגמת באחרית הדבר: "בעקבות ההומופוביה ההולכת ומתעצמת בפולין עקר [דנל] לברלין [...] ומוכר כמבקר חריף של המשטר הלאומני בפולין" (עמ' 69). דמותו, וגם הפרסונה שלו בשירה ובפרוזה (למשל בספרו הקודם שתורגם לעברית, "ללה"), מסמנת איזו נסיעה לאחור, פנייה מודעת ולא נוסטלגית לעבר. היא באה לידי ביטוי תוכני, אבל גם צורני: "התנגשות שבין פואטיקה קלאסית לפרימה מודרניסטית חריפה", כפי שנכתב באחרית הדבר.
השירה הנכתבת ברכבות היא מטונימיה להיותה של השירה חסרת בית, לגלות המשוררים כמצב קיומי, ובמיוחד למשורר הומו, הקושר את עצמו לגורל היהודי (כמו בשיר המחווה לברונו שולץ: "סוֹף סוֹף בָּא עָלָיו אֵיזֶה רֹגַע. גּוּפוֹ שׁוּב אֵינוֹ בּוֹעֵר", עמ' 51). עם זאת, דנל מודע היטב למחיר. בשיר”Lost in Translation” הוא כותב: "שׂוּמָה עַל אַהֲבָה בֵּין עַמִּים לִהְיוֹת עַל תְּנַאי / שֶׁכֵּן כָּל כָּךְ קָשֶׁה לְתַרְגֵּם / מִפּוֹלָנִית לִשְׂפָתֵנוּ / [...] מִשְּׂפָתֵנוּ לְפוֹלָנִית" (עמ' 62). דנל, מתרגם שירה בעצמו ודמות מוכרת בפסטיבלי שירה, מכיר במה שאובד ברכבות הבין־לאומיות, אבל מודע גם ליתרונות של השירה הקוסמופוליטית. הלא "הַמִּלִּים קְטַנּוֹת מִלְּהַקִּיף אֶת הַדְּבָרִים" גם בשפת המקור, " אֲבָל מַה שֶׁבֵּין הַמִּלִּים גָּדוֹל / דַּיוֹ לְהַקִּיף אֵגֶל זֵעָה וְגָלַקְסְיוֹת, / אוֹתְךָ, אוֹתִי וְאֶת כָּל מָה שֶׁבֵּינֵינוּ: / הַהֲפוּגוֹת הֵן הַמְדַבְּרוֹת, הַכְּתִיבָה הִיא בַּמִּרְוָחִים" (עמ' 63).
גם המתרגמת, שמציגה אל דנל לקוראים באחרית הדבר היפה והחכמה, מודעת לרווחים ולהפסדים של מעשה התרגום. העברית שבחרה לדנל יפה ומדויקת, מתמודדת עם המורכבויות של הפואטיקה במקור הפולני. כך היא מזמנת לקוראי העברית מפגש ראשון עם משורר עכשווי, שמקיים דיאלוג מעניין עם העבר ויודע היטב גם את זה: "לֹא לִמְּדוּ אוֹתִי אֶת מְלֶאכֶת הַסִּתּוּת אוֹ הַגִּלּוּף [...] / הָאוֹתִיּוֹת שֶׁאֲנִי מַנִּיחַ עַל הַדַּף / אֵין בָּהֶן לָחוּת, / אֵין בָּהֶן עֹמֶק, עֹבִי, אֵין לָהֶן / שׁוּם חָמְרִיּוּת יַצִּיבָה, / אֵין הֵן אֶלָּא סִדְרַת הִבְהוּבִים מְחֹרֶרֶת. // לַמְרוֹת זֹאת, יֵשׁ תִּקְוָה / שֶׁהֵן קַיָּמוֹת אֵי-שָׁם, בְּדֶּרֶךְ כָּלְשֶׁהִי" (עמ' 61).
בני מר הוא סופר, עורך ומתרגם מיידיש. בשנים האחרונות ראו אור ספריו סמוצה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה, המועדים וזר שלגים: מבחר שירה מיידיש.
Comments