שחיינית צורנית למרחקים ארוכים

ואיש לא חיבק את הים: מבחר שירים 2018-1994, אפרת מישורי, מקום לשירה, עורכת: נועה שקרג'י, 368 עמודים, 2020.


ואיש לא חיבק את הים הוא המבחר הראשון משירי אפרת מישורי. בספר זה מתבצע נסיון לבחון את פעולת השירים תחת צורה גדולה אחת, המקיפה שמונה ספרים וקרוב לעשרים ושבע שנות עשייה, תוך הצבת סימן שאלה מהדהד ביחס לטווח היכולת של אקט ההצרנה.


מורן אריה


הכותרת שנבחרה עבור המבחר הראשון משיריה של אפרת מישורי, ואיש לא חיבק את הים, פועלת בכמה מישורים במקביל: פעם אחת היא מתווכת נימה מלנכולית וביקורתית, המבקשת חיווט מחדש של המבט על מי שתמיד מחבק אבל אף פעם לא זוכה להיות מחובק, ועל הדרך מציבה סימן שאלה מהדהד ביחס לטווח היכולת של אקט ההצרנה, כלומר של הנסיון להקיף, או "לחבק" את הדברים. פעם שנייה, היא מתפקדת כהצהרת-מטא ממזרית על עצם המהלך של העמדת מבחר: שכן הפרקטיקה של גיבוש מבחר שירים והעמדת צורה מאגדת היא כשלעצמה סוג של נסיון "לחבוק" את הים הגדול, שלא לומר אוקיאנוס במקרה הזה – של עבודת המשוררת, ואין כל הפתעה בכך שעצם האספירציה הזו נענית אצל אקרובטית אולימפית כמו מישורי בקובלנה פנימית, מתנגדת. כמעט כאילו מישורי מתעקשת לעמוד בפתח הספר ולומר: כן, זה "רשמי", אבל לגמרי לא קפוא או סופי – ואל תנסו אפילו להחזיק אותי במקום, או לחשוב שהמהלך הזה "מקבע" את קווי המתאר שלי.

הדיסקליימר הקיומי הזה מלווה את חווית הקריאה במבחר החדש, והוא מהדהד עמדה יסודית בפואטיקה של מישורי; התנגשות שיטתית בין מוטיבציות סותרות – למשל: בין ההזדקקות והשאיפה לצורה שאוחזת, לבין הדחייה של האחיזה הזו עצמה – שמעצבת את השירים שלה בהתאמה כמכונות "רעש" מושלמות. המכונות הללו מדגימות כאוס, נתק, פער, סכסוך: מצד אחד נוכח אצלה החיפוש הקודח אחר האפשרות לבטא ולהתבטא, להיחבק ולהיות מוכלת, ומצד שני כל סימון או חיבוק כזה נהדף או מסוכל בגוף השיר, על ידי ההכרה הנוקבת בתג המחיר הנלווה. אצל מישורי מתקיים מתח עז בין הרצון להשמיש את השיר כדגם, כ"מִתְקן-משמעות" – כלומר לכתוב את הקוד שיכיל את הגעש בהצלחה ולא יקרוס תחת הסחף – לבין המודעות החותכת לכך ש"שִׁיר / הוּא מַכְשִׁיר / עִם אַחְרָיוּת לִשְׁנִיָּה". שאלת התוקף של השיר קשורה לא רק לתאריך התפוגה, אלא גם לרפלקציה על הפונקציות והמגבלות שלו, ועל האופן בו הוא תמיד כורך בתוכו צמצום או שיבוש של מה שהוא מבקש למסור. זה הקונפליקט העולה מהשיר שנדפס בדש הספר, ומתפקד כסוג של מוטו מתעתע:

זֶה לֹא אִי זֶה אַף פַּעַם לֹא יִהְיֶה אִי.

אִי אֶפְשָׁר

לָשִׁים אֶת הָאֶצְבַּע

וְאִי אֶפְשָׁר לְהַקִּיף כתמרור שמוצב רגע לפני הכניסה למים, אפשר לחשוב גם על השיר הזה כמופע של חבלה פנימית מכוונת. על סף הצלילה פנימה, השיר הזה מצהיר על הכשל – גם שלו עצמו – ופוסק מראש: זה אף פעם לא יהיה אי. כי בניגוד לאי, את החורבן הזה פשוט אי אפשר להקיף באמצעות מילים, לשקף או למקד באופן מיטבי, ולכן הוא אף פעם לא יהיה משענת בתוך הים הסוער שמסביב. התחביר הפרדוקסלי של השיר הזה, שמשמר בקנאות את תנועת המטוטלת שבין "אפשר" ל"אי אפשר", בין קוצר ידו של השיר לבין מה שכן קורה באמצעותו, מחדד משהו נוסף: לא רק פכחון צורב יש כאן, אלא גם חגיגה נאמנה מאוד של ה"כשלון" לייצר עוגן והחופש שנגזר מכך. אז אמנם אין אדמה יציבה להתהלך עליה, אבל גם אין צורה שאוזקת אותך למקום, מכריחה אותך להשאיר את האצבע (ואת השיר) צמודים להכרעה כלשהי. השסע הזה מכונן את המכניזם הפואטי של מישורי ומציב את התנועה במרכז: אם הסיפור הוא טורניר נצחי של משחק ים-יבשה, השיר של מישורי קופץ כל כך הרבה פעמים בין האופציות עד שהגבול ביניהן מתמוסס, מנסח את הריחוף כמצב צבירה.

הסחרור הזה מודגם בצורה קולעת גם בשיר שממנו נלקחה כותרת המבחר:

וְאִישׁ לֹא חִבֵּק אֶת הַיָּם בְּשָׁכְבוֹ כָּךְ שָׁקֵט, מָלֵא רִצּוּדִים כְּסוּפִים וּמֶחֱווֹת, שֶׁנָּבְעוּ בְּחִרְחוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל אַדְווֹת.

גַּל מִתְגַּלְגֵּל וְגַל נֶעֱמָד עַל שֶׁלּוֹ. גַּל מְלַגְלֵג וְגַל מִתְנַעֵר מֵעֻלּוֹ. גַּל מִתְגַּלֶּה וְגַל מִתְגַּבֵּהַּ מוּלוֹ, אִם תִּפְגֹּש בּוֹ – גַּע בְּכֻלּוֹ. שְׁכַב עָלָיו, גַּע לוֹ בַּחוֹר, הַקֵּף מִלְּפָנִים וְגַם מֵאָחוֹר, הַנַּח לוֹ לָשֵׂאת אֶת גּוּפְךָ הַשּׁוֹכֵב וַהֲפֹךְ אֶת גּוּפוֹ הָרוֹטֵט לְכַפְתּוֹר.

דַּבֵּר אֵלָיו, הֱיֵה בֶּן שִׂיחוֹ, זְרֹם מִתּוֹכוֹ הָעִוֵּר אֶל תּוֹכוֹ, הַלְבֵּן אֶת קִצְפּוֹ וּדְרֹש בַּכּוּכִים הַלַּחִים,

כִּי

הַדָּם לֹא זוֹרֵם אֲבָל הַמַּיִם

חֲתוּכִים.

באחרית הדבר היפה המצורפת לספר קוראת העורכת נועה שקרג'י את השיר כמהלך המבקש לחלץ את הים משתיקתו הכפויה ולהפוך אותו לסובייקט באמצעות אינטראקציה מילולית-חושנית, ומציעה את הים כסמל מהימן להבנת התשתית הפואטית של מישורי בכללותה. והים אכן נוכח בשירים רבים לאורך השנים, כצורה אינסטרומנטלית שנטענת בכל פעם בזהות אחרת: פעם הוא גבר ("כָּל גֶּבֶר הוּא יָם / כָּל יָם הוּא גֶּבֶר"), פעם הוא ישות נזקקת שלוקחת מהדוברת הכל ("הַיָּם הַגָּדוֹל בָּא אֶל הַנַּעַל הַקְּטַנָּה: / אֲנִי תִּינוֹק. מָה תּוּכְלִי לָתֵת לִי?") ופעם הוא מגלם את פני השטח והמעמקים של חיי הנפש של הדוברת גם יחד ("מִתַּחַת לִפְנֵי הַיָּם / מִתְקַשִּׁים אַלְמֻגִּים / לִגְדֹּל / הָאֶחָד אֶל זְרוֹעוֹת רֵעֵהוּ"). הריבוי משקף את התנועה והכפילות כרכיבים אידיאולוגיים מהותיים בתחביר של מישורי, ובהתאמה גם את ההתקוממות מול האפשרות של חיבוק "הרמטי" מדי: המגע בין האדם למים מסתמן כאן לא רק כמחווה מיטיבה ומאפשרת, אלא גם כאקט מחניק ופטרוני. הוראות ההפעלה שמוסר השיר לצורך הפיכת הים לסובייקט – כלומר, באמצעות הצרנה שלו – מקפלות בתוכן גם מימד אפל ואלים של "ניהול" מחפצן ("שְׁכַב עָלָיו, גַּע לוֹ בַּחוֹר / הַקֵּף מִלְּפָנִים וְגַם מֵאָחוֹר") שמגביר את האלם. נדמה לי שרוחשת בשיר הזה גם רתיעה מן ההשלכות של הדרישה "בַּכּוּכִים הַלַּחִים", ומעצם הנסיון "לחבוק": הוא זה הקוטע את הריקוד החופשי וגורם לים לרצות לחתוך את הוורידים ("הַדָּם לֹא זוֹרֵם / אֲבָל הַמַּיִם / חֲתוּכִים").

כל הקצרים האימננטיים האלו בשירת מישורי מעצבים כאמור את השיר שלה כצומת של אפשרויות – בין השאיפה לקרוס אל הצורה לבין השאיפה להקריס אותה – והתוצאה היא מבנה מדוגם שתמיד מחצין את הרווח המסעיר והבלתי פתור בתוכו. מישורי מצידה מדגימה התמסרות מושכלת לתנועה שמלווה אותה מספר לספר, משרטטת צורה אחרת בכל פעם; וגם המבחר החדש מציע מסגרת כזו, שמבקשת ריכוז אחר מול גוף העבודה המשוכלל והעשיר באמת של מישורי. למעשה יש כאן נסיון לבחון את פעולת השירים תחת צורה גדולה אחת, המקיפה שמונה ספרים וקרוב לעשרים ושבע שנות עשייה: זו צורה מאלצת בפני עצמה, שמצד אחד מייצרת רצף ומצד שני מחסירה, מדגישה, מציבה את כל המשתנים באותה משוואה – או בקיצור, "זורקת" את השירים לים כדי לבדוק איך ואם הם שוחים. והם אכן שוחים, ובכיוונים בלתי צפויים: פחות כאקספירמנטים מובחנים תחת מסגרת מושגית וצורנית מוצהרת, כפי שהדגימו המהלכים של מישורי בכל אחד מהספרים שהוציאה לאור עד כה, ויותר כמו שצף הולך ומצטבר של תימות ואסטרטגיות הייחודיות לה.

השירים של מישורי בונים מדרגות למצולות: הם תובעים מפגש עם תהומות של כאב חריף, עם זרות ובדידות עצומה בתוך ומחוץ לבית, עם נסיון כפייתי, קלסטרופובי, לחקור, להבין ולנסח מה בדיוק קרה עם אמא, ומה קרה למישורי עצמה כאמא. במקביל, הקידוד הפנימי של השירים מתעקש להישאר חסכוני, "שקול" ומדוד, כופה גם על הקוראת להישאר אסופה, מְתַבְנֵת את האפקט. החוויה המסוכסכת הזו נוכחת גם בצילום שעל כריכת המבחר: זהו דיוקן של המשוררת מתחת למים, כאשר בועות האוויר שנפלטות מהנחיריים מצטופפות ליד הפה ונמתחות מצידיו, כמו סוג של דיבור שבור, מתפוגג, תחום ב"גבולות" המימי. אבל במצב החנוק הזה בדיוק מזדהרת היכולת החד-פעמית של מישורי לנשום בתוך החומר ולפעול דרכו בשפה של ויברציות: משתנה בכל רגע ובכל זאת משאירה סימן.

מורן אריה היא משוררת ותלמידת המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.




274 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול