לאין שיעור, אנתולוגיית שירי בית ספר, עורך: גלעד מאירי, מקום לשירה, 232 עמודים, 2020.
לאין שיעור היא אנתולוגיה עדכנית על נושא מצוין, המעודדת דיון הן בפעולותיה של הסוגה, והן בתפקידיו החברתיים והתרבותיים המורכבים של בית הספר.
עמוס נוי
כתיבה על אנתולוגיה אינה יכולה לעסוק רק באיכות השירים הספציפיים, בטעמם הפרטי של העורכים והעורכות, בבחירותיהם ובהשמטותיהם. האנתולוגיה השירית שייכת לַסוגות המאספות, או הלקטניות (ובלעז: ז׳אנר קומפליטורי), המאגדות יחד יצירות טקסטואליות ממקורות שונים. וכמו אחיותיה לקטגוריה הזו (המקראה, כתב העת, לוחות ואלמנכים, ספרי מעשיות ושבחים, או פרסומים אנציקלופדיים) העיקרון המארגן של האנתולוגיה השירית הופך אותה להרבה יותר מאוסף אקלקטי ואקראי המבוסס על ״טעם״. אפילו האנתולוגיה הכוללנית ביותר מבצעת תיחום בזמן ובמרחבים לשוניים, גיאוגרפים, תרבותיים, ופוליטיים. כך, למשל, האנתולוגיה רבת ההשפעה והחשיבות ההיסטורית של ״השירה העברית החדשה״, שערך אשר ברש, בחרה לפתוח ברמח״ל, וההתמקדות שלה בשירה ״לירית״, שנראית מצמצמת ומבדילה, בעצם אפשרה לה לגשר על פערים ומחלוקות כדי לכונן זהות לאומית עברית-ציונית.
גם עקרונות מארגנים פחות יומרניים וכוללניים פועלים כדי לבטא עמדה – מפורשת או מובלעת – ביחס להיסטוריוגרפיה ולגנאלוגיה של השירה; הם מגדירים ומעצבים מחדש קורפוס, מכוננים מסורת פואטית ומשרטטים מפות שלה, תוך שהם מצביעים-כביכול על מהלכים ותיוגים ואגב כך מייצרים או מעצימים אותם, באותו אופן פעולה חמקמק ועמום שבו הסובייקטיבי מתחזה לאובייקטיבי, והנורמטיבי מעמיד פני דסקריפטיבי: חלוקה כרונולוגית ודורית (כמו שירה צעירה רבת ההשפעה שבעריכת חנה יעוז מ-1969), פרוגרמטית וזהותית (כמו אוספים של שירה חברתית, מזרחית, להט"בית), סוגתית-פואטית (שירים לירים 1970-1900 בעריכת מתי מגד, שקיבץ במדוריו ״חבורות ספרותיות״ על פי השקפתו), ותימטית, כמו הספר שלפנינו.
העיקרון התימטי (נושאי) הופך להיות העיקרון המארגן הנפוץ ביותר בקרב אנתולוגיות בכלל. הישגה הגדול של האנתולוגיה שלפנינו נגזר כבר מהבחירה בנושא: בית הספר. מדובר בנושא מעולה לאנתולוגיה תימטית, לא רק בגלל שהוא מאפשר בחירה רחבה ומגוונת של שירים, אלא בעיקר מפני שהאנתולוגיה שבה ומספקת דיון ומבט חדש, עתיר תובנות והבנות, על הנושא עצמו. ובניגוד לנושאים מופשטים כמו ״אהבה״, ״ילדות״, "מחאה חברתית", או ״שכול״, שהחופש הרב מדי שהם מאפשרים פוגם לעתים באיזו לכידות פואטית ותימטית, והופך אותם להקבצה רופפת למדי, יש בבית הספר, כתימה מארגנת, את הצירוף הייחודי המאפשר לבטא חוויה פרטית ואינטימית בתוך מסגרת לשונית, חווייתית, ואסוציאטיבית, שהיא כמעט אוניברסלית.
ולצד כל אנתולוגיה עומדות, במידה כזו או אחרת של מפורשוּת, גם מטרות פדגוגיות הראויות אולי לַמונח היווני פַּיידֵיאה: אותה השכלה כללית הנדרשת מהראויים להתכנות בני-תרבות, המנחילה מופת מוסרי ואסתטי של טעם טוב והשכלה רחבה. בהקדמה מנסח העורך, גלעד מאירי, מטרה פדגוגית מפורשת: ״האנתולוגיה מעניקה הזדמנות למורים ותלמידים לדון בנושאים טעונים [...] הספר הוא שימושי בהיותו טקסט מרכזי לשעת מחנך או לשעת שירה (בדומה לשעת סיפור)״ (עמ' 13). והספר בהחלט יכול למלא תפקיד כזה, של לימוד שירה המבוססת על חוויות המוכרות היטב ללומדים וללומדות.
בית הספר הוא אולי המוסד החברתי האוניברסלי ביותר. כמובן שהרעיון והשימושים של העקרונות המופשטים והכלליים העומדים בבסיסו של בית הספר – לקבץ יחד קבוצה של ילדים כדי להעביר להם באופן שיטתי, בצורה מאורגנת, לאורך זמן, ובתיווכם של מורים ייעודיים, ידע, ערכים, ומיומנויות – קיימים לאורך ההיסטוריה בצורות שונות (לפחות ביחס לחינוך צבאי, דתי, או אריסטוקרטי), אבל בית הספר המודרני והחוויות שהוא מספק הוא אחד המוסדות המובהקים ביותר שייצרה והפיצה הנאורות, ההשכלה, הקידמה, החברה המתועשת, ומדינת הלאום – מוסד חברתי הנוכח-בכל. האופנים שבית הספר נחקק בזיכרון ובשפה – החלוקה לסוגי בתי ספר והחלוקה האנכית והאופקית לכיתות ומחזורים, ההוראה הפרונטלית ועזריה, הארגון המרחבי, יומן נוכחות ומערכת שעות והפסקות – מספקים, כפי שעולה בבירור מהאנתולוגיה הזו, מסגרת גנרית ומוכרת מיידית לביטוי של האינטימי והקונקרטי, של חוויות פרטיות ביותר הנחקקות בעוצמה בגוף, בחושים, ובזיכרון.
ומכיוון שבית הספר הוא מנגנון חיברות רב עוצמה – ולמעשה, הראשון במעלה ובאינטנסיביות אחרי המשפחה – הוא גם המקום שבו מתעצבים יחסים קהילתיים בתוך קהילות תלמידים, שבו מתפתחת מיניות מודחקת, בריונות אלימה, וחברות אמפטית, שבו מתעמתים עם סמכויות ועם קהילות וקבוצות מתחרות. הוא זירה יוצאת דופן, ולכן כר פורה במיוחד ליצירה פואטית, של מגעים בין אתוסים, ומקום המפגש בינם ובין פרקטיקות; ושל סבך המבטים וההשתקפויות של סוכניו/שחקניו – הילד, המשפחה, המורה, והצופה החיצוני.
בניגוד לעיקרון המארגן של האנתולוגיות, המפורש והגלוי בדרך כלל, הפעולות שמתבצעות באמצעות החלוקה הפנימית למדורים חמקמקות הרבה יותר: ראשית, החלוקה הזו מגדירה היבטים מסויימים של השירה כתת-נושאים הראויים לכותרת, וממילא מתעלמת מהיבטים נושאיים שלא זכו למעמד כזה; ושנית, השיוך של שירים למדורים תימטיים הוא פעולה פרשנית מובהקת – הצבעה על מה שבעיני העורכים הוא ה״נושא״ של השיר בתוך מערכת טקסונומית שהם עצמם הגדירו, וקיבוע הדומיננטיות של אותו ״נושא״ ביחס להבנות אפשריות אחרות של השיר.
ואכן, שמונת פרקי הספר מאורגנים על פי קווי חלוקה הטרוגניים שמערבים נקודות מבט, חוויות, ואתוסים: ההורים החרדים, השולחים את בניהם ובנותיהם לבית ספר; הילדים והילדות הזרים, הדחויים, קורבנות של בריונות, כשלון, אלימות ועוול; המורה הנשחק במערכת; המבוגרים/ות הנזכרים בחוויות בית הספר של ילדותם; והארוטיקה של בית הספר. כמעט כולם, ובמיוחד הקטגוריה האחרונה, יכולים לעורר דיון מטא-פואטי – על עצם קיבוצם יחד, או על השיוך הספציפי (שהוא, כאמור, פרשני) של שירים מסויימים אליהם.
שתי הטיות, שאחת נגזרת מהשניה, מאפיינות את האנתולוגיה, ואחראיות הן למעלותיה הרבות והן למה שאני מחשיב כחסרון: המיקוד הכרונולוגי, שעליו אומר העורך גלעד מאירי בהקדמתו, לאחר שהוא מצדיק את התיחום המודע הזה: ״ראוי לציין, שלמעשה רוב השירים העוסקים בנושא ממילא נכתבו בעשרים השנים האחרונות״; והשיעור הגבוה מאוד של שירי הורים, שעליו אומר מאירי, ובצדק: ״מאפיין זה מהדהד את הפריחה העכשווית של שירי משוררים העוסקים בילדיהם״ (עמ' 14). למעשה, השיעור הגבוה של שירים הנכתבים מנקודת מבט הורית ״מהדהד״ גם את העיסוק העכשווי הכללי יותר בילדות ובמשפחתיות.
קרוב לוודאי שהעורך צודק הן בהערכתו והן בהסבר שלו. היעדרם הכמעט מוחלט של משוררים ומשוררות מהזרם המרכזי של שנות הששים והשבעים (למעט זך) עשוי להעיד על הפואטיקה שלהם, שהסתירה חוויות ביוגרפיות באמצעות הפשטה, אירוניה, ואמצעים לשוניים ופואטיים (אם כי אפשר היה לכלול שירים כמו ״תמונה״ של רביקוביץ, העושֶה שימוש בילדת בית הספר הדחויה). זו תופעה הראויה לדיון נרחב, דווקא על רקע הנוכחות הבולטת של ״בית הספר״ בפרוזה ישראלית (אולי מפני שסוגים של רומן חניכה מאפיינים אותה), ובתרבות פופולרית של מערכונים ופזמונים – שם הוא משמש בדרך כלל לתיאורים של שובבנות תעלולנית ברוח פלמ"חניקית, שבה מרדנות-כביכול מחפה על צייתנות בסיסית עמוקה; ולביטויי נוסטלגיה צרופה ולא ביקורתית ל״ימי התום״ של אינדוקטרינציה ציונית-חלוצית.
דווקא ההטייה לעשרים השנים האחרונות פורשת תמונה רחבה ועדכנית-מהמקובל של שירה טובה מאוד שהיא, ויוצרותיה, פחות מוכרים. ט. ס. אליוט, במסה המפורסמת מהי שירה מינורית?, עורך דיון מעמיק באנתולוגיה ובתפקידיה אצל חובבי וחובבות השירה. הוא אינו רואה בה אמצעי לקנוניזציה, אלא דווקא מכשיר לחשיפה של משוררים ״מינוריים״, או, ליתר דיוק, של שירים טובים מאת משוררים מינוריים. הבחירה באנתולוגיה שלפנינו בנושא "בית הספר" אינה רק מוצלחת מבחינת תוכנה והפוטנציאל הפדגוגי שלה, היא גם מאפשרת, מסיבות חוץ-פואטיות, התוודעות לקורפוס שירה פחות מוכר וקאנוני.
מה שאינו מיוצג באנתולוגיה במידה ראויה הוא המורה, למרות המדור המוקדש לדמותו/ה. חסרה התייחסות מעמיקה למורים המוצאים עצמם מתווכי אתוסים שהם ספקנים כלפיהם או לא מאמינים בהם. רמזים לנקודת המבט הזו, הראויה לייצוג נוסף ואף לחדר משלה, נמצאים בשירים בודדים (ליאור שטיינברג, יוסף שרון). משוררת כמו יודית שחר מיוצגת רק בשיר אחד, מעמדי, העוסק בהוראה כמקצוע, ובולטים בהיעדרם השירים הקשים שלה על הסבך האתי והרגשי שבעבודתה כמורה של נוער בסיכון, ותחושות חוסר האונים שלה מול הפער בין תמונת עולם אופטימית, שבה החינוך הוא מנוף לשינוי, ובין מציאות חברתית חסרת תקווה. ואילו חיה לוי, שההוראה, ומקומה שלה במערכת המעודדת קונפורמיזם נורמטיבי בשעה שעולמה הפנימי מתערער, היא חלק משמעותי מהפרסונה הפואטית שלה ומהחוויה שבבסיס שירים רבים שלה – נעדרת מהספר לחלוטין. גם אצל עמיחי, דווקא שיר כמו ״אין לנו חיילים אלמונים״, שאינו מופיע בספר, ושבו אפשר לשמוע במרומז גם ניואנס רדיקלי של אחריות נוגעת ללב על תלמידיו הנופלים בקרב בשם הערכים שהוא עצמו אולי הקנה להם, יכל להשתייך לחטיבה הזו.
לסיכום, לאין שיעור היא אנתולוגיה עדכנית שמבוססת על נושא מצוין, אותו היא מאירה באור חדש. יש בה הרבה שירים טובים, והיא בהחלט עשויה לעניין חובבי שירה וגם להשתלב היטב בהוראת השירה. והיא מעודדת, באמצעות הפואטיקה, גם דיון תרבותי הן בפעולותיה של הסוגה, והן בתפקידיו החברתיים והתרבותיים המורכבים של בית הספר. שתי הטיות טבועות בה. הראשונה, כלפי שירים עכשוויים יחסית, משקפת כנראה את הקורפוס השירי בכללותו. השנייה, המתעלמת משירים המשקפים עמדה סבוכה – רגשית ואתית – של המורה כסובייקט, גורמת במידת מה לאיבוד של זווית ראייה פואטית חשובה.
ד״ר עמוס נוי הוא משורר וחוקר, בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית. פרסם ספר עיון ושני ספרי שירה.