פנגיאה, עמית זר, עורכת: לי ממן, פרדס, 57 עמודים, 2023.
התנועה בין האידיליה הפנגיאית לבין המציאות המפורדת היא כוחו המניע של הקובץ. הכתיבה על אודות הנעדר, בהקשר זה, מתפרשת כצורה של הנכחה: ניסיון להעמיד מחדש, בשפה של כאבים, את הדמויות שאבדו. זר מעמידה אפוא תיאטרון של בובות רפאים
אורי שגב
באחד מן הימים אמרה לי חברתי שכתיבת ביקורת ספרות כמוה כעריכת ביקור בית. במקרה של עמית זר, כך הרהרתי בקוראי בספרה פנגיאה, זהו ביקור בבית שחרב. חוויות חוזרות ומכוננות של היפרדות מלוות את קובץ השירים לכל אורכו. המהלך שפורסת זר בארבעת שעריו נושא עימו רשמים עזים של שבר, של בדידות ושל אובדן: בפתח הקובץ זר מתארת את קריסת המבנה המשפחתי בילדותה המוקדמת, ובייחוד את היחסים המורכבים שרקמה עם האם המולידה, ובהמשך הקובץ היא עוסקת בכישלון היחסים הרומנטיים עם בת הזוג שהלכה לבלי שוב. ״עלינו״, היא כותבת, ״שלעולם לא נהיה עוד / אחת״ (עמ׳ 12).
לאורך הקובץ מנסחת זר פואטיקה של פצע – ברבים מהשירים בקובץ הפצע הוא מקור יצירתה. בשיר "פצע", שזר מבררת בו את צורתו ואת תוכנו, הוא אף זוכה לשבח והלל: ״איך תוכלי לחיות בלי הפצע הזה / ואת מתפללת עליו ומקדשת / יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם״ (עמ׳ 27). אלא שהקובץ פנגיאה, לצד הפיצול והשבר, איננו זונח את התשוקה לשוב ולהתמלא. הדוברת של זר היא אמנם ישות מפורדת וקרועה, אך במקביל שבה ומופיעה אצלה התקווה לשוב אל חלקיה האובדים. יבשת העל הקדומה פנגיאה, זו אשר מעניקה לקובץ השירים את שמו, מגלמת עבורה תקווה מיתית לברוא עולם שהחלקים ישובו להתחבר בו אלה לאלה בהרמוניה בראשיתית. זר שבה ומתייחסת לרעיון האידילי של היבשת פנגיאה גם מאוחר יותר בקובץ; כל אימת שאיננה מבכה על האובדן או נדרשת לבירורו של הפצע, היא מעזה לדמיין את קווי המתאר של השלם הנעדר. ״תחזיות אומרות שנותרו לחכות רק עוד / מאתיים וחמישים מיליון שנה״, היא כותבת בשיר "פנגיאה". ״בינתיים / שוב ושוב נפרדת״ (עמ׳ 31). זו גם השאלה שמניחה זר בפי אימה בפתח הקובץ: ״כמה פעמים נמות עד שנהיה חיים? / כל החיים נישאר מתים?״ (עמ׳ 9). התנועה בין האידיליה הפנגיאית לבין המציאות המפורדת היא כוחו המניע של הקובץ. הכתיבה על אודות הנעדר, בהקשר זה, מתפרשת כצורה של הנכחה: ניסיון להעמיד מחדש, בשפה של כאבים, את הדמויות שאבדו. זר מעמידה אפוא תיאטרון של בובות רפאים.
הפואטיקה של זר מתאפיינת בעיסוק אינטנסיבי בשפה ובחומריותה. לאורך הקובץ היא מתגלה כאומנית המילה. שיריה מעמידים מופעים וירטואוזיים של פעלולים לשוניים, המצביעים לעיתים על גמישות הלשון ועל התרחבותה, ולעתים על קוצר ידה. ״חיכיון הוא שם לרגע המפגש״, כותבת זר בשיר "אם למות", ״בין הפיתיון לחכה״ (עמ׳ 18). בשיר אחר, נטול שם, היא משתעשעת: ״שמה של אימי הולך לפניה / והיא / פיסחת״ (עמ׳ 17). השער הראשון בקובץ, "קיצור תולדות", משרטט היסטוריה משפחתית מסוכסכת. לנוכח הפורענות והאלימות שמתגלות בבית ילדותה, מהדקת הדוברת את אחיזתה בלשון: ״אבי הניף את ידו, אני / הנפתי רק את לשוני חסרת הגפיים / לשוני הגידמת, האחת״ (עמ׳ 16); ובמקום אחר: ״בילדותי אמרה לי אימי / השפה היא סכין / הלשון היא שיניים ננעצות בבשר״ (עמ׳ 18). באמצעות השפה זר הופכת את הדוברת השירית שלה מקורבן של הביוגרפיה המשפחתית לעדה שבכוחה להושיע את עצמה באמצעות המעשה השירי.
תפקידה המרכזי של השפה ושל עבודת הכתיבה בעיצוב המציאות הקרועה שב ומתגלה לאורך הקובץ כולו. בשער החותם את הקובץ, "אש זרה", מחוללת זר מופעים פואטיים מזעזעים ביופיים:
תארי לך הדברים בעולם נקראים על שם התנועה האחת שמבצעים לפני מותם. היום ראיתי פרפר צולל אל מותו במקלחת (תארי לך היינו צוללים אל מותנו, קופצים ראש אל מותנו, משנרקלים אל מותנו תארי לך) ובפעם הראשונה ראיתי מהי תנועת הפרפור. פרפר בחייו מתעופף, רגע לפני מותו הוא מפרפר. והאדם תגידי לי מה באשר לאדם, האדם רגע לפני מותו כבר נעשה אדמה, לכן שמו אדם. בחייו הוא גורד שחקים גבוה אבל כל בניין רם מעלה מתגעגע אל הסלע. ואם לפני מותו נעשה כבר אדמה, על כן שמו אדם. ובכן אם כך תגידי לי כיצד היית קוראת לדבר הזה אשר היה בינינו (האם היה בינינו? אולי המצאתי? לפעמים נדמה לי שדברים אינם אפילו ביני לביני) את שומעת, אני רוצה לקרוא לדבר אשר היה בינינו על שם מותו של הדבר (ואולי מוטב לשאול ראשית תחילה האם מת מה דעתך האם מת) (עמ׳ 53)
שירי האהבה והפרידה הממוענים לאישה הם מהרגישים והמטלטלים ביותר שקראתי בשנים האחרונות. שירתה של זר איננה שירה צעקנית או טווסית. היא נוקבת ומודעת לעצמה. בשער החותם הדוברת של זר משתמשת בשפה כדי להנכיח בכפייתיות את זו שאיננה: ״אני מדברת איתך בשפה נושמת / למרות שכבר מת בינינו // לכל המחשבות קראתי בשמך / ספרים שנזנחו במדף התחתון / חלב פג תוקף שנזנח במקרר / כוס שלא נשטפה / הקפה שעוד אוחז בבשרה / לכל המחשבות קראתי בשמך״ (עמ׳ 54). ״את שומעת״, היא פונה לאהובה בקטע הפרוזאי מכמיר הלב שצוטט לעיל. ״אני רוצה לקרוא לדבר אשר היה בינינו על שם מותו של הדבר״ (עמ׳ 53). השיר נסחף בלהט חסר הנשימה של הריתמוס הפרוזאי, ומעצב תמונה מטלטלת של פרידה באמצעות פירוק השפה לגורמים. האיחוד הגופני עם האהובה, אשר כמעט מתממש בטרם נכשל, מציע לרגעים להחליף את מקומה של השפה: ״והאהבה מתפללת להערים על אהבת השפה / באהבת שפתיים״ (עמ׳ 39). ואולם, עם הפרידה נראה כי הגוף הממשי מוחלף בייצוגים פואטיים של גופים פצועים. במחזור "אש זרה" חוזרים ומתגלים ילדים מתים רבים – ביטוי לרוע הגזירה: ״את שומעת / ילדים מתים גם בחיקי״ (עמ׳ 46); ״גוף שמוט אישה מהלך ברחוב / והוא יאור עולה על גדותיו / ילדים מתים״ (עמ׳ 50). קשה שלא לקשור את מופעיהם של הילדים המתים גם ליחסי שתי נשים שאינן יכולות להפרות זו את זו.
שאלת ההולדה, אשר נוגעת לשתי הדמויות הנשיות בקובץ, מעסיקה את זר תכופות. בשירי השער "קיצור תולדות" מתארת זר את לידתה כאירוע של מיתה: ״ביום בו נולדתי בישרה הרופאה לאבי / מזל טוב! נולדו לך מ י ת ו ת משונות״ (עמ׳ 9). בהמשך, בשירי הפרידה מן האהובה, מתוארת הדוברת של זר כשהיא ״כורעת לב על ספך / ללדת מרחמי / את אהבתך המתה״ (עמ׳ 43). האובדן מייצר אצל זר מצב של עקרות וכליה. גם השפה, שהיא משתמשת בה כדי לתקשר עם מושאי הכתיבה האובדים, מנציחה לבסוף את נפרדותה מהם. לשווא משתדלת הדוברת בשיריה לדובב את זו שאיננה. בשיר "האמור בלשון נקב/ה תקף גם לזכר/ה" היא פונה שוב ושוב אל הנמענת: ״את יודעת״, ״את שומעת״, ״אני מדברת איתך״, ״את זוכרת אותי״? (עמ׳ 52). באמצעות מעשה השיר היא מנסה להעמיד מחדש את דמותה של האהובה הנעדרת ולנהל עימה דיאלוג, אלא שקולה שלה הוא אשר שב ומהדהד בשירים כשהוא נותר ללא מענה. השפה מתגלה אפוא כסכין החותכת בבשרה של יבשת העל הפנגיאית, מפרידה ומפלגת. הדוברת של זר נותרת, בסופו של דבר, בבדידותה המונולוגית.
קריאה נוספת בפנגיאה מגלה סימטריה בין הפרידה מן האם במחזור הראשון לבין הפרידה מן האהובה במחזור האחרון. הפתיחה והחתימה מולידות התמזגות בין שתי הדמויות הנשיות המופיעות בקובץ, וכך מציירות תנועת שווא ספירלית ונעדרת מוצא. שתי הדמויות הנשיות מגלמות את דמותה של אותה נמענת הנזכרת כבר בפתח הקובץ: ״המתנה – שם עצם, נקבה / שהייה עד להתרחשות מסוימת // התרחשות – את״ (עמ׳ 5). גם כאן מתגלה התקווה הפנגיאית של זר לשוב ולהתאחד, המתפרשת כהמתנה לגאולה משיחית שתגיע – אם בכלל – באחרית הימים: נותרו לחכות רק, כפי שכותבת זר בשיר "פנגיאה", עוד מאתיים וחמישים מיליון שנה.
אורי שגב היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.