קעקועים מאוחרים, מאיר ויזלטיר, הקיבוץ המאוחד, 167 עמודים, 2023.
בערוב ימיו המשורר מבין שעבור האדם העולם הוא חידה, כל ההמולה הגדולה הכרוכה בכך שהעולם קיים אינה עובדה שאנו יכולים להבין את הגיונה או את שפתה. מה שנותר לשירה לעשות זה להגדיר את המצב האנושי הזה, לומר אותו במילים מדויקות
אלון אלטרס
הים ליווה את מאיר ויזלטיר בכל ספרי השירה שלו. הים שלו היה ישראלי ויווני, ולפעמים אפילו מטאפורה למצב האנושי, כמו במקרה של הספר מוצא אל הים. בספרו האחרון קעקועים מאוחרים הים הוא מקום של זיכרון ונחמה. גם שמו של הספר מוביל אותנו אל מה שנכתב על העור, נותר חרות על אחד מאיברי הגוף. המשורר מתבונן על מרחבי המים שמופיעים בדפי הקובץ כאדם זקן שהמוות מדריך לא פעם את מחשבותיו, וגם בגידת הגוף לא נעדרת מהדפים האלה. הוא מתבונן בהם במקוריות נדירה. אנסה להדגים את המפגשים התמאטיים האלה בכמה שירים מתוך הקובץ שלפנינו. כך, למשל, הוא אומר בשיר "זיכרון חלקי":
"אבל אנו התבדלנו כיצורים מעודנים/ המפליגים אל העתיד על ענני נוצה/ לא מנקרים זה את זה במרוצה/ כתרנגולות טיפשות, אכזריות./ אהבה עמידה או זמנית/ נישוקים/ זיונים/ ניגונים/ אפפונו/ כמי ים רדודים, חמימים/ מבהיקים לעת ערב בירח תמוז" (עמ 33).
הדבר ששובה את הלב בשורות האלה הוא שהן מכילות את תמצית הפואטיקה של המשורר. ויזלטיר היה המשורר הקאנוני הראשון שהמילה "לזיין" הופיעה בשירתו (בשיר "נערה מירושלים") וגם בקעקועים מאוחרים, ספר שנכתב בידי משורר מבוגר, אין לו שום רתיעה משילוב מילים גבוהות ונמוכות, כדרכו, משלבי לשון שכאילו אינם יכולים לחיות זה לצד זה, והנה אצלו הם עושים זאת בטבעיות. המילה "זיונים" והמילה "אפפוני" באות משדות שונים לחלוטין, אך פה הדיוק שגוזר המשורר על עצמו דורש את קיומן המשותף, והוא נברא בטבעיות. גם הצירוף הכמעט רטושי "ירח תמוז" אינו מקרי. אני בטוח שאף על פי שהשיר נקרא "זיכרון חלקי" המשורר ידע בדיוק מה היה החודש הלועזי שחווה בו את המסופר בשיר. התמוז מופיע כאן כי הוא ישראלי, כי מהדהדת בו קדמוניות, ולכן הוא צריך להיות בשיר הזה כמו הירח המאיר את הים הרדוד, שהוא הים התיכון כמובן.
חשוב לדבר גם על העדינות השופעת בספר הזה. היכולת לתאר מגע באופן שהוא גם מוחשי וגם נקרא כציור שהמשורר צייר במילותיו. השיר "היד זוכרת" הוא דוגמה מובהקת לאיכות הזאת ואביא אותו במלואו: "היד/ זוכרת את מישושיה/ בגוף האהוב/ הנלהב/ כף הרגל את הצעד/ הבוטח בחול הרך/ היוקד/ האוזן את שכשוך המים/ המתנגן / לעד" (עמ' 30). ההברקה הגדולה של השיר הקצר הזה היא שהמוח אינו גיבורו של הזיכרון. האיברים עצמם, כלומר הגופניות, היא הזוכרת. היד, כף הרגל, האוזן, הן אלה שיוצרות את העדינות הזאת ואת החושניות הבולטת שויזלטיר מצליח להשיג במילים מועטות, ביכולת של משורר בעל רגישות מוזיקלית יוצאת דופן. המילים "אהוב" ו"נלהב" צמודות זו לזו ולא במקרה, האות חית מהדהדת בצמד המילים "הבוטח בחול". כך בונים מוזיקה קאמרית חרישית ונעימה לאוזנו של הקורא.
יש מעט מאוד מקריות בשירת ויזלטיר. היוצר שלפנינו הוא משורר החושב בלי הרף על המילים, על השירה ומקומה בעולם, והוא גם מודע לכך שהזיכרון שלו מהחוף הזה ייעלם עם מותו ומה שיישאר זו תנועת הים. האדם נעלם, אם כותב ואם אינו כותב שירים, ומוזיקת המים ממשיכה להתקיים גם בלעדיו.
הגופניות שעמדתי עליה קשורה כמובן אל הארוטי. יש בספר שיר יפה להפליא, המקיים במובנים מסוימים דיאלוג עם "נערה מירושלים", שירו המפורסם של ויזלטיר. הוא נקרא – ואני משער כי זה נעשה באירוניה מסוימת – "במרומי בית הספרים הלאומי". השיר מספר על זיון מן העבר הרחוק עם סטודנטית "שאהבה לעשות אהבה על גג הספרייה הלאומית בגבעת רם". ויזלטיר אינו מהסס לתאר את המשגל הזה ברעננות שאפילו השנים שחלפו מאז לא הצליחו לצנן:
"ובא אליה מאחור, מחליק אל הפות הלחה, שקע לאט,/ לאט, בסבלנות עצלה, ושתי ידיך מגששות/ מתחת לחולצה או לסוודר שלבשה באותו יום/ ושניכם רוטטים לאט ובנועם, כאילו בלי משים,/ והיא ראשה, רוחף מעל לגיא החיזיון של הקמפוס" (עמ' 118). הסיום של השיר מזכיר לנו את בת המהגרים הפולנייה שמופיעה בשיר "נערה מירושלים", זו ש"מילטה משהו נפשה, ואני שמח בשמחתה", כנכתב בשורה האחרונה בשיר ההוא. ואילו בשיר החדש, זה המופיע בספר קעקועים מאוחרים, נשארת האמפתיה הכנה לאישה הצעירה המביטה על ירושלים מלמעלה, מרוכזת כולה בהנאתה המינית במקום בקדושת העיר או בתרבות האצורה בספרייה הלאומית. על האישה הזאת כותב המשורר: "הייתה יצור פלאי לא מתלבט, חף מכל היסוס" (עמ' 119).
עולמו השירי של ויזלטיר עשיר ומפתיע. דומני שבין המשוררים החילוניים שפעלו בספרות העברית לא היה עוד משורר שכה הרבה להתייחס לתנ"ך ולדמויותיו. כך הוא עשה בספריו המוקדמים, ולא זנח זאת גם בספרו האחרון. שירים כאלה, המקיימים דיאלוג פורה עם התנ"ך, הם אלה המרכיבים את השער "וייקח מאבני המקום".
מנחם פרי, העורך של הספר, מלמד אותנו בהערתו הקצרה כי השיר "על גחוני" הוא השיר האחרון שויזלטיר כתב, ממש בלילה האחרון של חייו. האלוזיה המקראית ברורה ומובהקת. "קול אלוהים מתהלך בגן", אך לא מדובר בראשית החיים אלא בסופם. המשורר מסרב לציווי ללכת אל ההבטחה האלוהית המכונה במקרה הזה "כל הנפלאות". הוא מעדיף את הגורל האנושי – קבר ומצבה – על העדן המובטח. העיסוק במוות ובקבורה גם הוא מצוי בשירתו כבר בספריו המוקדמים. המוות סיקרן אותו, הן מבחינה קיומית והן מבחינה פיוטית. אולי הייתה זו הביוגרפיה שלו שגרמה לסקרנות הזאת. חבריו לדרך הפיוטית מתו צעירים יחסית. יאיר הורביץ, יונה וולך וגם הצייר הנרי שלזניאק שהיה ידידו קרוב. ייתכן ששירת ויזלטיר חקרה את המוות משום הטרגדיות האלה, שיש להוסיף עליהן את העובדה שאביו מת עליו בגיל צעיר מאוד.
בשער האמור אנו פוגשים את יעקב אבינו, אבשלום, הנביא יונה, את סיפור פילגש בגבעה וגם את חזון העצמות היבשות. הדיאלוג שלו עם הדמויות הללו הוא חילוני במובהק. אין זו התפעלות של חוזר בתשובה, אלא של משורר חילוני שרואה בעושר הלשוני־תרבותי שהמקרא מציע לו הזדמנות, ומכניס את התכנים הללו ליצירתו. בשירו "התחיינה?" (עמ' 58) אין העצמות קמות לתחייה. המשורר יודע כי הדממה הנצחית מחכה גם לידו הכותבת. בחוכמה הוא אומר כך: "נדם העולם/ למתים אין מבע בקולם/ וגם לא יחפזו להתבטא, /כל עצם לעצמו מוטל נכלם".
בספר הזה, כבכל ספריו הקודמים של המשורר, בולטת ההתמודדות שלו עם מה שהייתי מכנה "תמות גדולות", שהתמודדות איתן הייתה יכולה לחבל ביצירתם של משוררים אחרים. כוונתי לתמות כמו תודעה, הוויה, החלוף, העולם, מציאות, נפש, זמן. אלו דורשות מהמשורר גם הסתכלות פילוסופית, לא רק פיוטית. לויזלטיר ישנה היכולת הזאת וגם בשירים קצרים הוא מצליח לומר דברים מחכימים בנושאים האלה. הנה למשל השיר "קולות הזמן": "הזמן זז כל הזמן,/ אוושה אינה נשמעת/ והעולם חג סביב צירו בלי קול./ כלומר, אתה אינך יודע/ להאזין לרחשים כאלה./ רק בשבילך/ הם סודות ורזים ורמזים" (עמ' 71). בערוב ימיו המשורר מבין שעבור האדם העולם הוא חידה, כל ההמולה הגדולה הכרוכה בכך שהעולם קיים (כמדומני שהיה זה ויטגנשטיין שאמר שזה דבר נסי שהעולם קיים) אינה עובדה שאנו יכולים להבין את הגיונה או את שפתה. מה שנותר לשירה לעשות זה להגדיר את המצב האנושי הזה, לומר אותו במילים מדויקות, וזה מה שעושה לטעמי הסיומת הנהדרת של השיר התמציתי הזה.
כך הוא עושה גם בשיר אחר הנקרא "מהו?", בנימה ילדותית משהו, אבל במבט מפוכח, כמי שגילו לימד אותו דבר או שניים על מהותם של העולם והאדם, שתי חידות נצחיות המוטלות לפתחנו: "מהו העולם?/ העולם הוא הלא נודע./ מהם השמים?/ השמים אינם./ מהו העץ?/ העץ מתרוצץ./ מהו בלון?/ המציץ בחלון./ מהו האדם?/ האדם נעלם" (עמ' 107).
אלון אלטרס הוא סופר, מתרגם ומשורר. לאחרונה הופיע תרגומו לשתי נובלות של פזוליני, "מעשים לא טהורים" ו"אמדו מיו" (הוצאת אפרסמון).