על עצמות המתים, אולגה טוקרצ'וק, מפולנית: מרים בורנשטיין, אחוזת בית, 264 עמודים, 2021.
השינוי המהיר בדימוי של טוקרצ׳וק בתקשורת הישראלית, מפולניה אוהבת ישראל הנלחמת באנטישמיות ונותנת מקום של כבוד להיסטוריה היהודית, אל פעילת שמאל פרו־אקלימית המבקרת את הפרויקט של מדינת הלאום, הוא תהליך של התפכחות פוליטית ישראלית.
יעקב צ. מאיר
*
סימן המודעוּת הראשון שמראה המרשתת העברית לקיומה של אולגה טוקרצ׳וק נמצא בארכיון הרשימות של האתר הימני ״מידה״. הרשימה התפרסמה בנובמבר 2015, עוד לפני הזכיה בנובל, לכבוד זכייתה של טוקרצ׳וק בפרס ה״ניקה״ הפולני על ספרי יעקב, הרומן ההיסטורי העוסק ביעקב פרנק. הרשימה נכתבה על ידי מירי פז, מתרגמת מוערכת מפולנית, שאחראית גם על התרגום המצוין של ברונו שולץ שראה אור ב-2018 בהוצאת הספריה החדשה. כותרת הרשימה היא ״אולגה טוקרצ'וק: הסופרת הפולניה שמסרבת להיכנע לאנטישמיות״, וכותרת המשנה: ״ספר חדש הוביל לאיומים על חייה של אולגה טוקרצ'וק, סופרת פולניה עטורת פרסים שכנראה אוהבת יהודים יותר מדי״. על פי הכותרת עיקר פועלה של טוקרצ׳וק הוא אהבת יהודים והתנגדות לאנטישמיות הפולנית. רק הצולל אל תוך תיאורה הכנה של פז מגלה שעמדותיה של טוקרצ'וק נובעות מתוך עמדות עכשוויות המזוהות עם השמאל הבינלאומי, כמו תמיכתה במדיניות הגירה אינקלוסיבית, מאבקה נגד סגירת גבולות פולין בפני מהגרים ועניינה בערעור הגבולות המדיניים הקיימים בכלל. הרשימה מאוזנת ואינפורמטיבית, מלומדת ורבת עניין, אך עיקר ענייני כאן איננו בתוכנה אלא באופן בו היא מוסגרה באמצעות הכותרת – שאפשר להניח בבטחה שלא יצאה מתחת ידה של פז – ובאמצעות ההקשר שייצרה הבמה של אתר ״מידה״. טוקרצ׳וק, אשת השמאל המובהקת, המערערת בספריה על תקפותה ואחדותה של הזהות הלאומית, פרצה אל התודעה הישראלית כסופרת התומכת ביהודים, וממילא כתומכת בישראל.
טון זה נשמע גם באוקטובר 2019, כאשר הוכרזו הזוכים בפרס נובל לספרות גם ל-2019 וגם ל-2018, שנה בה נדחתה הבחירה בזוכה. גם אז, כמו השנה, סערה בורסת השמות ושמותיהם של הרוקי מורקמי ומרגרט אטווד הוזכרו כמועמדים מבטיחים לזכיה, וגם אז בחרו השופטים במועמדים אירופאיים על פניהם. ההכרזה המסורתית בעיתונות הישראלית, המסמנת את אחד הרגעים היחידים לאורך השנה שבהם גולשות חדשות הספרות אל כותרות החדשות ה״רגילות״, מכריחה את עורכי החדשות לשלב ידיעה חדשותית עם תיווך אינטנסיבי, כלומר לייצר ״לינק״ שיכיר את הסופר, גיבור התרבות האירופאי החדש, לקורא החדשות הישראלי הממוצע. בפרסומים השונים באתרי החדשות הישראליים חזר התיאור על פי קווי המתאר הנזכרים, טוקרצ׳וק הנאבקת באנטישמיות הפולנית, טוקרצ׳וק המספרת את סיפורו של יעקב פרנק היהודי, טוקרצ׳וק התופסת את הצד הישראלי.
*
כבר בכתבה מ-2015 הזכירה פז כי ספרי יעקב נמצא בתהליך תרגום, ואכן, כעבור שנים ספורות, מיד אחרי הנובל ועוד לפני פרסום הספר באנגלית, ראה אור הספר בעברית בעריכה מדעית מוקפדת ומעולה של אבריאל בר לבב ויונתן מאיר. התקבלותו של ספרי יעקב בישראל מסמנת את הפאזה השניה של התקבלותה של טוקרצ׳וק, והפעם עמד במרכז ההתקבלות רומן של ממש. אכן, אין כל הפתעה בכך שבישראל עורר ספרי יעקב התעניינות רבה. מדובר ברומן היסטורי שאפתני ורחב־יריעה העוסק בדמותו של יעקב פרנק, ממשיכו של שבתי צבי, וממילא מעמיד במרכזו דמויות יהודיות. הספר נמכר בישראל באלפי עותקים וזכה במהירות רבה למהדורה שניה, המלווה בתיקונים ושינויים אחדים. ההקשר שדרכו עסקה טוקרצ׳וק בפרנק, הוא ההקשר האינקלוסיבי, המקבל בברכה דמויות שוליים. פרנק תואר כדמות שוליים פולנית, המגדירה מחדש מהי פולניות. בתוך השיחה הפנים־פולנית הָעֵרה שטוקרצ׳וק לוקחת בה חלק אפשר לראות את הפרויקט של ספרי יעקב כתשובה לביקורת שנמתחה עליה ביחס לחוסר הגאווה הלאומית שלה. כביכול אמרה, רציתם גאווה פולנית, זוהי גאווה פולנית עבורי, זהות של בני מיעוטים, היברידית, שולית, אקסצנטרית, חוצת תרבויות וגבולות. אך דווקא בישראל, ארצו של המיעוט האמור, נקרא הספר מנקודת מבט שונה. ברוב רשימות הביקורת שנכתבו על ספרי יעקב הודגש הממד היהודי, חשיבות מעשה הסיפור של דמות יהודית, והמקום שתופס יעקב פרנק ברצף ההתפתחות של המחשבה היהודית הקבלית.
באחרית הדבר שכתב לספר, תחת הכותרת רבת המשמעות ״התנצלות״, ערך יונתן מאיר רשימה מאלפת של תקדימים לעיסוק הספרותי בדמותו של פרנק. באופן מסורתי תואר פרנק במחקר ובספרות העברית ככופר, רמאי, מנוול, שטן וניהיליסט. רק בשנים האחרונות, ובעיקר בעקבות מחקריו של פבל מצ׳ייקו, החל היפוך מגמה בה תואר פרנק כתופעה רוחנית ופוליטית המונחת בהקשר היסטורי ראוי. טוקרצ׳וק מסמנת, בעיניו של מאיר, את המשך המגמה הזו. ״נקודת המבט שלה נעוצה בהיסטוריה הפולנית דווקא, בניסיון להצביע על רב תרבותיות תוססת שנעלמה, ומלכתחילה הספר נכתב אל הקהל הפולני של היום״ (עמ' 701). אלא שברוב הביקורות הישראליות שנכתבו על הספר הובלע ההקשר הפולני, וודאי שלא פורטו השתמעויותיו הפוליטיות של קהל הקוראים המיועד. דומה ששני הנראטיבים היחידים שהיו זמינים לפני הקורא הישראלים שקראו את ספרי יעקב העברי הם אלו שתוארו על ידי מאיר – האחד הוא הנראטיב ה״מסורתי״, הרואה בפרנק נוכל ופושע, נראטיב שאביו הרוחני הוא רודף השבתאים ר׳ יעקב עמדין בן המאה הי״ח, והשני הוא הנראטיב הרואה את פרנק כתופעה לעצמה, התעוררות ויטאלית, סינקרטיסטית ואנרכית, המזוהה עם התנגדות לרבנות ולמסורת, ועם ניצנים ראשונים של חילוניות כזהות יהודית לגיטימית. שני הנראטיבים הללו הם נראטיבים ישראליים לאומיים: הנראטיב הלאומי ה״רבני״, המתנגד לפרנקיזם, הנדחה על ידי הקורא הישראלי כמאליו, כחלק מדחיית העולם המסורתי בכלל. והנראטיב הלאומי ה״חדש״, הרואה בפרנק יסוד מתפרץ של חיים לאומיים חילוניים, וכסיפור המאשר את קיומה של ישראל החילונית. אך הבחירה המובנת של הקורא הישראלי, איננה באה חשבון עם הנראטיב האנטי לאומי הברור של טוקרצ׳וק, אלא מחליפה נראטיב לאומי דתי בנראטיב לאומי מחולן, וקוראת את פרנק כאבן במלאכת בניין האומה הישראלית, כחלק מנראטיב לאומי יהודי.
*
ספרי יעקב ראה אור בפולנית ב-2014 ובעברית ב-2020. על עצמות המתים, ראה אור בפולנית חמש שנים לפני ספרי יעקב, בשנת 2009, אך תרגומו לעברית הופיע רק עכשיו, ב-2021, בהוצאת אחוזת בית, גם הוא מעשה ידי מרים בורנשטיין.
גיבורת על עצמות המתים היא זקנה אקסצנטרית בשם ינינה דושייקו, שהיתה מורה ולפני כן מהנדסת גשרים. היא אסטרולוגית חובבת, צמחונית ואוהבת בעלי חיים, ומנהלת מערכה כנגד מספר קבוצות של גברים, גברים מסורתיים, ציידים, קתולים, ולמעשה כל מי שמייצג את הימין הפולני הלאומני. יום אחד מוצא אחד מן הגברים שעסק בציד את מותו בנסיבות לא טבעיות, ונראה שבעלי החיים הניצודים עצמם הם שנקמו בו. הגיבורה בונה לו מפה אסטרולוגית, המראָה שהכרח היה שהוא ימות, וכך היא עושה גם לגופות הנוספות שממהרות להתגלות. על פי כל הסימנים מי שפגעו בו הם בעלי החיים והיא מבקשת להגיש את ממצאיה למשטרה, אך זו כמובן מתעלמת ממנה. מפה לשם מתגלה – ומכאן אני נכנס אל התחום האתי האפור של הספויילרים – שמדובר בטרוריסטית אקלימית מסוכנת, הפועלת נגד בני האדם בשם בעלי החיים. חילופים בין בני אדם לבעלי חיים ממלאים את דפי הרומן. אנשים מתחפשים לחיות, חיות מסמלות אנשים, חיות מתנהגות כמו אנשים ולהיפך, ואנשים רוצחים בשביל חיות. הפרשיה איננה באה על פתרונה על ידי רשויות החוק, נציגי הסדר והמשטר, אלא דווקא באמצעות הימלטות אל אזור הדמדומים שבין המדינות, בין רשויות החוק, בין הלאומים, וכמובן בין עולם החי לעולם האנושי. במובן הזה אני חושב שצדק אריק גלסנר בביקורתו שהתפרסמה ב״ידיעות אחרונות״, כשזיהה בספר – אם כי בתיעוב מה – שורה של רעיונות פוסט־הומניסטיים. טוקרצ׳וק אכן מאתגרת את ההומניסטיקה הקלאסית, ומבקשת להעמיד תפקיד חדש לאדם, תפקיד שנוצר מתוך הרמוניה עם הטבע, והתנגדות אקטיבית להפרדה ממנו. תפקיד שבו שיאה של אנושיות בא לידי ביטוי דווקא מתוך טשטוש גבולות הזהות ולא מתוך בירורם.
למרות שמדובר במותחן בלשי נגיש הרבה יותר וקל הרבה יותר לקריאה מספרי יעקב ההיסטורי, הכבד והאקדמי, דווקא על עצמות המתים זכה להתקבלות ספרותית קרירה הרבה יותר. הסיבה לכך, כמדומני, היא הפער בין הדימוי של טוקרצ׳וק שנוצר אחרי ספרי יעקב לבין הדימוי ה״חדש״ – מנקודת המבט הישראלית – שמובע בעל עצמות המתים. במובן זה על עצמות המתים מכניס את ספרי יעקב, וכמובן גם את החלטת ועדת הנובל, לפרופורציות פוליטיות חדשות. עתה מסתבר שמקומה של טוקרצ׳וק לא צריך להיות בעמודי הידיעות הימניים המדווחים על אנטישמיות ואנטי ישראליות, ואין לראות בעמידתה כנגד האנטישמיות באירופה מקור לגאווה ישראלית.
*
השינוי המהיר בדימוי של טוקרצ׳וק בתקשורת הישראלית, מפולניה אוהבת ישראל הנלחמת באנטישמיות ונותנת מקום של כבוד להיסטוריה היהודית, אל פעילת שמאל פרו־אקלימית המבקרת את הפרויקט של מדינת הלאום, הוא תהליך של התפכחות פוליטית ישראלית. ההתפכחות הפוליטית הזו מאפשרת להצביע על מרווח הטעות שאִפשר מלכתחילה להניח את טוקרצ׳וק בהקשר ימני. ההקשר הוא ניסיונה של מדינת ישראל לשמר את תדמיתה כמייצגת הבלעדית של היהודים, וממילא ככזו שמגייסת כל מלחמה באנטישמיות כתמיכה בה. באה טוקרצ׳וק, וללא חרמות או איסורים על תרגום ספריה לעברית, ללא ביקורת ישירה על ישראל, ובסיוע מלחמה כנה באנטישמיות האירופאית, מעמידה אלטרנטיבה של ממש לנקודת המבט הישראלית, תוך הצבעה על היהודי כעל מודל זהות היברידי, לא־לאומי, מערער זהויות וחוצה תרבויות.
יעקב צ׳ מאיר, סופר והיסטוריון, אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת הרווארד. ספרו נחמיה ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2019.