נעמה ישראלי
כמדומני שום אירוע בהיסטוריה היהודית מאז השואה לא הושווה אליה באופן קונצנזואלי כל כך כמאורעות השבת השחורה ב־7 באוקטובר. האמונה כי "לעולם לא עוד" כמו הוכחדה באחת בקרב דורות שגדלו על המיתוס הזה בדיוק. ואת הברבריות והאכזריות של המרצחים נדמה שבלתי אפשרי שלא לתאר כנאצית, שם נרדף לרוע אולטימטיבי. גם המונח "חיות אדם" חוזר על עצמו שוב ושוב, רוצה לומר שאין ראויים אלו להיחשב אנושיים. אולם, כמאמר שירו הנודע של דן פגיס, הנאצים "בהחלט היו בני-אדם", ובכלל, אין זה מטבען של חיות לנקוט באכזריות כזו, זו שמורה רק לגזע בני האדם. ועדיין, רבים בוחרים במילים אלו כדי לתאר את הרוע הברברי.
בספרו מודרניות והשואה כותב זיגמונט באומן כי "המיתוס האטיולוגי שהושרש עמוק בתודעתה העצמית של חברתנו המערבית הוא הסיפור המרומם מבחינה מוסרית על האנושות המפציעה מפראותה הקדם־חברתית", וכי "לנוכח המיתוס הזה [...] השואה ניתנת להבנה אך ורק ככישלונה של הציוויליזציה (כלומר ככישלון פעילותו התכליתנית, מכוונת התבונה, של האדם) בבלימת הנטיות הטבעיות החולניות של שרידי הטבעי באדם". לאורך ספרו באומן מפריך את המיתוס הזה ובמהלך מבריק מראה כיצד השואה לא רק שאינה תוצר כישלונה של החברה המודרנית, קריסה שלה, אלא שמדובר באירוע שעוצב בדמותה של חברה זו, ועל כל פנים כזה שלא היה יכול להתרחש שלא במסגרת המודרנה.
לטענתו אחד הגורמים החשובים שעמדו ביסוד השואה – בין המנגנונים אשר "גורמים לבני אדם להימנע מהתנגדות לרשע" – היה "דפוסי הפעולה הטכנולוגיים־ביורוקרטיים המודרניים במובהק", היינו חלוקת עבודה המרחיקה "בין מרבית התורמים לתוצאה הסופית של הפעילות הקולקטיבית לבין הפעילות עצמה", או: "החלפתה של האחריות המוסרית באחריות טכנית". השואה הייתה רצח עם שיטתי שפעל כסרט נע במפעל. אנשים רבים לקחו בו חלק, רק למעטים מהם הייתה נגיעה ישירה במוות עצמו. ובכל זאת היום ברי לנו כי גם הנהג שהסיע את בלוני הגז אל מחנות ההשמדה נושא באשמה כלשהי, אף שהוא אך בורג אחד בהיררכיה גדולה שניהלה את מפעל ההשמדה הנרחב.
ספרו מעורר ההשתאות של באומן עולה במחשבותיי שוב ושוב בימים האחרונים, שכן הוא מזהה את האכזריות הנאצית לא עם ברבריות חייתית, אלא עם הרציונליות שבבסיס החברה המודרנית. וגם, משום שהוא שם את האצבע על ייחודיות אירועי השואה באופן שמבחין אותם מגילויי אכזריות אחרים בהיסטוריה האנושית שלפני המודרנה, וגם – מאירועי ה־7 באוקטובר.
את השואה קשה לנו אולי לתפוס בין היתר משום סדר הגודל של הטבח והשיטתיות הקרה שבוצע בה. לעומת זאת את האסון שאך אירע לנו קשה אולי לתפוס דווקא משום שהאכזריות שהתגלתה בו הייתה כה גולמית, כה ברברית, מיידית ובלתי אמצעית. ואין צורך לתאר כאן לאלו מעשים אני מכוונת את דבריי; הם מבעיתים את כל יושבי הארץ, מקננים במחשבתם, בליבם ובמעשיהם כל העת. במובן הזה, אני חשה כל העת ש"נאציות" זו מילה כללית מדי, שמכילה מגוון גדול מדי של מעשים אנושיים, ואילו כאן האכזריות כה גדולה עד שנדמה שיש צורך בארכיטיפ רוע חדש, במיתוסים חדשים.
אינני יודעת מה הדבר שמחולל אכזריות כמו זו שהתגלתה לנו זה עתה. דחפים אלימים הם לכאורה חלק אינטגרלי בחוויה האנושית באשר היא, ועדיין, זו הבנה שבלתי אפשרי לקבל. הלב מסרב להכיל שמעשים כאלו יכולים להיעשות.
אינני יודעת גם כיצד, נוכח האכזריות, ונוכח האבל הבלתי נסבל על תוצאותיה, פועל המנגנון שמפעיל בקרב רבים מאיתנו תאוות נקם. ארגון החמאס הוא ארגון שעליו להימחות מעל פני האדמה ומתחתיה. אך אינני יודעת מהו המחיר שנכון לשלם כדי להשיג זאת. האם אין מחיר חייהם של כמאתיים חטופים ישראלים גבוה מדי? ומה לגבי חייהם של אלפי עזתים, ילדים, נשים וגברים שאין להם יד בעוולות?
אחד המוטואים שבאומן בחר לספרו הוא ציטוט ממסה של ג'ורג' אורוול:
"בשעה שאני כותב טסים יצורי אנוש בני תרבות מעל ראשי, מבקשים להרגני. אין הם רוחשים לי איבה כיחיד, אף לא אני להם. הם רק 'עושים חובתם', כנאמר. רובם, אין בי ספק, הם אנשים טובי־לב ושומרי חוק, שלא יעלה על דעתם בחייהם הפרטיים לרצוח אדם. מצד אחר, אם יצליח אחד מהם לפוצץ אותי לרסיסים בפצצה מכוונת היטב לא תהיה שנתו נודדת בגלל זה אפילו לילה אחד. הוא משרת את ארצו, ויש בזה כדי לכפר כל עוון".
פעולותיו של ארגון המרצחים היו מתוכננות היטב והוצאו לפועל בשיטתיות – כמו גם באכזריות ברברית שנדמה שאין בידינו הלשון להמשיגה. אולם – ואף שגם אמונה זו מאותגרת בימים אלו לבלי שאת – עדיין את מרבית הכוח אוחזת ישראל, הנושאת אפוא גם באחריות מוסרית רבה. אנא, הבה לא נמיר את האחריות הזו באחריות טכנית, הבה לא נתנער מהדברים שאנו מסוגלים לחולל ומחוללים כבר עכשיו. הבה נבחר בחיים.
נעמה ישראלי היא כותבת וחוקרת ספרות, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועורכת לשון.