זמן מיד שנייה (קִצו של האדם האדום), סבטלנה אלכסייביץ', הקיבוץ המאוחד, מרוסית: פולינה ברוקמן, 476 עמודים, 2023.
בדומה לפוטין, גם אלכסייביץ' שייכת ל"עולם הרוסי". גם היא חולמת על שיקומה של "מולדתנו המשותפת", ואולם בניגוד אליו היא סבורה שהדבר אפשרי רק באמצעות התמודדות עם עברה של אותה המולדת ולא באמצעות החזרה לרעיונות הישנים של אימפריה גדולה ויד ברזל.
רפי צירקין-סדן
אפתח בגילוי נאות: קראתי את ספרה של סבטלנה אלכסייביץ' זמן מיד שנייה (קִצו של האדם האדום) ברוסית, כשראה אור לראשונה לפני כעשור. כמו הקריאה בספריה האחרים של אלכסייביץ': פניה הבלתי-נשיות של המלחמה (1985), בנים מאבץ (1992) ותפילת צ'רנוביל (1997), גם הקריאה בזמן מיד שנייה הותירה בי רושם עז. בדומה לספריה המוקדמים יותר, גם הספר הזה כתוב בז'אנר של רשימה דוקומנטרית, והוא מאגד מאות שיחות שערכה אלכסייביץ' בתחילת שנות האלפיים עם גברים ונשים ברחבי ברית המועצות לשעבר במטרה להבין את משמעויות קיצו של הפרויקט הסובייטי. דברי המשתתפים בשיחות האלה מובאים בעילום שם. מלבד דברי פתיחה במבוא, אלכסייביץ' מתפקדת בספר בתור מאזינה נוכחת־נפקדת, בתור עורכת ומביאה לדפוס של סיפורי חיים, מחשבות ורגשות שחלקו איתה גיבוריה האלמונים של ההיסטוריה הסובייטית והפוסט־סובייטית. האסטרטגיה הפואטית הזאת יוצרת טקסט מיוחד במינו שנקרא כזעקת העם, ההופכת בתיווכה של אלכסייביץ' למעין יצירה ווקאלית למקהלה, ספק "סטאבט מאטר" ספק רקוויאם, המבכה את מסכת הייסורים של כל מי שאיתרע מזלו לחוות על בשרו את דמדומי השלטון הקומוניסטי.
קראתי את הספר שוב בתרגום העברי בתחילת סתיו 2023. בזמן הקריאה לא היה אפשר שלא לחשוב על הפלישה הרוסית לאוקראינה. "לרעיונות המיושנים הייתה עדנה: רעיון האימפריה הגדולה, יד ברזל, דרכה הייחודית של רוסיה [...] הוחזר ההמנון הסובייטי, תנועת הקומסומול שוב פועלת, הפעם בשינוי השם 'נאשי', קמה מפלגת שלטון שהיא, למעשה, העתקה של המפלגה הקומוניסטית. כוחו של המזכיר הכללי של המפלגה בעבר. כוח אבסולוטי", כך כותבת אלכסייביץ' במבוא לספרה (עמ' 17). ואכן, דוברים רבים בספר, בעיקר מי שמתגוררים בשטחי הפדרציה הרוסית, מביעים געגוע לימי גדולתה של ברית המועצות. כולם מתרפקים על הילדות הסובייטית המאושרת. הניצחון על גרמניה הנאצית, ההובלה במרוץ לחלל החיצון, כור ההיתוך הסובייטי, מערכת החינוך המפוארת – כל אלה מוצגים כמקור בלתי נדלה של גאווה. המשטר האוטוריטרי, ובפרט שלטונו של סטלין, נתפס כהכרח במדינה עצומה בעלת היסטוריה ארוכה של סכסוכים אתניים. לא מדובר בדעות של אנשים מעטים שנאספו באקראי.
הסקרים הנערכים ברוסיה כמעט בכל שנה מעידים על הפופולריות האדירה של סטלין בקרב הציבור. הסקרים האלה מעידים גם על ירידה עקבית בפופולריות של מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית המועצות ואבי תוכנית "הפרסטרויקה", שכללה סדרה ארוכה של רפורמות, החל בעידוד היוזמה הפרטית וכלה בהרחבת חופש הביטוי ובמעבר ההדרגתי לשיטת הבחירות החופשיות. גורבצ'וב גם יזם התקרבות למערב ומשא ומתן עם ארצות הברית לצמצום מלאי הנשק הגרעיני של שתי המעצמות. עמי אירופה היו כחולמים. ואולם מרבית הדוברים בספרה של אלכסייביץ' מתארים את "הפרסטרויקה" ואת קריסת ברית המועצות שהתרחשה בעקבותיה כטראומה אישית וקולקטיבית, המשך ישיר לטראומות מוקדמות יותר של הסטליניזם ושל מלחמת העולם השנייה. בעקבות הפרטת תאגידי ענק, סגירת מפעלים, האינפלציה הגואה וקריסת שירותי הרווחה הושלך רוב האוכלוסייה בבת אחת לעוני מרוד. תחושת האופוריה לנוכח צעדי הדמוקרטיזציה התחלפה עד מהרה בחרדה קיומית.
ספרה של אלכסייביץ' מכיל מונולוגים קורעי לב של מדענים, מהנדסים, רופאים ומורים, בהם שוחרי דמוקרטיה רבים, שנאלצו להסתפק במשך חודשים ארוכים באכילת דייסת סולת ותפוחי אדמה, שגם אותם גידלו בחצרות בתיהם. אינטלקטואלים כדוגמת מי שיצאו לרחובות באוגוסט 1991 כדי לבלום בגופם את ניסיונם של הקושרים הפרו־קומוניסטיים לחנוק את הדמוקרטיה הרוסית הצעירה, מכרו כמה חודשים לאחר מכן את ספריותיהם כדי שלא למות מרעב. אף על פי שספריהם של הסופרים הרוסים והמערביים, האסורים עד לא מכבר, נדפסו באין מפריע גם בשנות התשעים, רק למעטים היה אז פנאי להרחיב את השכלתם הספרותית. היחס המקודש לספרות ולסופרים, האופייני כל כך לספרות הסובייטית, נראה אז לפתע אנכרוניסטי לחלוטין. הצימאון לכסף אחז בכול. האמונה בערכי השוויון והצדק החברתי שעמדו בבסיסו של הפרויקט הסובייטי נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה. גם כעבור שנים סיפרו חסידי הדמוקרטיה בכאב כיצד עריה הגדולות של רוסיה נהפכות לשדות קרב בין כנופיות של פשע מאורגן, וכיצד אוצרות הטבע של ארצם נשדדים בידי קומץ אוליגרכים המקורבים לקרמלין.
גם "אחוות העמים" הסובייטית המפורסמת התפוגגה במהרה. מעשי הזוועה הקשים ביותר בתקופת התפרקותה של ברית המועצות התרחשו באזורי הפריפריה, בעיקר בקווקז ובאסיה תיכונה, שם פרצו סכסוכים אתניים ודתיים עקובים מדם. העימות בין אזרבייג'ן ובין ארמניה על השליטה בנָגוֹרני קָרָבָּך לבדו גבה את חייהם של יותר מ־30 אלף בני אדם. אלפים רבים נהרגו בהתנגשויות בין הגיאורגים ובין האוסטים, בין הקירגיזים ובין האוזבקים, בין הרוסים ובין הגיאורגים, הקזחים והמולדבים. מאות אלפים נעקרו מבתיהם. "חיינו יחד, כמו משפחה אחת – אזרים, רוסים, ארמנים, אוקראינים, טטרים [...] לכולם היה לאום אחד – הלאום הסובייטי, כולם דיברו רוסית" (עמ' 309–310), מספרת פליטה ארמנית במוסקווה כהקדמה לתיאור הטבח שביצעו תושבי באקו האזרים בשכניהם הארמנים. ניכר שזיכרונותיה אינם בגדר הרהורים נוסטלגיים גרידא. הדרכון הסובייטי שימש לה מקור של זהות ותעודת ביטוח בעת ובעונה אחת.
במונולוגים של חסידי המשטר הקומוניסטי הישן, הדמוקרטיה הליברלית, הקפיטליזם והשאיפות הלאומיות למיניהן מוצגים כשם נרדף לאנרכיה, להדוניזם חסר שובע ולכניעה לקולוניאליזם המערבי. "אני שונא את גורבצ'וב כי הוא גנב לי את המולדת [...] כבר היום אמריקאים מנהלים אותנו [...] זה האושר אשר לו ייחלתם? הנקניק והבננות? אנחנו מתפלשים בחרא ואוכלים אוכל זר. קיבלנו סופרמרקט ענק במקום מולדת. אם לזה קוראים חופש, אני לא זקוק לחופש הזה. טפו! הורידו את העם על הברכיים, אנחנו עבדים. עבדים!" זועק אחד ממקטרגיו החריפים של גורבצ'וב בספר (עמ' 25). עברו כבר כמעט ארבעים שנה מן "הפרסטרויקה", אבל בדיוק על תחושות ההשפלה האלה ניסה ולדימיר פוטין לפרוט בנאומו למחרת תחילת המתקפה על אוקראינה. גם אם לא אמר זאת במפורש, גורבצ'וב הצטייר בדבריו של פוטין כבוגד שהביא מעצמה אדירה, "מולדתנו המשותפת" כלשונו, לשפל המדרגה. נהיר שהכנעתה של אוקראינה היא צעד ראשון בשיקומה.
בדומה לפוטין, גם אלכסייביץ' שייכת ל"עולם הרוסי". גם היא חולמת על שיקומה של "מולדתנו המשותפת", ואולם בניגוד אליו היא סבורה שהדבר אפשרי רק באמצעות התמודדות עם עברה של אותה המולדת ולא באמצעות החזרה לרעיונות הישנים של אימפריה גדולה ויד ברזל. לשם כך היא מגייסת את הספרות הרוסית הגדולה של המאה ה־19. השאלות על טבע האדם, על מקור הרוע בעולם, על תכלית ההיסטוריה נידונות בזמן מיד שנייה ברוב פאתוס, כמו היו פרק המשך לרומנים הפילוסופיים של דוסטויבסקי וטולסטוי. אפשר לשער שאלכסייביץ' בחרה לשלב את השיחות בנושאים האלה בכוונת מכוון. ככלות הכול, דוסטויבסקי היה הראשון לדון בהשלכות המוסריות האפשריות של מהפכה חברתית רדיקלית, וטולסטוי רתם את אמנות הסיפור כדי לבחון את עולמם הרגשי והאינטלקטואלי של גיבוריה האלמונים של ההיסטוריה. אולם, בניגוד אליהם אלכסייביץ' זנחה את ז'אנר הרומן האידאי הפסיכולוגיסטי. בהרצאתה בטקס קבלת פרס נובל אמרה אלכסייביץ': "אינני עומדת בפודיום לבדי [...] סביבי יש קולות, מאות קולות, הם כל הזמן איתי". נהיר שאף רומן, רחב יריעה ככל שיהיה, אינו יכול להכיל מאות קולות. לעומת זאת, ספרה של אלכסייביץ' מאפשר לכל אחד מגיבוריו האלמוניים לזעוק את האמת שלו. אלכסייביץ' קיבלה עליה משימה קשה: להצניע את קולה ולהיות כתובת לזעקותיהם של בני עמה הסובייטי שאיבדו כל תקווה, בידיעה שרק כך אפשר יהיה להתחיל בתהליך הריפוי של נפשם הפצועה. קשה לחשוב על תפקיד חשוב יותר לאשת רוח.
ד''ר רפי צירקין-סדן, מרצה בכיר במחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות באוניברסיטה הפתוחה.