רחלי דור רפפורט
מאז אותו בוקר תפס בי הבלבול. מילים נעקרו ממשמעותן, מבנים וקיבוצים נשרפו עד יסודם, הרוע השתולל, צרוף, וחשף חדלות שלטון, נשים, זקנים וטף נחטפו, עונו, נרצחו והושחתו במיתתם, חֵילות טבעו בחול באין מושל. המחשבה התבלבלה בי ולא השאירה סדק להתרחקות, לא אור להתבוננות אל בור הטבח, תהום אסון; חידת ההיאלמות שנמשכה בנגב, שאון בלבול אילם.
"כשמוחאים שתי כפות ידיים נשמע קול;
מהו קול היד האחת?"
(כל הציטוטים מתוך חלק א, קול היד האחת, תרגום והערות יואל הופמן, כתר, 2011)
הבלבול מוליד חידות, השאלה חשובה לא פחות מהתשובה. המילה בלבול היא ערבוביה, אי־סדר, מבוכה, טירוף. היא גם כינויה של עלילה, דיבה, אשמת שקר. אף בעדויות ובסיפורים המתארים עלילות דם ופרעות בכתבים ביידיש היא נוכחת, מבלבלת. מילים עבריות וארמיות ("לשון קודש") הן חלק מרכיבי השפה היהודית הישנה. חלקן, אני משערת, מייצגות את הבלתי ניתן לתרגום או לקבלה משפות אחרות, ורק הן מתארות את הפלאי או האימה, הנס או הנורא מכול. הבלבול תפס בי, לא שיחרר, אחיזתו היא חידתו.
"אם שמעת את קול היד האחת, הוכח זאת"
זמן הבלבול אינו זמן למחשבה, לא לדיון מושכל, לא לשיחות סותרות. הבלבול נרתע רק משהייה יציבה, קבלה וארגון מחדש. חידת הזן היפני משתהה באי־ההבנה, קולטת את הערבוב כהוויה וכך מרפאת. לבלבול אין קול או הד, הוא מכשיר קשר ללא מענה, קריאה חוזרת ללא תגובה, הוא פנים פעורות, רוח בשיער חטוף או חורשת מדבר שרופה, אילמת. אין לומדים בשעת בלבול, אין צלצול הפסקה או שיעור, היותו הוא חידתו.
"נאמר שאם תשמע את קול היד האחת,
תהפוך לבודהא (כלומר, תתעורר). ובכן,
איך תעשה זאת?"
התדהמה היא ראשיתו של הבלבול ("ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה"). והתדהמה האלימה, כמו סטירת לחי, משפילה, מסנוורת. ראשית הבלבול היא עינו השמוטה, הבוהה, של שליט עיוור, היא שפתו הבוכה של מצביא כושל, היא חוזרת שוב ושוב. בחידת הזן, הקואן (חידת הזן), ההרהור בין שאלה לתשובה יכול להימשך אף שלוש שנים. ניחוש או תשובה הנסמכת על מחיאה בשתי ידיים, אינם מתקבלים.
"האם שמעת את קול היד מאחור או
מלפנים?"
החזרה היא תחילתו של פתרון, היא אימון, לעיתים היא שחרור של מתח. הילד הרץ במעגלים בבית סגור, אסיר הצועד בתאו מצד לצד, שדרן החוזר שוב ושוב על הידוע לו עד כה, קשב ללא תפישה, תפישה ללא קשב. אלה רק קצוות הבלבול. הבלבול נמצא רחוק מכל אלה, בשלב קדום יותר, שקרי. מילותיו כזב, אגרופיו מסיכה, הוא עוטה שריון שיכר. הבלבול מאפר פדחתו מול מראה, מיישר פניו למצלמה ואחוריו למולדת.
"עכשיו, מששמעת את קול היד האחת, מה
בכוונתך לעשות?"
הסתיו ארוך, עננים מציירים קרבות ברקיע הנגב, הבלבול רץ מחייל לחייל, מחבק ונופל, פולט עשן שקרים. בסוף הקואן ציטוטים במקום תשובות, יופייה של מדינה אחת ומדינה אחרת, כמעט בלתי מושגת, ארץ ולה שתי ידיים וקול מחיאת כפיה רם, הרמוני. הבלבול נבלם בגדרות בארי ונחל עוז, בבתי שדרות ואופקים, קול היד האחת נתפס בוואדיות רעים, קולו יידום. כדי להגיע לדרגת פשטות, כך כתב יואל הופמן בהערות לקואן על קול היד האחת, התודעה עוברת תהליך הפוך של הוספת דבר לדבר. על ידי היות עם הדבר, מתבהרת הפשטות.
"היד האחת לאיזה מרחק היא תגיע?
התלמיד מניח את ידו על הרצפה ואומר,
"עד לכאן היא מגיעה".
רחלי דור רפפורט היא סופרת ועורכת ספרותית, ביוגרפית יצירתית וסטודנטית לתואר שלישי באוניברסיטת בר אילן.