בין התחומים, דוד מרקיש, הקיבוץ המאוחד, מרוסית: דינה מרקון, עריכת תרגום: אברי הרלינג, 253 עמודים, 2021.
בין התחומים, ספר ייחודי הנע בין תיעוד לסיפור, הוא כתב האשמה המופנה נגד מפלצת הרוע ונגד הזמן.
רחלי דור רפפורט
בין התחומים של דוד מרקיש, בנו של משורר היידיש פרץ מרקיש ואחד מהרוגי המלכות בברית המועצות, יכול להיקרא כמשפט פומבי אחרון נגד יוזף סטלין לצד התבוננות וקשב דק לשירת אביו. הספר נע בין תיעוד לסיפור, בין האמת לחרפת מערומיה, וכספרות תיעודית תורגם בהקפדה ויופי בידי דינה מרקון.
הסופר דוד מרקיש הוא בנו של המשורר פרץ מרקיש, מראשי תנועת האוונגרד היהודי המודרני שיצאה מרוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נדדה למערב (ואף לארץ ישראל) בחיפוש אחר קוראי יידיש חדשים, וכאונייה ללא חוף שבו חבריה אל מיליוני קוראי יידיש ברוסיה הסובייטית. חברי התנועה, מתאר דוד מרקיש בספרו, שימשו בארצם כלי משחק בידיו של סטלין, כחברי הוועד היהודי האנטי פשיסטי בתקופת מלחמת העולם השנייה, עד שהוצאו להורג בקיץ 1952 במוסקבה. עובדה זו נוכחת כצלקת קבועה בספר המתפקד, בין השאר, כמעין כתב האשמה.
מרקיש מטביע את סיפורו בחול ההיסטוריה היהודית, חול טובעני לעתים. הוא נוגע בתחום המושב היהודי ברוסיה, עובר בין כוזרים לחלוצים, ומגיע עד תוכניות ההתיישבות היהודית בברית המועצות. זהו מרחב היסטורי מוכר למדי, אולם מרקיש יונק את מבטו מהיהדות הסובייטית ואת התמה המרכזית שלו, את עוקצו, הוא שואב מטראומה פוליטית-אנושית. זוהי טראומה השונה מטראומת היסוד של החברה הישראלית. היא אינה עוסקת בשואה או בהיטלר אלא מכוונת את מבטה לרוצח המונים אחר – יוזף סטלין. מרקיש מתאר אותו בשלל כינויים, חלקם מוכרים, רובם פחות, המציירים דמות דמונית – "פרא מההרים", "נחש בריח", "החתול המשופם שבקרמלין נעץ את טפריו בעכבר", "מנוון היד", "המשותק למחצה" ועוד. אט-אט חושף מרקיש את המנגנון של סטלין, מנגנון הנסוב על רוע חולני, שיטתי, סבלני, מפלצתי.
האופן בו מרקיש מפרש את האירועים שפקדו את הרוגי המלכות הסובייטית, לצד רוחב היריעה של הרקע והעלילה החובקים עולם ואינטרסים, מגלים זכוכיות סיפוריות מרתקות המבריקות מתוך החול הסיפורי. "ההשערות והחישובים האלה אינם אלא ציורים על החול," הוא כותב לא פעם על הדימוי של ציור בחול, זהו החול המסתיר והמגלה, הנע בין עובדות להפרכתן, "נוח כל כך להקים מבנים של מסקנות על חול טובעני," הוא מסביר, "חוקי ההיסטוריה אינם קיימים: אין לחפש אותם בלוגיקה, ולא בפריסת הכוכבים (עמ' 132)." ואכן, כתב האשמה של דוד מרקיש, כמו טיעוני קטגור בסיכום ארוך ומעמיק, נמסר בלשון דיווחית, אך טומן בחובו (כמעט מתבקש לכתוב – בחולו) הרהורים קיומיים מורכבים. "תולדות האנושות," הוא כותב במקום אחד, "החל במחזה הנוגע ללב ההוא בגן עדן, תחת עץ התפוח, הִנן שרשרת פרדוקסים מלופפת היטב. אפשר לחקור את הפרדוקסים האלה, אך הם חומקים מהסבר. אך דמו של הבל מוסיף לההביל." מרקיש הבן מביט בעיניו של רודן שרצח את אביו, ותוך כך מאיר עוד ועוד פינות אפלות בקיום האנושי, בין עמים, בין רֵעים, "כל היהודים הם אחים ואחיות," הוא כותב במירכאות בתחילת הספר. מירכאות, משום שאחר כך יפרט כיצד חלק מהאחים הלשינו זה על זה, גם בתוך קבוצת הרוגי המלכות. פרץ מרקיש מתגלה כאחד מאלה שלא נהגו כך. האב והמשורר הגאון מכונה תמיד בשמו המלא, כְּזר, "מעצרו של פרץ מרקיש נערך בניגוד לכללים הנהוגים. המעצר לא היה למרקיש בגדר הפתעה: הוא ידע שיבואו לקחת אותו (עמ' 206)." גם אלמנתו של מרקיש מכונה בשמה, אסתר מרקיש. רק לעתים נדירות, לקראת השלב העוסק בהגלייתה יחד עם ילדיה ושובם מהגלות, מתלווה לשמה התואר המשפחתי, "אסתר מרקיש, אמי." הנוסח הפורמלי חוזר לכל אורך הספר ומציב את ההורים כשחקנים על בימת ההיסטוריה.
מרקיש הבן כותב בגוף ראשון רבים, "אנחנו", "שלנו" או "לנו". לעתים אלה יהודי ברית המועצות ("כולנו יצאנו מתחום המושב"), לעתים האנושות ("כל מה שקורה לבני אדם קורה בעתו. לא ניתן לנו לדעת מתי תבוא העת. לאיש מאתנו"), לעתים נדמה שאלה קרובי משפחות הרוגי המלכות או בני משפחת מרקיש לבדם ("לנו, למשפחה שלנו," הוא כותב בפרק האחרון בספר, "היה קל יותר מאשר לבני עמנו"). מדי פעם הוא מגלה הזדהות מזויפת עם אזרחי רוסיה או אף עם השלטון ("הוא רוסי, הוא שלנו, יקתרינה הגדולה הבינה זאת"), הוא כותב באירוניה מרירה. ובה בעת, מנתח את אותם "אנחנו" – חברי התנועה האוונגרדית, יהודי ברית המועצות, העם הרוסי – מפרק את מהותם לפרטי פרטים, ונוטל אותם עמו במחול חרבות איטי, השוקע ועולה מן החול התיעודי.
מרקיש מטיל ספק בכל ("אנושי ומשום כך שקרן," כך הוא כותב על תוויו של הממואר), גם בזיכרון אינו בוטח ("קצר ועיוור הוא הזיכרון"). מערמת החול לבדה, המאובקת בענן השנים, הוא יוצר זכוכיות, רגעי אפיפניה מחשבתית ותיעודית, שרק עמן יוכל לעמוד מול כוחו המשחית של סטלין.
השירה של פרץ מרקיש מובאת במשורה, ותרגומה העברי אינו אחיד. לא קל לתרגם יידיש לעברית, אחת יְשָנה, מעוגלת, שנייה עזה, זוויתית. כמה מתרגמים נלקחו למשימה זו בציטוטי השירה בספר, חלקם צלחו אותה היטב, אבל דווקא זו של מתרגמת הספר, המצליחה להביא את הכתיבה האפיפנית התיעודית של המחבר במלוא יופיה, לא צולחת בתרגום השירה. כך למשל בשיר "גליל" (כך גם במקור), המשורר מרקיש כתב: "וו איז דאס לאנד פון זוניקע געשפענסטער?" בתרגום חופשי: היכן היא הארץ הנסתרת משמש? שורה זו תורגמה כך: "צללי השמש! הסתתרה." הכמיהה והעדינות המרקישית הופכות בתרגום לטון רועם, ציוויי. שירי אביו אמורים היו להביא את הלב השותת מבפנים. זה קורה פה ושם, אך לא לכל אורך הספר.
ראי על אבן, "א שפיגל אויף א שטיין", נקראה האנתולוגיה שיצאה כעשור אחרי מות הרוגי המלכות ממוסקבה. עשרות שנים אחרי כן יצר דוד מרקיש זכוכיות של ספרות תיעודית מתוך אבק החול ההיסטורי, "אני מאשים" המופנה נגד מפלצת הרוע ונגד הזמן.
רחלי דור רפפורט היא סופרת ועורכת ספרות ביוגרפית יצירתית, בראשית מחקר לתואר שלישי בספרות יידיש באוניברסיטת בר אילן.