מלך, שצ'פן טוורדוך, תרגום: מרים בורנשטיין, כרמל, 405 עמודים, 2023.
השאלה היא לא האם "מותר" או "אסור" למי שאינו משתייך לקבוצה אתנית, גזעית או מגדרית מסוימת לכתוב על אותה קבוצה, אלא כמה תקף הידע שנובע מכתיבה שכזאת, והאם יש בו ערך אמנותי ואינטלקטואלי מוסף. הרומן המבריק מלך הוא מקרה מבחן מרתק לשאלה הזאת
ראובן נמדר
לפני כמה שנים, כשסדרת הרומנים הנפוליטניים המצליחה החברה הגאונה הייתה עדיין בשיא תהילתה, התרוצצו לא מעט שמועות וניחושים בדבר זהותה של המחבר(ת) המסתורי(ת) של הספרים, שמועות שלא אוששו או הוזמו סופית עד עצם היום הזה. אחת מהן הייתה שהמחברת של הרומנים היא אישה בשם אניטה ראצ'ה, מתרגמת עצמאית המתגוררת ברומא, שאין לה שום קשר לעיר נאפולי ולשכונות העוני הידועות לשמצה שלה. הגילוי ה"מרעיש" הזה, שלא היה בעצם כה מרעיש, כי איש בעולם לא שמע קודם לכן על אותה אניטה ראצ'ה ושמה לא עורר שום סנסציה ספרותית, גרר אחריו גל של תגובות ביקורתיות קנטרניות מצידם של מצדדי הפרדיגמה הזהותנית של התרבות והספרות. ראצ'ה המסכנה הואשמה בניכוס תרבותי (אפרופריאציה בלעז) של האומללות הנאפוליטנית לדורותיה, באופורטוניזם ספרותי ובשאר ההאשמות הנוקבות מן המין האמור – כל זאת מבלי ש"עובדת" היותה אלנה פרנטה האמיתית תוכח או תופרך. דבר דומה קרה לא מזמן גם לסופרת ג'יינין קאמינס, מחברת רב־המכר האמריקאי American Dirt שזכה לתהודה עצומה, לא מעט בזכותה של ממליכת המלכים וקובעת הטעם האפריקנית־אמריקאית אופרה וינפרי. ספרה של קאמינס, שהיה נוקב וביקורתי בהרבה מסדרת הרומנים הנוסטלגית למחצה של פרנטה, גולל את קשיי החיים של מהגרות עבודה מקסיקניות, ואת הניצול וההתעללות שהן עוברות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שחלקן סיכנו את חייהן כדי להגיע אליה. באופן מוזר מאוד, איש לא שם לב לעובדה שמחברת הספר, ג'יינין קאמינס, היא אישה לבנה שאין לביוגרפיה האישית שלה דבר וחצי דבר עם זאת של גיבורותיה קשות היום. ברגע מביך במיוחד היא ניסתה אומנם להעלות באוב איזו סבתא פורטוריקנית נשכחת שאולי הייתה ואולי לא הייתה לה – אבל בסופו של דבר נאלצה להודות שהיא, כמו שאומרים זאת האמריקאים: "צחורה כמו חבצלת". המהומה שהתחוללה סביב פרשת קאמינס הייתה סוערת ויצרית יותר מאשר זאת שהתחוללה סביב פרשת פרנטה – גם בגלל האקלים התרבותי האמריקאי וגם בגלל טיבו הסחטני־רגשית של הספר, שביסס חלק ניכר מהצלחתו על רגשות האשם המפותחים של הבורגנות האמריקאית הלבנה. מעבר לשאלות המוסריות והאתיות שהשערוריות הספרותיות הללו מעוררות, עולות מהן גם שאלות אחרות – שהן בעיניי חשובות ומעניינות יותר מאלו המסעירות את הזהותנים החדשים. השאלה היא לא האם "מותר" או "אסור" למי שאינו משתייך לקבוצה אתנית, גזעית או מגדרית מסוימת לכתוב על אותה קבוצה, אלא כמה תקף הידע שנובע מכתיבה שכזאת, והאם יש בו ערך אמנותי ואינטלקטואלי מוסף. הרומן המבריק מלך מאת הסופר הפולני שצ'פן טוורדוך, הוא מקרה מבחן מרתק לשאלה הזאת.
עלילת הרומן מלך מתרחשת בוורשה של שנות השלושים, ומתמקדת בחיי העולם התחתון היהודי והלא יהודי כמו גם במאבקים בין הסוציאליסטים והפאשיסטים היהודים והפולנים ערב מלחמת העולם השנייה. הספר נפתח בתיאור עוצר נשימה של קרב אגרוף דרמטי במיוחד, בין המתאגרף הפולני בעל הנטיות הפאשיסטיות אנדז'י זמבינסקי, בנו הגזעני ויפה התואר של התובע המחוזי הלאומני (בעל הנטיות הסאדו־מזוכיסטיות) לבין יָאקוּבּ שפירא, כוכב מועדון האגרוף היהודי "מכבי", המזוהה עם המאבק הסוציאליסטי ומשמש גם כגובה החובות ואיש האגרוף של סנדק העולם התחתון הוורשאי קום קפליצה. הקצב המהיר, עוצר הנשימה של הקרב זולג אל הרומן כולו – חגיגה ספרותית של כישרון, אכזריות, אלימות וחמלה שכמותה לא קראתי מזמן, ושמזכירה באינטנסיביות, במפוכחות חסרת הרחמים ובמקוריות שלה את כתיבתם של איסאק באבל, אנדרי פלאטונוב ויצחק בשביס-זינגר. הסיפור המרתק ורב־התהפוכות מסופר בקולו של משה ברנשטיין, נער יהודי צנום מאחת משכונות העוני היהודיות של ורשה, שאביו נרצח באכזריות (טוורדוך אינו חס על הקורא, ומתאר בפרטי פרטים את הרצח הנורא) בידי יאקוב שפירא מכיוון שלא הצליח לעמוד בסכום דמי החסות הדרקוני שקצב לו מעסיקו השטני של שפירא, קום קפליצה. הנער, קרוע בין נאמנותו לאביו המת לבין הערצתו ליאקוב שפירא, כוכב העל של שכונות העוני הוורשאיות, בוחר להסתפח אל רוצחו של אביו ומזדנב אחריו בין בתי המרזח, בתי הבושת ובתי האופנה של ורשה. קול מספר נוסף שמצטרף אל קולו הצעיר של ברנשטיין הוא קולו הסדוק מזקנה של משה ענבר, קצין בכיר בצה"ל שהודח מתפקידו בנסיבות עלומות, ושהיה (אולי) בנעוריו משה ברנשטיין, הנער הצנום מפרברי ורשה. ענבר כותב את זיכרונותיו המפורקים בדירה ריקה שנמצאת (כנראה) בישראל, שאליה נמלט (אולי) כשהגרמנים פלשו אל ורשה השסועה בסתיו של שנת 1939. בעזרת שני הקולות הללו, והיפוכי התפקידים המפתיעים (מאוד!) ביניהם, מתאר הרומן מלך הוויה אלימה, אפוקליפטית ממש, אורבנית מאוד וחסרת רחמים. מעל הדמויות הצבעוניות והעזות של גנגסטרים, זונות, מנהיגי מיליציות סוציאליסטיות ופלנגות פאשיסטיות חגה דמות נוספת, דמות שלא מן העולם הזה – הלוויתן המעופף לִיטָנִי, המגלם את היסוד האלים והאכזרי של הבריאה. יצור מיתולוגי השט בשמיה של ורשה ושר את שיר הפגעים המחריד שלו בזמן שהזוועות הרבות הממלאות את דפיו של הרומן מתרחשות ברחובות ובסמטאות ובשווקים שלה. דמותו הלא ריאליסטית של ליטני מעצימה את אפקט ההיפר־ריאליזם של שאר חלקי הרומן והופכת אותו לנוקב ומצמרר יותר.
מנין שאב טוורדוך את ההשראה והתוקף לכתיבת הרומן המקורי והעשיר הזה, אף על פי שאינו ממוצא יהודי ורשאי? מה מעניק לתיאורים שלו את התוקף והעוצמה המדהימים המאפיינים את הרומן החשוב הזה? אלו שאלות שקשה לענות עליהן, אבל הן בהחלט מעוררות מחשבה. טוורדוך, מהמוכרים והמצליחים שבסופרי פולין, גאה מאוד במוצאו השלזי (מיעוט אתני ולשוני המבחין את עצמו מהרוב הפולני), ובעמדת האאוטסיידר הנצחי המעניקה לו זווית מבט אחרת על התרבות הפולנית שהוא אחד מכוכבי העל הספרותיים שלה. הבחירה לכתוב על המיעוט היהודי השנוא והכמעט נכחד גם היא שייכת לאותה עמדה חיצונית, ביקורתית ומתריסה של הזר המכיר מקרוב את התרבות של הרוב ורואה את יופייה ואת פגמיה מבפנים אבל גם מבחוץ. מה שמתקף את פרויקט תיעוד ההוויה היהודית־פולנית של תחילת המאה העשרים בידי סופר שאינו יהודי הוא מבחן התוצאה: הרומן מלך מתברך במאפיין החשוב והחמקמק שהאנתרופולוג קליפורד גירץ הכתיר במונח Being There, "להיות שם". כתיבתו של טוורדוך משכנעת מאוד. הוא נכנס אל מתחת לעורן של דמויותיו (כמעט כתבתי כאן בטעות, "של קורבנותיו") באופן החוצה את מחסומי הזהות השיוכית והופך אותן לדמויות אוניברסליות שכל קורא וקוראת יכולים להזדהות איתן. גם המקצועיות המרשימה והרצינות של התחקיר שהושקע ברומן תורמים לתקפות האינטלקטואלית שלו ולעניין הרב שהקריאה בו מעוררת. באופן אנקדוטלי אציין ששתי החריקות היחידות שצרמו לאוזניי (וזאת ברומן ארוך, דחוס ועשיר מאוד בפרטים) היו שני פרטים שוליים למדי: בלבול מסוים בין השמות "ההגנה" ו"הארגון" לתיאור המחתרת היהודית בארץ ישראל, ואיות המלה העברית "מות", המקועקעת על פרקי אצבעותיו של המתאגרף יאקוב שפירא, בתעתיק העכשווי שלה "מוות", ולא בכתיב החסר המקורי שהיה מן הסתם נהוג בתחילת המאה העשרים. הזניחות של שני הפרטים שציינתי כאן היא שבח עצום לסופר, שהרומן השאפתני שלו מלא וגדוש בפרטים, תיאורים ועובדות היסטוריות המוצגים באופן משכנע ביותר. אבל החשיבות של עמדת ה־Insider-Outsider של טוורדוך אינה מצטמצמת לדיוק ולרמת התחקיר הגבוהה של כתיבתו. לדעתי, העובדה שטוורדוך אינו ממוצא יהודי תרמה לרומן עוד ממד, חשוב ומעניין מאין כמותו, שכן הוא אינו נגוע בנוסטלגיה יהודית וב"אהבת ישראל" המקלקלת לא פעם את השורה הספרותית. הרומן מלך בורא עולם אכזרי ומנוכר שיהודים ולא יהודים מתאכזרים בו זה אל זה באופן תמידי ובלתי מבחין. טוורדוך, שלא גדל על ברכי הנוסטלגיה היהודית, הגובלת לא פעם בקיטש של ממש, אינו מהסס לתאר את האכזריות שיהודים בעלי עוצמה נוהגים בה כלפי אחיהם היהודים החלשים מהם – אכזריות ששוללת בעצם את רעיון "האחווה היהודית" ומציגה אותו ככלי ריק. במובן זה, עובדת היותו של טוורדוך לא יהודי לא רק שאינה גורעת מהלגיטימציה שלו לספר "סיפור יהודי", אלא מוסיפה לה חשיבות. הרומן מלך הוא מחקר מקורי על זהות קולקטיבית הנמצאת במשבר, לא מניפסט זהותני שבו האחווה והערבות ההדדית מונחות מראש. הערך המוסף הספרותי והפילוסופי של הרומן היה נמנע מאיתנו לו שעה טוורדוך לגערותיה המוסרניות של האסכולה הזהותנית ונמנע מכתיבה על חוויה זהותית שאינה "שייכת לו". למזלנו, הקוראים, טוורדוך – כמו גיבורו החד־פעמי יאקוב שפירא – בחר "לצפצף" על המוסכמות הבורגניות ולהגדיר בעצמו את חוקי המשחק ואת סולם האותנטיות של יצירתו. התוצאה, כאמור, מצדיקה בהחלט את הסיכון. הרומן מלך הוא מהספרים הטובים והמשכנעים שקראתי זה זמן רב.
ראובן נמדר הוא סופר ומתרגם עברי המתגורר בניו יורק. ספרו הבית אשר נחרב זכה בפרס ספיר לשנת 2014. ספרו החדש דגים גדולים (סיפורים עבריים־אמריקאים) ראה לאחרונה אור בהוצאת כנרת-זמורה-דביר.