עיראקי בפריז, שמואל שמעון, פרדס ומכון ון ליר, מערבית: יהודה שנהב-שהרבני, 261 עמודים, 2022.
שמואל שמעון מלהטט בכתיבה ערבסקית. כל פרט סוטה מהאוטוסטרדה וסולל את דרך העפר הפרטית שלו. ולמרות הכול אין אבק.
רוני סומק
בשירהּ "הפיגומים תומכים בית" מציגה המשוררת אמילי דיקנסון את היחס שבין ההשראה והעבודה הקשה לבין היצירה הגמורה. היא משתמשת במטאפורות של בית, והנה השיר (בתרגומו המצוין של שמעון זנדבנק): "הפיגומים תומכים בבית/ עד שהוא בנוי/ ואז הם נסוגים אחור/ והוא ניצב ראוי,/ סומך אותו עצמו/ ושוב אינו זוכר/ את החוזה והנגר-/ מבט כזה לאחור/ יש לחיים המושלמים-/ עבר של מסמרים ומלט-/ ואז צונחים הפיגומים-/ והנפש מתגלמת-".
בדרך כלל מסירים סופרים את הפיגומים והקורא מוזמן לבית שבו גרות המילים, אשר נבחרו אחרי מסע הייסורים של הטיוטות. בספרו עיראקי בפריז בחר שמואל שמעון להקדיש 122 עמודים לפיגומים (נקרא להם ממואר) ורק 85 עמודים לסיפור "הרוכל והקולנוע". ברוק'נרול יש לא פעם מופע חימום לפני המופע המרכזי אבל תמיד זמנו יהיה קצר יותר. במקרה שלנו מופע החימום ארוך יותר.
אני מתחיל בהבדל ה"כאילו" טכני: הממואר מתואר בשפה שהיא פחות חגיגית מהסיפור שבא אחריה. הממואר נלחש באוזני הקורא כטקסט הנקרא מדפים תלושים של יומן נוכחות, והסיפור כתוב בדיו המקפידה לא לחרוג מקווי האורך וקווי הרוחב של הטריטוריה הספרותית. ברור שאין לטריטוריה כזאת חוקים מוגדרים, אבל הניסיון לסלול אספלט מוקפד שונה מדרך העפר הכל כך פרועה שאפיינה את הממואר שקדם לסיפור. אני מרגיש שרגלי בטוחה בשתי הדרכים, ושמואל שמעון יודע לעשות את המעברים מבלי שנראה את זיעת המאמץ. ברור שמחיאות הכפיים מגיעות גם למתרגם יהודה שנהב-שהרבני. בשירה, למשל, ילך המשורר לשוק ויקנה פרח בערבית מדוברת ויכתוב עליו שיר בדרך כלל בערבית ספרותית. איני מכיר את חוקי הפרוזה אבל אין ספק ששמעון הוא פורע חוק במובן הנפלא של המילה.
יותר מכל מתכתב הספר עם "סינמה פרדיסו", סרטו של ג'וזפה טורנאטורה. הנושא המרכזי, גם בסרט וגם בספר, הוא החלום לעשות סרט. בכוונה אני משתמש במילה "לעשות". היא מתאימה למי שלש את הרעיון הקולנועי לא רק במוחו אלא גם בליבו, וגם בעשר אצבעותיו. בסרט עוזב הגיבור את העיירה הסיציליאנית ומגיע לרומא על מנת להיזכר בקטעי הנשיקה שצונזרו מהסרטים שהוקרנו בעיירת ילדותו. בספר ממשיך החלום לעבודות נוספות. אבל החלום הזה שווה זהב.
גיבור הספר רוצה להגיע להוליווד. הוליווד היא גם מקום וגם חלום. הסדר לא מחייב. הספר נפתח בפגישה בין אימו של הגיבור לבין אחיה, בינואר 2004, לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק. "הרגת אותנו עם ההוליווד שלך..." היא אומרת לו, "עכשיו אתה נמצא במרחק זריקת אבן. אתה יכול לקחת את אחת המכוניות של דוד שלך ולנסוע לשם." הגיבור מחליט להישאר על הר נבו. הוא מבין שהוליווד החלומית הרבה יותר פוטוגנית מאשר עיר בשר ודם.
היציאה מעיראק עוברת דרך ביירות. בכל רגע הגיבור חש כאילו הוא החשוד האולטימטיבי, המילה "מרגל" חקוקה על מצחו ואינקוויזיציית העינויים חוגגת בגופו. בסוף הוא מגיע לפריז, למרכז הפליטים Le Rocheton. משם הוא נודד בין חברים, בין ברים, בין תחנות מטרו. באותה פריז הוא חולם לכתוב את תסריט חייו על אביו, שהיה אופה חירש-אילם. שמעון יודע משהו על אנטי-גיבורים, והדרך שבה הוא בונה לעצמו את שער הרחמים מרתקת מאוד. השהיה בפריז היא לא פחות ממופע סטריפטיז. שום דבר לא עובר "קוסמטיקה" ספרותית. העוני פיגורטיבי לגמרי. הוא מזמן לא מטאפורה; הוא טבלת הייאוש שאף אחד לא מנכה ממנה שליש על התנהגות טובה. ברור שהסיפור מנוקד גם בסיפורי אהבה, ברור שבברים עולה מפלס השתיה, וברור שיופיה של העיר מתגרה בעליבות האדם שביתו הרשמי הוא תא שמירת חפצים בתחנת רכבת.
החלק השני בספר, שכותרתו "הרוכל והקולנוע", הוא חומר הגלם של תסריט הסרט שלא הוסרט מעולם. כאן מתהפכת השפה ומטפסת משפת מדרכות לשפת הקומה שלפני הפנטהאוז. שמעון מלהטט בכתיבה ערבסקית. כל פרט סוטה מהאוטוסטרדה וסולל את דרך העפר הפרטית שלו. ולמרות הכול אין אבק. הכתיבה הערבסקית אינה רצפט לפלונטר, היא הדרך לספר מעשיה ברוח אלף לילה ועוד לילה. ואם צריך דוגמא לתחושה הזו, אפשר למצוא אותה בסיפור הנחש: "...באחת הפעמים שמכרתי אזברי מול בית הספר לבנות, שמעתי לפתע קריאות מבוהלות של תלמידות. משהתקרבתי למקור הקולות, ראיתי נחש גדול, כמטר וחצי אורכו. הרמתי אבן והכיתי אותו בראשו עד שהתאבן, אַחַר, באומץ שאינני יודע את מקורו, משכתי אותו בזנבו מול עיני הבנות, והללו פתחו בקריאות קצובות, 'ג'ואי הרג את הנחש, גוא'י הרג את הנחש.' אלמלא שרת בית הספר, אשר אחז בנחש והשליך אותו לאשפה, אולי הייתי פושט את חולצתי כמו הרקולס, מכניס את ידי לתוך לוע הנחש ומפלח אותו לשניים... (עמ' 239)". ברור שהתמונה הזאת קולנועית לגמרי, ברור שהמיתולוגיה נלעסת בפה מלא, וברור שהגיבור שומע באוזן חפצה את מחיאות הכפיים של הבנות. ההמשך (ואל תשכחו את דרך העפר) הופך לטלנובלה. הוא חוזר הביתה ואימו מסבירה לו שלנחשים יש נפש נקמנית. היא שולחת אותו לישון בחדר נעול, לא לפני שהיא אומרת: "ואללה אלעזים, הסרטים האלה שלך לא השאירו טיפה שכל בקודקודך... (עמ' 240)".
הסלטה הזאת, שבה הגיבור הופך בשנייה לאנטי גיבור ולהיפך, היא לא רק פס הקול של סיפור הנחש; היא הקופסה השחורה המפוצחת כל כך חזק לאורך כל הספר הזה.
נ.ב. (אישי מאוד)
"מודל" הגולה העיראקי בפריז, המוצג כל כך חזק בספר, מוכר לי היטב. ב-1988 הופיע בפריז הספר נולדנו בבגדד ובו שירים של המשורר העיראקי עבדול קאדר אל ג'אנבי ושירים שלי. את ההקדמה כתב המשורר הספרדי פדריקו מאיור שהיה בימים ההם נשיא יונסקו. ב-2010 הופיע בפריז הספר בגדד-ירושלים, בשולי האש ובו שירים של המשורר העיראקי סלח אל חמדני ושירים שלי. על הקשר שבין אל חמדני וביני כתב הסופר הצרפתי ז'יל רוז'יה את ספרו שני ילדים מבגדד שראה אור בפריז ב-2015.
רוני סומק הוא משורר ואמן. ספרו האחרון, כל כך הרבה אלוהים, יצא בכנרת זמורה ביתן ב-2020.