מצבים בפוטנציה, בני ברבש, כנרת, זמורה, דביר, עורך: יגאל שוורץ, 223 עמודים, 2022.
במובנים שונים, אנחנו חיים וחיות היום בעידן של נקודת מפנה מגדרית, והקובץ מצבים בפוטנציה מעיד על כך בבירור. האופוזיציות המגדריות הישנות כבר לא רלוונטיות, ונראה שאנשים ונשים מאסו בהיענות מוחלטת לתכתיביהן. יש הרבה כנות, וגם הרבה כאב, בהודאה בירידה מכס המלכות ובמעבר למודל מגוון ומבוזר יותר.
ליה שרביט
לפני כמה שנים, עת שעשיתי את צעדיי הראשונים באקדמיה, צחקתי עם חברה על אופציות למחקרי ספרות פמיניסטיים מדומיינים שלעולם לא נערוך: "סיפורי טינדרלה: ניתוחים פואטיים לפרופילים באתרי היכרויות", "ארצות חתן: נישואין וגירושין אצל עמוס עוז", ו"ספר הקמצנים: דייטים ראשונים בספרות העברית". לקראת סוף הדאחקה הציעה חברתי לחקור ייצוגים ספרותיים של גברים בוכים. בכי של נשים הוא עניין שבשגרה, נשים בוכות מעצב ומשמחה, מבהלה ומעלבון. הגברים, לעומת זאת, בטח הישראלים שגדלו על ברכי דני הגיבור והנבון שאינו בוכה כפתי קטון, בוכים בעיקר בלוויות, אם בכלל.
נזכרתי באפיזודה הזו כשקראתי את קובץ הסיפורים הקצרים מצבים בפוטנציה של בני ברבש, והופתעתי למצוא גברים בוכים לרוב. תיאורי הבכי גרפיים מאוד: דמעות דשנות שגולשות על פני הגברים הכואבים, מפלסות נתיבים בין הזיפים שלהם, זולגות מעצמן, מתנקזות לסנטר ו"נאגמות" בו, ולבסוף מטפטפות לצווארון החולצה או לכוס המשקה. הגברים במצבים בפוטנציה "שופכים דמעות", בונים סכרים שנפרצים בבכי תמרורים ולא מתביישים לבקש ממחטה אם צריך. זו דוגמת קצה, אבל גם בלי לבכות הגברים בקובץ נגלים בחולשתם: הגברים של ברבש עייפים, רדופים ונרדפים, בוגדים ונבגדים, פתטיים, אימפוטנטים, חולים ואפילו נוטים למות. ברוב הסיפורים הדמות הראשית היא גבר בשנות ה-50 או ה-60 של חייו, אדם משכיל ובעל מקצוע חופשי. גם אם מדובר בדמויות שונות, ניכר שהן חלק מקבוצה, חלק מדור, ולא בכדי: זהו דור שהקולקטיב היה ערך מרכזי עבורו, והיום בניו עדים להתפוררותו ולעליית המודל האינדיבידואלי הניאו־ליברלי.
קובץ הסיפורים מצבים בפוטנציה עוסק בדור מסוים של גבריות ישראלית ובמצוקותיו העכשוויות. במרכזם של רוב הסיפורים עומדים גברים שאנו נוהגים לכנות היום בבוז לא מבוטל פריווילגים או אחוס"לים ("אשכנזים חילונים סוציאליסטיים לאומיים"), גברים שחשים כי הקרקע מתחת לרגליהם נשמטת. זהו דור שהתחנך על ברכי האזרחות הרפובליקנית, שלימדה את בניה ובנותיה להזדהות עם "הטוב המשותף" והתנתה את מימושה המלא של האזרחות בתרומה משמעותית לקהילה. שירות בצבא, תשלום מיסים, נכונות להקריב מעצמך – כל אלו עניינים הנוכחים ברבים מן הסיפורים. או כפי שמגדיר זאת הדובר בסיפור "פסק זמן": "אני שייך לדור שעושה מה שאומרים לו. בוא, אז באים. לך, אז הולכים. למות או לכבוש את ההר, אז מתים וכובשים את ההר" (עמ' 80).
הגברים במצבים בפוטנציה מרגישים שהחוזה שלהם עם המציאות הופר: הם היו מלח הארץ, מודל לשאת אליו עיניים, ועכשיו פחת ערכם. עכשיו הם זקנים, בומרים, לא רלוונטיים. הם חיים בתקופה של חילופי משמרות, בתווך בין גבריות ישנה לחדשה: מצד אחד, בחולשתם, הם מבטאים את הרצון לשפר את איכות חייהם באמצעות ויתור על המודל של הגבריות הישנה הסטראוטיפית והכוחנית ומעבר למודל חדש של גבריות המבוסס על טווח רחב של התנהגויות, שביניהן ביטויים של כאב, מצוקה, ופגיעות. מצד אחר, הם חונכו על ברכיה של אותה גבריות ישנה, הם לא מכירים מודל אחר והם נואשים מלעקוב אחר האופנות המהירות של הדור הצעיר. ערעור ופירוק החוזה מול המציאות או מול ההוויה בא לידי ביטוי באופנים שונים בסיפורי הקובץ, ואבקש להתמקד בביטוי מרכזי אחד שלו: בית המשפט.
רוב סיפורי הקובץ עוסקים ברמה כזאת או אחרת ביחסים זוגיים, ולרוב על הצד הרע שלהם: גירושין, פרידות ובגידות. בית המשפט נשזר במערכות היחסים הללו ונכנס, לפעמים כמו אורח בלתי קרוא, לתוך הסיפורים. בחלק מהסיפורים בית המשפט מופיע כחלק מהמציאות הסיפורית:פרידה בין כותלי בית המשפט ודמויות שהן משפטניות או עורכות דין. אך הייצוג המרכזי של בית המשפט, ובעיניי גם המסקרן יותר, הוא דווקא השימוש ברטוריקה משפטית. לפעמים זה נעשה בצורה מובהקת, בעזרת משפטי הסבר כמו "אם להשתמש בלשון משפטית" או "כמו שמשפטנים אוהבים להגיד",ובפעמים אחרות זה נעשה באמצעות שימוש במונחים הלקוחים מעולם המשפט הכללי, כמו "האדם הסביר" או "פלוני, אלמוני ופלמוני", או מתוך המשפט העברי, כמו בביטוי "שבועה בנקיטת חפץ".
סיפור אחד שמעניין לדון בו בהקשר המגדרי והמשפטי הוא הסיפור "פסק זמן". במרכזו עומד המספר, גבר שתפקודו המיני לקוי, שאשתו דוחקת בו לפתור את הבעיה שלו וללכת לטיפול מיני. המספר, צייתן, הולך לטיפול מיני שמצליח מעבר לרצוי, ומתחיל לבגוד באשתו עם המטפלת הצעירה ממנו בעשרים ושש שנים. ערב אחד מארחים המספר ואשתו כמה חברים בביתם, כשאחת הנשים חושפת בפני החבורה שבעלה בוגד בה, ומאלצת את כל הנוכחים לחטט בפצעה המדמם. להפתעת המספר, אשתו הנבגדת, שלכאורה אינה מודעת לבגידה בה, פותחת בנאום בן שלושה עמודים על האופן שאפשר לזהות בו בנקל גבר בוגדני. בתום הנאום, שבהחלט היה יכול להיות גם נאומה של עורכת דין ממולחת, ולהסתיים ב-"I rest my case", המספר מבין היטב שהוא נתפס. עלו עליו, ואפילו די בקלות. "יש לך מה להגיד?" אומרת האישה לבעלה אחרי שהאורחים עוזבים, ובראשי נשלם המשפט המיתולוגי מכל סרט או סדרה משפטית אי פעם: "יש לך מה להגיד – להגנתך?" הגבר המבועת בורח לשירותים, ומנסה לנסח בראשו תוכנית: "נזכרתי בעצתו של חבר המתמחה במשברים מהסוג הזה. הוא אמר לי שלא משנה מה טיבן של הראיות המוצגות כנגדך, עליך להכחיש בתוקף. וכשאתה מכחיש, הוא הוסיף, אתה חייב להביט ישר בעיני התובעת בלי למצמץ ובלי להסיט את המבט לצד שמאל, פעולה שתסגיר את העובדה שאתה משקר" (עמ' 89). המספר, בעת שהוא נקלע למצוקה חמורה, נסוג ישר למרחבי בית המשפט הפרפורמטיביים: כיצד עליו לנהוג, לאן עליו להסתכל – מערכת שלמה של כללי משחק שתפקידם להכשירו לבדות שקר אמין במערכת האמונה על האמת.
הרטוריקה המשפטית בסיפור היא גם בעלת כוח של הזרה. בית המשפט הוא כאמור גם מרחב של פרפורמנס: יש לו כללי טקס, מחוות ראויות וקוד לבוש מובהק, ולכן, ברמה מסוימת, השימוש ברטוריקה שלו גם מרחיק רגשית, וכך שומר על המספר ועל אשתו. כללי המשפט מייצרים מיסוך ומרחק בין המתדיינים לבין האירועים, מרחק המאפשר להם לנתח אותם ניתוח "קר" ולהתמודד רגשית עם קטסטרופה אנושית, בדיוק כמו זו שהגיבור ואשתו חווים. נישואים, ילדים, חיים משותפים – הכול קורס לתוך עצמו ברגע אחד, אבל השפה נותרת מרוחקת, מקצועית, רשמית. גזר הדין, בתום העימות ההכרחי מול האישה, הוא לעזוב את הבית. הדובר עוזב, ומגיע לביתה של המאהבת הצעירה שלו. לתדהמתו, אין לה שום עניין שהוא יעבור לגור איתה, גם לא לימים הקרובים. בתום הסיפור הגיבור נותר קירח מכאן ומכאן: חסר בית, חסר רכוש, חסר אהבה.
במובנים שונים, אנחנו חיים וחיות היום בעידן של נקודת מפנה מגדרית, והקובץ מצבים בפוטנציה מעיד על כך בבירור. האופוזיציות המגדריות הישנות כבר לא רלוונטיות, ונראה שאנשים ונשים מאסו בהיענות מוחלטת לתכתיביהן. יש הרבה כנות, וגם הרבה כאב, בהודאה בירידה מכס המלכות ובמעבר למודל מגוון ומבוזר יותר – ובהקשר הזה חשוב להדגיש כי ירידה או הדחה מעמדת כוח אינה עמדה פשוטה, ואינני מקלה בה ראש. עם זאת, בעצם האפשרות להעמיד את הגבריות הישנה על דוכן הנאשמים יש גם הרבה תקווה, והזדמנות ממשית לבחינה מחודשת של המושג גבריות, גם מצד גברים שעד היום לא הייתה להם כל גישה לכך.
מצבים בפוטנציה מלא בגברים בוכים, ואי־אפשר להימנע מלשאול: על מה בוכים הגברים הללו? האם על גורלם האישי? על הבגידה בנשותיהן? על הטראומה מהמלחמה? על ההחמצה שליוותה את חייהם? על סבל שהם גרמו, ביודעין או שלא ביודעין? או שמדובר בבכייה על דבר מה רחב יותר, על דור שלם של גברים ששבוי בתוך תפיסות גבריות נוקשות ומצמצמות? אין לי תשובות מובהקות, ואני לא יודעת אם למי מאיתנו יש. כך או כך, כשאני חושבת על דני הגיבור והנבון, עולים בעיני רוחי הגברים במצבים בפוטנציה. אני מקווה בשבילם, ובשביל כל גבר אחר שמזדהה איתם, שהם זוכרים שגם אצל דני, הדמעות, בסופו של דבר – בוכות מעצמן.
ליה שרביט היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מחקרה עוסק בייצוגים של המשבר האקולוגי והיחסים בין אדם וסביבה בספרות העברית העכשווית.