אזמל המנתחים הפנטסטי של כמאל ריאחי

רודף העכוזים (על חייה ויגונה של ח׳דיג׳ה), כמאל ריאחי, הוצאת אפיק, מערבית: רים ע'נאיים, 149 עמודים, 2021.


רודף העכוזים מגולל תעלומה הפוקדת את נשות בירת תוניסיה: מאות מהן מותקפות בביאה מאחור על ידי דמות מסתורית. התיאורים האירוטיים והמטאפורות על מצב האומה והאדם הערביים קוממו על ריאחי את שומרי הסף של המחנה השמרני, והנובלה נאסרה להפצה בתוניסיה.


יורם מיטל


אַלְ-מִישׁרַט, איזמל מנתחים, כך קרוי במקור בערבית ספרו של כמאל ריאחי, שיצא לאור בתוניס בשנת 2007. מפיקי התרגום לעברית הכתירו את הנובלה בכותרת רודף העכוזים. תעלומה מסתורית ובלתי-פתורה פוקדת את נשות בירת תוניסיה. מאות מהן מותקפות בידי דמות עלומה, שזהותה המגדרית אינה ברורה, התוקפת מינית נשים בביאה מאחור לאחר שחתכה באזמל מנתחים את לבושן והותירה צלקת על ישבנן. הכותרות במהדורות המקור והתרגום מתכתבות ישירות עם עלילה זו. אולם, הנובלה אינה מורכבת מעלילה אחת, ולעיתים גם עכוזיהם של הגברים מהווים מושא לתקיפה. בעוד שמרבית הדמויות בעלילה שקועות בסד של שגרת יום מעיקה, ההתרחשויות שפוקדות את המספר פורעות את המציאות.

כמאל ריאחי (יליד 1974) זכה להכרה בתוניסיה ובמרחב הערבי, כסופר שעמדותיו הביקורתיות מוצאות ביטוי בשירה, בפרוזה, בציור ובביקורת ספרותית. מעמדו כדמות מובילה בסצנה הספרותית בארצו ניכר בתדירות הופעותיו באמצעי התקשורת, ובמינויו בשנת 2018 לראש "בית הסיפור" (בַּיִת אַלְ-רִוַאיֵה), שפועל בחסות משרד התרבות התוניסאי. גם הפרסים בהם זכה ביססו את מעמדו כאחד הסופרים הערבים הצעירים הבולטים. אל-מישרט ראה אור בשתי מהדורות (בתוניס בשנת 2006, ובביירות בשנת 2012), הנובלה תורגמה למספר שפות, ולפני שנה ראתה אור בעברית.

חיפושו של המספר אחר תוקף/ת העכוזים הינו הזמנה למסע בעולם שבו חוקי הפיזיקה, הזמן והמרחב, אינם תקפים. מסעותיו הפסיכדליים מטשטשים את קווי ההבחנה בין המציאות והפנטזיה. במרחב המציאותי, לעומת זאת, הוא משוטט בחוסר תוחלת ימים ולילות, לרוב בשדרת חביב בורגיבה החוצה את מרכז הבירה התוניסאית; הוא מעיין בחוסר אמון מופגן בעיתונים ערביים המסקרים את המתקפה האמריקאית בעיראק; ופוקד בית קפה עלוב למראה שיושביו הקבועים בוהים במסך טלוויזיה המשדר תמונות מלחמה – ״מי מאמין להבלים האלה,״ הוא תוהה בהזדמנויות שונות. שיטוטיו מובילים אותו פעם אחר פעם ל״איש העופרת״, פסל בדמותו של ההיסטוריון אבן ח׳לדון (1332-1406), שמוצב בקצה הנגדי של מגדל השעון בשדרה המרכזית של תוניס, המנציחה את בורגיבה, "אבי האומה" ונשיאה הראשון של תוניס, שדבק בכיסאו שלושה עשורים עד להדחתו בידי זיין אל-עאבדין בן עלי (1987), שבתורו החזיק ברסן עד להפלתו בהתקוממות של "האביב הערבי" בשלהי דצמבר 2011. בנרטיב הלאומי כרוכים שמותיהם של השניים בקו ליניארי, שמקשר בין הגותו המרשימה של ההיסטוריון בן המאה הארבע-עשרה ובין כינונה של תוניסיה העצמאית והמודרנית במחצית המאה העשרים. נרטיב זה מוצג במבנים שמאכלסים את השדרה המדוברת, ותצלום למרגלות פסלו של אבן ח׳לדון הניצב בטבורה הינו ציון דרך חיוני עבור תוניסאים ותיירים כאחד. תצלום דהוי של קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת בן-גוריון, שאותה הובלתי לסיור לימודי ברחבי תוניסיה, מונח עתה על שולחני לצד רודף העכוזים.

באחד הערבים מתיישב המספר למרגלות פסלו של ״איש העופרת״, שלפתע מחלץ עצמו מכן הבטון, זורק את ספרו המפורסם מידיו, מתיישב לצד המספר, ומבעד לעננת עשן הסיגריה שהצית הוא אומר, ״הערב אספר לך את הסיפור שלי. זהו סיפור מוזר יותר ממה שקראת על אודותי במסעותי מזרחה ומערבה, ומענג יותר ממה שקראת במוקַדִימַה ובספרי ההיסטוריה אשר חיברתי, ויותר בדיוני ממה שסיפר סַעְד הדמשקאי במיניאטורות שלו, וממה שחיבר סאלם המרוקאי ברומן שלו העמוס בקורות חיי המסולפים״ (עמ׳ 18-19). מכאן מתגלגלת העלילה למסע פנטסטי בו מתוודע ההיסטוריון הנודע לאומות רבות, כל אחת שונה מקודמתה, המזמנות לו מנעד של חוויות דרמטיות וחושניות כאחד.

שיאו של המסע מתרחש בארץ המנפוח׳ים, שבה עוף ענק, ״טורף המוחות״, מטיל את חיתתו על יושביה ומעצב את הוויתם. ראשיהם של בני אומה זו ומבנה גופם הענקי ״שעיר כצמר גמלים [...] הם היו עטופים בגלימות אפורות מקווקוות, הולכים ועכוזיהם מתנועעים בצורה מוזרה״ (עמ׳ 20), וגם הערבית בפיהם משונה. מחשש לגורלו בורח ההיסטוריון בהזדמנות ראשונה שנקרתה לו מארץ המנפוח׳ים. הוא אומנם נלכד בידי שומר הגבול, אך זה משחררו לאחר שההיסטוריון מרפא אותו ממחלה שדנה אותו למוות בייסורים. ערב שחרורו מפתה אשת השומר את אבן ח׳לדון, ובמשך לילה שלם מובילה אותו למפגש ארוטי מסעיר חושים. לתיאור מפגש זה יש מעט תקדימים בספרות הערבית המודרנית. את היוזמה נוטלת אשת השומר, שגופה מקושט ב״קעקועים מופלאים שהוסיפו יופי על יופיו הטבעי [...] היא נאנחה וסובבה את עכוזה שדמה לכיפה לבנה, המבריקה תחת אור הירח״ (עמ' 37-38). לשאלתו ״מדוע בחרתְ בביאה זו?״ היא משיבה, ״הכיפה משלימה את צריח המסגד״ (עמ׳ 38).

שאלתו של ההיסטוריון הנודע מתכתבת עם חלק אחר בנובלה, שבו המספר מתאר את מאמציו למלא את המשימה שהטיל עליו עורך העיתון בו הוא מועסק, ככתב המסקר נושאים שאיש אינו מעוניין בהם. מהעורך הוא למד שהפנייה אליו מגיעה בעקבות תקיפתה של הכתבת לענייני משפט בידי בעל/ת אזמל המנתחים. האחריות לסיקור הפרשייה והחיפוש אחר קצה חוט שיוביל לפענוח הפרשייה יוצאת-הדופן מובילים אותו לבחון את השאלה הבסיסית ״למה דווקא עכוזים?!" (עמ' 106). מהעיתונות המקומית הוא למד על מעצרי-שווא של מספר חשודים, ומגיע למסקנה ש״הדרך הטובה ביותר לפתח רצון אמיתי להתאבד היא לקרוא עיתונים בבוקר״ (עמ׳ 103). הוא עובר לקרוא רומנים מחרמנים וספרי עיון שהעמיקו בחקר ההיסטוריה של העכוז. תיאורו של מסע הקריאה חושף את ההומור והסגנון הסרקסטי שמאפיינים את כתיבתו של ריאחי. כך, באחד מספרי העיון הוא מוצא תיאור מפורט ״על אודות העכוז במלחמה, המלחמה בין הערבים לבין ישראל, ובו ניסה יוסוף, בעל התחת הענקי, להסתתר מהאויב,״ ולעצמו מסכם המספר ש״הסיפור ההוא, עם כל הציניות שטמן בחובו, היה ביטוי אמיתי לתבוסה״ (עמ׳ 111). בנימה של ביקורת עצמית הוא מעיין בדיווח בעיתון אַלְ-וַטן (״המולדת״), לפיו ג׳ניפר לופז ״ביטחה את התחת בחמישה מיליון דולר, שליש מהסכום שקיבל האו״ם כדי להילחם ברעב במדינות החוף האפריקני [...] סכום זה יכול להיות גם פי שניים מהסכומים השנתיים שמקצות כמה מדינות ערביות לחינוך״ (עמ׳ 97).

התיאורים האירוטיים והמטאפורות על מצב האומה והאדם הערביים קוממו על ריאחי את שומרי הסף של המחנה השמרני, והנובלה נאסרה להפצה בתוניסיה. על אף התנגדות המחנה השמרני, אל-מישרט זכה לביקורות נלהבות וכאמור גם בפרסים ספרותיים. אפשר שהמבקרים וחברי ועדות הפרס התרשמו לא רק מהעלילה, אלא גם מההדהוד שיש בנובלה לרומן מאה שנים של בדידות ובכלל לכתיבתו של גבריאל גרסיה מארקס, שתרגומי ספריו לערבית זוכים לפופולריות רבה. עוד אפשר שאלה התרשמו מהוורסטיליות הסגנונית שהפגין ריאחי בנובלה יוצאת-דופן זו, כפי שהיטיבה לתאר המתרגמת והעורכת רים ע׳נאיים בהקדמה למהדורה העברית. האופן שבו הוא פורע את המציאות המאופיינת במשטור, בדידות ופחד, ממקמת אותו בשורה הראשונה של כותבים ערביים שמספקים תובנות מעמיקות על המציאות בחברה הערבית, דווקא באמצעות ז׳אנר הפנטזיה ותוך עיסוק במין ומיניות, ובראשם סונעאללה אבראהים (בעיקר ברומאן שַרַף, שאף הוא פורסם בשנת 1997), פתחי פדל (ברומן זִנְזַאנֶה, 1993), ואל-טיב סאלח בעונת הנדידה אל הצפון, שהפך לקלאסיקה ואף תורגם לעברית. פן זה בכתיבה הערבית המודרנית אינו מוכר דיו לקוראי העברית, והופעת רודף העכוזים מעלה כאן תרומה מבורכת.

רודף העכוזים הופיע בעברית בעת שנחתמו "הסכמי אברהם", שעיקרם הכרה ונרמול יחסים מלא בין איחוד האמירויות ובחריין ובין ישראל. קברניטי הממשלים הימניים בארה״ב ובישראל יצרו מצג-שווא לפיו הסכמים אלה מוכיחים שאין זיקה ישירה בין תהליך מדיני המבוסס על פשרות (ובעיקר נסיגה ישראלית משטחים שכבשה במלחמת 1967) לבין השגת שלום עם מדינות ערביות. פרשני האולפנים החרו-החזיקו אחריהם והעלו על נס את יתרונות "השלום הכלכלי", ועשרות אלפי ישראלים נהרו לבקר בדובאי. מנגד, בשיח הפוליטי הערבי, זכו "הסכמי אברהם" והמרוץ של חלק ממדינות המפרץ לנורמליזציה לקיתונות של ביקורת.

בהקשר זה, ראוי לעמוד על ההתקבלות של תרגום אל-מישרט לעברית במרחב הספרותי הערבי. ריאחי הוקע כ״מֻוֹטַבִּיע״, כינוי גנאי למצדדי נורמליזציה עם ישראל. הגינוי שפרסמה ״אגודת הסופרים התוניסאים״ הדהד ברשימות עיתונאיות, במגזינים ספרותיים וברשתות החברתיות. מעטים הרהיבו עוז והתייצבו לצדו. הטיעונים של המתנגדים והתומכים בסופר ובעמדה המחייבת תרגום של יצירות תרבות מערבית לעברית אינם חדשים, ואין זה המקום להרחיב בעניין. בתגובה לאמירות הקשות שהוטחו בו הצהיר ריאחי שהוא עמד בקשר עם המתרגמת הפלסטינית, ושבשום שלב לא היה לו קשר או הסכם עם מוסד ישראלי כלשהו. לדבריו, מתקפות דומות הינן מנת חלקו של ״כל כותב עצמאי, שאין מאחוריו מפלגות, משפחות בעלות עוצמה פוליטית שייתמכו בו.״

חצי ביקורת ארסיים שוגרו גם לעברה של המתרגמת רים ע׳נאיים, פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית. בהקשר זה טען אנטון שלחת, מבקר ספרות פלסטיני ואזרח ישראלי אף הוא, שפרויקט "תשעה ירחים״ העוסק בתרגום יצירות מהספרות הערבית לעברית בהובלת ע׳נאיים, מאפשר לפתח דיון החורג מהסד של בעד נורמליזציה עם הציונות או נגדה. דיון חיוני יותר, הציע שלחת, יתמקד בקיום של המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל. גל האלימות שגאה במאי 2021 בין יהודים ופלסטינים בירושלים, יפו, עכו, לוד ורמלה, אינו מותיר עוד ספק באשר לנחיצות של דיון זה, כאן ועכשיו.

פרופ' יורם מיטל, היסטוריון של חברות במזרח התיכון וחובב ספרות ערבית מודרנית.

173 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול