top of page

איך נקרא


אדוה מלר


משהו בתוכי נשען לאחור, נח, כשהשער הצהוב מתגלה עם עיקול הכביש. שערים צהובים נוסכים בי ביטחון. כשקפצנו מעל הגדר האדומה של גן פשוש כדי לרוץ לגבעת החמציצים בלי שהמטפלת רואה – איש לא התרגש. כך הטמיעו בנו את מערכת ההגנה המתקדמת ביותר של רחם מוקף ברושים צפופים ושער צהוב אחד. הינד ראש והנפת יד לשלום חברי מבלי להישיר מבט לשומר לא אכזבה אותי מעולם. כל שומר לילה, בכל שער צהוב בארץ, ובכל שעה, ציית לקוד הלא כתוב, תמיד. חבר לא קיבוצניק התפקע פעם מכעס ומצחוק כשניסה לחקות אותי בשער של קיבוץ ששנינו לא התגוררנו בו, ונאלץ להמתין בחוץ. חלפתי על פני מכוניתו, הרמתי ידי, השער נפתח עבורי ושב להיסגר בפניו, עד שסימנתי לשומר שהוא איתי. זה היה כשעבדתי בקיבוצי הנגב המערבי, השער היה של קיבוץ שאהבתי במיוחד לבקר בו, במועצה האזורית אשכול.

אנחנו לא תמימים. הגדר של גן פשוש גבוהה היום הרבה יותר ממני. אבל לפני העלייה לכיתה א' עוד שרו בגאווה ובהגברת הקול במיוחד "פ"ה – פרפר וגם פשוש". היום, על גבעת החמציצים ניצב שלב ב' של ההרחבה. אבל הבית שלי עדיין נמתח מהברושים הצפופים ועד לכותנה שמעבר לבריכות הדגים. ועונות השנה עדיין חולפות בחצבים ובמחוגי מקור החסידה במטעי האבוקדו. וכשבני ובנות הקבוצה שלי באים לכאן, אנחנו לא שואלים מי נמצא בבית, אלא "מי בקיבוץ?". בשבעה באוקטובר כל מי שלא גויסו, חזרו לקיבוץ, ומאז מספרות הבנות איך מחבלים חודרים לחלומות שלהן, ומהחלומות לקיבוץ שהוא כל הקיבוצים – כי כל כולו בית ריק ולבן מאוד, או שורת ברושים מתוחה לדום, או שוכן בקצה צוק שממנו ירדנו פעם לחוף הים. בבית שלנו אנשים יודעים מה השכנים שלהם חולמים, כשרוצים וכשלא. ואז מספרים לכולם. וכשאחד הבנים חוזר מהמילואים הוא מגלה בשולי המדשאות הירוקות יותר עוד ועוד פיצוצים בצנרת.

אנחנו לא תמימים. דווקא משום שמעולם לא יכולנו לשנוא את העמים שאנו מציבים באחווה אחרי הציונות והסוציאליזם. כשצעקו "שומרים ושומרות חזק" ענינו בשלוש שאגות "חזק ואמץ!" והאמנו שאנחנו חזקים ואמיצים מכולם. והיינו צודקים וקדושים ושנואים – כי בבוקר השבעה באוקטובר הייתה לנו הפריווילגיה לחלום על תחרות צלילה בבריכה, ולהתעורר (אני תמיד מתעוררת כשיש אזעקה במקום כלשהו בארץ) בעיניים קרועות ובפה פעור ולגמוע אוויר בקול רם מדי, ולהיחרד מכמה שדבר לא עובר אל הריאות. והמנפנפים בתמימותנו כאילו עוד יש במילה – תום – פשר, האם לא הבחינו בעברית בין שמות הנעדרים?

בימים הראשונים נותרה בה רק המילה – בלהות. לרגעים החליפה את – בית. דברים ירוקים בצילומים שהחלו להגיע מהקיבוצים החרידו אותי יותר מהכל. מאז השבעה באוקטובר שערים צהובים לא נפתחים בהינף יד. והעברית נעדרת, ואני לא כותבת, ולא קוראת כמעט דבר מלבד הודעות שנשלחו אליי מחדרים ממוגנים לכאורה בנגב המערבי, ושיר אחד של אבות ישורון, שוב ושוב:

איך נקרא/ אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרֳא שְׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?

אֵיךְ נִקְרֳא שְׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,

וְאִישׁ לֹא חַי?


אֵיךְ נִקְרָא שְׁמְֵהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,

וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?

וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?

אֵיךְ זֶה נִקְרָא?


ז תמוז תשמז, 2 אוגוסט 1987


קיבוצי הנגב המערבי אף פעם לא היו הבית שלי. הם היו בתים של חברים וחברות, בתים מארחים, מדשאות מארחות, מטעים ושדות מארחים. אף פעם לא תבעתי בעלות על העברית. אך הקיבוץ והשפה הם שתי הצלעות של גג הרעפים שקרס כלפי פנים על בית הזהות שלי. ואיני יודעת איך לקרוא לזה. ואיני יודעת איך לקרוא את זה. או כל דבר. הצער הפרטי על חברים וקרוביהם מוכר ונורא. ואיני יודעת מה לעשות באֵבֶל על זהות משותפת. ומההודעות שאני מצליחה לקרוא נידף ריח חריף של הפקר ובגידה.

ליד ברושים בסוף הקיץ יש ריח של כלום. כשעומדים תחתיהם, אחרי כמה דקות הריח של הכלום של הברושים מפעפע במעלה הנחיריים ונשאב בצינוריות של כלי נשימה זעירים אל בלוטות הטעם עד שהכלום מתגבש בין החך ללשון, ואת לא רוצה יותר כלום. זו דיאטה נפלאה לימים שלפני גשם. בקיבוץ אחר שאהבתי לבקר בו, במועצה האזורית אשכול, היו אלה הריח והטעם של מטעי האבוקדו. מנהל הענף ליווה אותנו דרכם אל שטח פתוח שבו סתמו בבטון פיר מנהרה וסימנו היטב. הקולגות נגעו בבטון כמו בדבר-מה יקר ערך. מנהל הענף הצביע על עזה דרך שדה שאיני מסוגלת לזכור מה החל אז לגדול בו. הקולגות השמיעו קולות התלהבות מלומדים. מנהל הענף אמר "קו ישר". התכופפתי מעט בין הרכב שהביא אותנו לשם לבין מטע אבוקדו, והרגשתי עירומה.

כשהעברית תימצא ותתלבש, נהיה שוב צודקים וקדושים מאוד. או משהו אחר, איני יודעת איך זה נקרא, משהו שנוכל להעלות על דל שפתינו ויעשה בית.

 

אדוה מלר היא תלמידת מחקר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקרת היבטים ״חורגים״ של השפה בשירת אהרן שבתאי, חדוה הרכבי וחזי לסקלי; שותפה לפרויקט המחקר ׳ספר האגדה׳.



302 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page