top of page

איכות מן הסוג החמקמק

ופתאום בוקר, נעמה דעי, עורכים: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, עם עובד, 359 עמודים, 2024.


ייחודו של הסיפור של דעי מצוי במקומות שהכתיבה ממריאה מהמקומות שבהם הרפרנציאליות, הצורך הברור להעביר ולהבהיר לקוראים את המתרחש, פוגשים בכתיבה כפי שהיא במיטבה: תנופה של השראה שממריאה רק אחרי שהקרקע ידועה היטב, ויש היכן לנחות.


נעמה ישראלי


זאת לי פעם ראשונה שאני כותבת ביקורת שנייה על סופר או סופרת כלשהם. אולי אין זה מן העניין, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי נמשכת, כנראה יותר מן הראוי, אל ההשוואה, ואף אל פתיחת דבריי בקביעה הבאה: ספרה השני של דעי טוב יותר מספרה הראשון.

המפתח, כך נדמה לי, הוא בביטחון, מעמדה החדש שלאחר הצלחת ספרה הראשון צערו העתיק של הירח; הרי, מה שמעניין בקביעה מהסוג "ספרה השני של דעי טוב מספרה הראשון" הוא שהיא כמובן לא הייתה מנוסחת כך לו ספרה הראשון לא היה טוב. והוא אכן היה מעולה (הן לטעמה של המבקרת והן לטעם המבקרים האחרים והקהל). ספרה השני ופתאום בוקר, אם כן, אינו טוב יותר בניגוד לספרה הראשון, אלא שנוספה לו עוד מהתכונה שהופכת את דעי לסופרת שאפשר לכתוב על ספרה "החדש של נעמה דעי". כלומר סופרת ששמה, שם המחבר שלה, גדול יותר משמם של ספריה, אף על פי שעד כה פרסמה שניים בלבד.

יש משהו חמקמק באיכות שהופכת את ספריה של דעי ל"ספרים של נעמה דעי", ובפרט כפי שהיא מופיעה בספרה השני ששם החמקמקות הזו מובהקת במיוחד: בהרבה מובנים זהו סיפור אהבה "פשוט", והדרמה האנושית בו מרגשת וסוחפת מבלי להיות עוכרת שלווה או מורכבת מכדי שנכיל אותה בשלמותה. גם המבנה, הזיגזוג בין המיקודים של שתי הדמויות המרכזיות, הוא מעין הידוק של המבנה בספרה הראשון, שכל פרק בו התמסר למיקודה של דמות אחרת (הבחירה להתמקד הפעם בשתי דמויות שרוקמות קשר רומנטי אולי מעלה על הדעת את אנשים נורמליים מאת סאלי רוני, רומן שזכה להצלחה כבירה בעולם, ואף הוא בעל איכות מהסוג החמקמק אולי). במובנים אלו נדמה שיש לשאול האם וכיצד מתעלה הרומן הזה מעל לספרות פופולרית ועד לספרות יפה (ולצורך הדיון אני אכן מבחינה בין השתיים הבחנה קטגורית).

מה שהופך את ספריה של דעי לספרים המתעלים לדרגת ספרות יפה, לטעמי, אינו טמון בעלילות הארוגות היטב שקל (ומהנה!) להיסחף בהן, וגם לא באי אלו רבדים סמויים שלהן. הדבר אף אינו נעוץ בשפה בבחינת המשלב הלשוני שאינו גבוה (ואף אינו נמוך באופן שמאפיין את דמויותיו ומקבע אותן), אף שאמצעיותה של השפה היא בהחלט בלב הדבר.

למעשה יש מעין פזרנות באופן שדעי מספרת בו את הסיפור. בספרה הראשון הפיזור הזה, הדיפוזיה שבין המילים למהות, נטמנה בלב העלילה שעקבה אחר תהליך השיקום של נער שלקה באפזיה אקספרסיבית לאחר תאונת דרכים, ואחר ניסיונותיו של בני משפחתו לתקשר עימו ובינם לבין עצמם. קוצר ידה של השפה עמד שם אפוא בלב העניין. בספרה השני דעי כמו הניחה את המעקש הזה מאחוריה, והתפנתה לסיפור אחר שהשפה אינה משחקת בו בתפקיד מרכזי. העלילה זכתה כאן לחיים משל עצמה, ונכתבה ביד בוטחת יותר, חופשייה יותר, פזורה ופזרנית יותר ביודעה ששוב אין הסיפור משקף אותה כמראה.

זהו כאמור סיפור (אהבה) על הקשר שנרקם בין עדן לרועי. רועי חי את חייו בגפו לאחר שעזב את הוריו ואחיו והותיר מאחור את המשקעים ביניהם שנקוו בימי התבגרותו. עדן מגדלת את בנה כשאביו, הגרוש שלה, שותפתה לדירה ומשפחתה מקיפים אותה ואוחזים בחייה כבשלהם. הרצון שלה בשחרור והצורך של רועי בחיבור מטים אותם זה אל זה ומקרבים ביניהם כבכוח המשיכה. זהו אינו עניין של מה בכך: כל אחד מן הגיבורים מגיע ממשפחה ורקע אחרים לגמרי, והחיבור ביניהם אפוא נובע גם מזרות, מהריגוש של האחרוּת. הסיפור, כמו מודע לזה, ניצב בבטחה על המתח שבין קרבה לריחוק, הבנה ותימהון.

למשל כאן, לאחר שעדן הסיעה את רועי למושב שגדל בו והם עושים את דרכם חזרה למרכז הארץ:

בסוף היו מחוץ למושב, חגורים בתוך הריח של אימא של עדן, ורועי השעין את הראש על המשענת והביט בדרך.

"נו", אמרה לו.

"נו".

אחר כך נסעו יותר מארבעים דקות בלי לדבר. רועי תלה מבט בחלון, ועדן כיבדה את השקט. כשהחושך ירד הדליקה רדיו. מוזיקה של גלגלצ. חיילת עם קול עמוק ורך קוטעת. סוף־סוף הגיע סוף השבוע, חום אימים וכולם סובלים נורא בעבודה. מדי פעם הציצה ברועי, לראות אם נרדם. כשראתה שהוא מציץ בחזרה שאלה: "לא מעניין אותך מה הוא רוצה להגיד על המשק?"

"קובי?" שאל. "מה יש להגיד כבר?"

"יש, עובדה. לא מעניין אותך מה הוא רצה?"

"לא", חתך. "זה שלו עכשיו. מה אני קשור" (עמ' 123).

 

הדיאלוג כאן, כמו בכל הספר, כתוב בלשון דיבורית עד מאוד, וגם התוכן של הדברים כמו רזה, רפרנציאלי. הדרמה של הדברים שהתגלו לרועי במושב רק נרמזת כאן. אולם בין לבין ניכרת ההמראה: ארבעים דקות של שתיקה, והרדיו המשמיע מילים שלרגע אפשר להסס לגבי זהות בעליהן: חוט שנמתח בין השדרנית לעדן? בין הבנאליות של אוגוסט לבין הרגע בזמן של עדן ורועי, שאינם בעבודה, שקולה הרך של השדרנית פולש אליו ומדגיש כך את ייחודו. זו ההמראה בכתיבה של דעי, ההליכה אחר המילים עד המקום שהן מאפיינות בו את החלל: בין רועי השקוע בשרעפיו לבין עדן הנטועה בהווה שלהם, בין העולם שממשיך בעבודתו (ובסיבובו) לבין הדרמה הנרקמת ביניהם, "בתוך הריח של אימא של עדן" שבמכוניתה הם יושבים.

ההד של הסיפור, תיבת התהודה שלו, אינו טמון בעלילה או בדמויות – אף על פי ודווקא משום שהן מאופיינות ומשורטטות בקפידה על כל מחשבותיהן ולבטיהן, ובעיקר על הרגליהן הקטנים והאנושיים, פכי היומיום. ההד של הסיפור מצוי במקומות שהכתיבה ממריאה בהם מההקפדה הזו, המקומות שבהם הרפרנציאליות, הצורך הברור להעביר ולהבהיר לקוראים את המתרחש, פוגשים בכתיבה כפי שהיא במיטבה: תנופה של השראה שממריאה רק אחרי שהקרקע ידועה היטב, ויש היכן לנחות.

למשל כאן: "כשהודיעו לאבא שלה שאימא שלו נפטרה, הסבתא האחרונה שלה, היו בבית צרחות, וקריאות, וקריעות. ופה שקט. היא נזכרה שכתב בלילה שהוא מת מרעב, שאלה אם הוא רוצה לאכול. לא, לא. הרצפות הבהיקו. מי יודע עד מתי שפך פה אקונומיקה ושפשף, ולמה. אולי הוא כמוה, מנקה כשאי אפשר יותר. היא צריכה להתקשר למישהו, לקירח. לדאוג שיקיפו אותו מהר כל האנשים שלו. מי האנשים שלו. הוא השעין את הראש אל משענת הספה והעביר לאט את היד על הפנים שלו. כאב לה עליו בבטן התחתונה. מחשבה משונה עלתה לה: רחם ועוד רחם הם רחמים" (עמ' 228).

אצל דעי הבנאליות של החיים (והמוות): האקונומיקה והרעב ו"האנשים שלו", הם רגל אחת של הסיפור, והרגל השנייה היא המחשבה המשונה שבכל זאת עולה על הדף: "רחם ועוד רחם הם רחמים". ההמראה הזו, השירית כמעט, שמפיחה בסיפור את רוחו ומתמירה אותו מסיפור מסופר היטב לספרות יפה. הקול העמוק והרך הקוטע שמזכיר איך "כולם סובלים נורא בעבודה"; המעברים הללו בין משלבים לשוניים, בין רפרנציאליות לבין אקספרסיביות.

לשון אחר, דעי משאירה בספרה מקום לשרירותי: ההבנה שהקשר של רועי ועדן – כמו כל קשר אנושי אולי – אינו אלא שורת התרחשויות מקרית במידה רבה, מזל ולא גורל; ובהתאם, גם הכתיבה מצליחה לחמוק לעיתים מן המוקפד, להותיר אותנו מבולבלים או תמהים. הרי ספרים טובים באמת שומרים אותנו על המשמר, ערניים לתנועת המילים. בספרה השני דעי מרשה לעצמה ללכת אל המקומות העמומים לא כחלק מובנה בעלילה, כפי שעשתה בספרה הראשון, אלא כהבנה מקדימה לה. זוהי האיכות החמקמקה שכתיבתה מציעה, ובספריה הבאים – שרבים, והכותבת בהם, כבר מצפים להם – אולי תרשה לעצמה להתגלות אף ביתר שאת.  

 

נעמה ישראלי היא כותבת וחוקרת ספרות, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועורכת לשון.

101 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page