התשוקה לעברה הקמאי של האומה

סתר המדרגה, אמונה אלון, כנרת זמורה, 172 עמודים, 2025.

הנובלה של אלון היא חלק מגל גדול ומובן מאליו של פרוזה ושירה שנוצרו אחרי שבעה באוקטובר ומבקשות לומר דבר מה רפלקסיבי על ה"מצב": עם זאת, עוצמתה של המשאלה הזו ורצונה של המחברת לעמוד בעמדה של "הצופה לבית ישראל" הם כה עזים, עד שכמעט לא נותר בטקסט מקום לספרות עצמה.

חיים וייס

בשתי נובלות דחוסות מבקשת אמונה אלון להתבונן על אימתו של "המצב הישראלי" לאחר אסון השבעה באוקטובר. בשתי הנובלות המציאות הקשה מתווכת דרך דמות נשית הלכודה במעין צומת שבין האישי ללאומי, בין דרמות אישיות ומשפחתיות ובין מהלכיה הגדולים של ההיסטוריה השמים למרמס את הפרטי והחד־פעמי. בנובלה הראשונה זוהי רונה הסועדת את אימה החולה בקריית ארבע בימים הראשונים שלאחר אסון השבעה באוקטובר, ובנובלה השנייה זו רעיה, מחנכת ואשת רב שיחסיה עם בעלה עלו על שרטון ובשבעה באוקטובר אחותה, שחדלה מלשמור מצוות, נחטפה ממסיבת הנובה לעזה.  

אפשר לדבר על שתי הנובלות הללו יחד, על השווה והשונה ביניהן, אבל אני מבקש כעת לכתוב על הראשונה ביניהן, שיש בה לדעתי ניסיון נועז יותר לומר דבר מה על הזהות הישראלית. אלון עושה כאן את שהיא יודעת לעשות היטב: להתבונן על החברה הישראלית דרך עיניה של דמות נשית הממוקמת במרחב שהיא לא בדיוק שייכת אליו, במקרה זה רונה (או בשמה המלא אהרונה) החילונית הסועדת את אימה החיה בקריית ארבע (חילוניותה המובהקת של רונה מסומנת בטקסט על ידי שלל דימויים צפויים כגון התנגדותה להפיכה המשטרית ושני בניה החיים בברלין, כשאחד מהם, כמובן, חי עם בן זוג גרמני). מיקומה הלא טבעי של הגיבורה בליבו של המרחב המתנחלי, מאפשר לה להפוך למעין פריזמה שמשתברות דרכה שלל דמויות, דתיות וחילוניות, מימין ומשמאל, והנובלה כולה הופכת למעין משל גדול על מצבה העגום והכואב של הישראליות באותם שבועות ארורים של ראשית המלחמה (הנמשכת כבר שנתיים ואיש אינו רואה את סופה).

המסע שאלון מציעה נוגע בחרדות הקיומיות העמוקות ביותר של הישראליות: אפשרות חזרת השואה, מעמדה המכונן של עקדת יצחק בתרבות השכול הישראלית ומעל לכל שאלת זהותה של הגבריות הישראלית ותפקידן המורכב של נשים בגידולם והכשרתם של בנים לוחמים: הן יודעות שהן עוקדות את הבנים שלהן, כועסות על עצמן בשל כך, אך נטולות כל יכולת לשנות את המציאות ולחלץ את הבנים מהמוות המצפה להם.    

אלא שהמשאלה של אלון להעמיד נובלה הנושאת על גבה את עולה הטרגי של ה"ישראליות" קורסת, כבר מראשיתה, תחת שלל הדימויים שכל אחת מהדמויות נושאת. ככל שהקריאה התמשכה כך הלכה והתחדדה התחושה שיותר משהנובלה מבקשת להעמיד דמויות "אפשריות" הנולדות מתוך ההוויה הישראלית היא מבקשת להעמיד דמויות "ייצוגיות" של זהויות ישראליות שונות. עקב הדחף ה"ייצוגי" הזה הזהות האינדיווידואלית והחד־פעמית של הדמויות מומרת במקרים רבים בסט של דימויים סטראוטיפיים ומיתולוגיים שתכליתם למקם כל דמות בדיוק היכן שמצופה ממנה להיות. במילים אחרות, במקום לבחון את מערך הדימויים היסודי ביותר של הישראליות אלון מתמסרת אליו ומבקשת למצוא בו נחמה וגאולה. 

תוך כדי שימוש בשלל ציטוטים מהמקרא ומחז"ל, מבקשת הנובלה להעמיד מעין גרסה עכשווית לסיפורם המקראי של הוריי האומה: אברהם ושרה. אביה של רונה, חסדאי, הוא מעין גרסה מצ'ואיסטית בת זמננו לאברהם, ואימה הגוססת ומרת הנפש אלקה, היא בת דמותה של שרה. כמו בסיפור המקראי גם כאן מופיעים שני בנים: האחד שנולד לחסדאי מכרמן הספרדייה (מקבילתה של הגר), בעידודה של אלקה שלא הצליחה להעמיד לבעלה בן זכר, והשני הוא אבישי, בן הזקונים שנולד לאלקה אחרי בלותה, מעין כפיל חיוור וחלוש של האב המייסד שתכליתו היחידה, כמו יצחק, היא להיעקד על מזבח כינון האומה. נשיותה של רונה, הבת הבכורה של המשפחה, ממקמת אותה מחוץ לסדר המיתולוגי, ומשום מכך היא יכולה לשמש כמעין משקיפה או מתעדת של הסאגה הנפרסת לאורך הנובלה.       

המשאלה של אלון להפוך את חסדאי ואלקה להורים הקמאיים של הישראליות כולה מכפיפה את הביוגרפיה שלהם, לסדר המיתולוגי באופן מוחלט, כמו גם כל פעולה ופעולה שלהם. הפנטזיה לכונן אב ואם הנושאים את גורלה של האומה חזקה כל כך עד שהיא מחוללת סדרה של כשלים החותרים תחת הנרטיב עצמו ומביאים אותו לגבול האבסורד. כך למשל האב גם היה נער חרדי בצעירותו, גם התפקר, גם הצליח להצטרף לפלמ"ח וגם להוריד את אלקה מאוניית מעפילים: "בדיוק כך, ידעה רונה, אהב הפלמ"חניק הצעיר חסדאי את הנערה היתומה, בהירת הצמה, שהעביר בליל סערה מספינת המעפילים אל החוף ובדיוק כך השיבה לו הנערה אלקה אהבה ואמון" (עמ' 31). לאחר מכן הוא הקים יחידה סודית, היה אלוף בצה"ל, נלחם עד גיל 70 ולאחר מכן שכנע את הצבא להניח לו להיות נהג של מוביל טנקים ולהתגייס גם למלחמת השבעה באוקטובר: "אהרונה, כאן אבא. פרצה מלחמה. בתקופה הקרובה לא אהיה זמין" (עמ' 17). מעניין להתעכב על הרגע התמים הזה, החולף כמעט מבלי שנבחין בו, ומקפל בתוכו את התשוקה העזה של הנובלה הזו אל מערך הדימויים הארכיטיפי של הגבריות הישראלית. נתחיל מהדבר הפעוט, חסדאי פשוט לא יכול להיות גם איש פלמ"ח בעברו וגם נהג מוביל טנקים בשנת 2023. כפי שהראה גם אריק גלסנר בביקורתו על הספר, כדי להיות בפלמ"ח הוא היה צריך להיוולד בערך בין השנים  1925–1930, כלומר בשנת 2023 הוא היה פחות או יותר בן 95, גיל שאפילו לדמויות מיתולוגיות קשה לנהוג בו במוביל טנקים כבד ומסורבל בכבישי הדרום החשוכים. עם זאת, הרובד המורכב יותר ברגע הזה הוא "אי־הזמינות" שהאב מכריז עליה באוזניי בתו. ההיגיון המנחה את "אי־הזמינות" של האב אינו נובע ממהלכיה הגלויים של המלחמה, שהרי אין שום מניעה שישיש היושב בקבינה ענקית של מוביל טנקים יהיה זמין טלפונית למפקדיו ולבני משפחתו (נהפוך הוא, זמינות היא צורך מבצעי פשוט והגיוני במקרה הזה). זוהי למעשה "אי־זמינות" מיתית שמקורה במעמדו של חסדאי כפרוטוטיפ של הלוחם העברי הנעלם לימים ושבועות בשדה הקרב, ואכן, בני משפחתו הדאוגים, במקרה זה שלומי, חתנו של חסדאי, יוצא למסע בעקבות הגיבור שעקבותיו אבדו. חסדאי נעלם לא משום שהעלילה דורשת זאת אלא משום שהוא חייב, מתוקף מעמדו המיתולוגי, להיעלם (כל הסצנה הזו היא מעין מחווה משונה לתמונות המוכרות לנו ממלחמת יום כיפור, כשהורים מיוסרים הסתובבו בין מחנות הצבא וחיפשו את בניהם שהקשר עימם ניתק).     

גם הביוגרפיה של אלקה מוכפפת עד תום לסדר הזה. היא הייתה ילדה בת עשר בזמן השואה, לאחר מכן עלתה לארץ באוניית מעפילים, נישאה על כפיו של לוחם פלאי אל החוף (חסדאי), התחתנה איתו, ילדה את אהרונה, אפשרה את הרומן המוזר עם כרמן ולאחר בלותה ילדה את בן זקוניה. כמו דמויות נשיות שקדמו לה במיתולוגיה הספרותית העברית, למשל מיקה מהוא הלך בשדות של משה שמיר, אל מול התפקיד האקטיבי של הגבר בן הארץ המציל את העולם ואגב כך מקריב את עצמו, תפקידה של אלקה הוא פאסיבי. היא מתחבאת בשואה, ולאחר מכן, בלונדינית ויפה כמובן, נישאת על כפיים כמעפילה, ובסופו של דבר מבקשת לעקוד את עצמה במעין ניסיון, שככל הנראה לא יעלה יפה, להציל את חיי בנה.

אלקה, כמו חסדאי, זוכה לשנות חיים מופלגות המאפשרות לה להיות גם כאן וגם שם, גם בשואה וגם בשבעה באוקטובר, וכך דמותה הופכת למשל על הסיפור היהודי המודרני הלפות בשני קצותיו באסונות:

"אלקה דיברה מילים סדוקות אל חלל החדר: 'למחרת היה אמור להיות לי יומולדת עשר'.

'יומולדת עשר', רונה חזרה אחריה.

'אבל בלילה שמענו דפיקות חזקות על הדלת'.

רונה חשבה: כפר עזה, ניר עוז, בארי.

'הם הלמו על הדלת וצעקו ואז הם נכנסו, והכו, ושברו'.

חולית, נחל עוז, נתיב העשרה.

'מאמי הכריחה אותי ואת הני להתחבא מתחת למיטה'.

רונה חשבה: כיצד ייתכן שזה קורה לנו שוב. שזה קרה לנו כאן, עכשיו" (עמ' 48–49).

השילוב בין לחישותיה המעט דמנטיות של האם למחשבותיה של הבת מכוון אל הלוז של העלילה כולה: שואה אז ושואה עכשיו, מה שקרה באירופה חזר על עצמו בניר עוז, נחל עוז, נירים ובארי. הזמן אינו זמן ליניארי־היסטורי כי אם זמן מעגלי ומיתולוגי שבו האומה אינה מצליחה לחמוק מגורלה הטרגי והיא נדונה לשוב אליו פעם אחר פעם.

הנובלה הזו היא חלק מגל גדול ומובן מאליו של פרוזה ושירה שנוצרו אחרי שבעה באוקטובר ומבקשות לומר דבר מה רפלקסיבי על ה"מצב", לאפיין אותו, לשרטט את קווי המתאר שלו ולבחון את מנגנוני העומק שהובילו אליו. המשאלה של אלון להציע מבט על רגע הראשית של האסון הנורא הזה ולחשוף כמה משורשיו היא בוודאי ראויה ונכונה. עם זאת, עוצמתה של המשאלה הזו ורצונה של המחברת לעמוד בעמדה של "הצופה לבית ישראל" הם כה עזים, עד שכמעט לא נותר בטקסט מקום לספרות עצמה. התנועה אל עברה הקמאי של האומה, העומדת בלב הנובלה, יש בה דבר מה פסימי. היא מכפיפה את הסדר ההיסטורי לזה המיתולוגי ובכך מסמנת שמה שהיה הוא שיהיה. חסדאי אולי ירד סוף־סוף ממוביל הטנקים, אך חסדאי קשיש אחר יעלה במקומו לקבינה וימשיך להוביל טנקים צפונה או דרומה. גם את אלקה תחליף אם אחרת שתישא על עצמה שוב ושוב את צער העקדה, אך לא תעשה דבר בשביל להניא את הגברים סביבה מלרוץ לשדות קרב ולהיעלם בהם. לו הייתה אלון מוותרת על הסדר המיתולוגי, על הנחמה הקולקטיבית הטמונה בו, אולי אפשר היה לדמיין אפשרויות אחרות ונתיבים לא מוכרים אל עתיד אחר, עתיד שבו מוות ומלחמות אינם גזרת גורל שיש להשפיל את הראש למולן פעם אחר פעם.

---

פרופ' חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס".