שבעה ימים אביב בשנה, סיון בסקין, הקיבוץ המאוחד, עורך: דורי מנור, 140 עמודים, 2021.
הקריאה בפרקי ההיסטוריה המשפחתית של סיון בסקין על רקע הדיווחים על הפצצות הערים באוקראינה פורטת על נימי הזיכרון ההיסטורי של המלחמה ההיא, שהביאה לידי השמדתם של מרבית יהודי וילנה אבל נכשלה בהכחדת וילנה של מַעְלָה, המגלמת את האידאה של ההשכלה, הפלורליזם והצדק החברתי – וילנה שהיא בבואה של האידאה האירופית.
רפי צירקין-סדן
כשסיימתי לקרוא את ספרה החדש של סיון בסקין, שבעה ימים אביב בשנה, ממואר על וילנה של מטה וּוילנה של מעלה במפנה המילניום השני, חשבתי מיד על משפט הפתיחה של רשימת הביקורת שלפניכם. גילוי נאות: גם אני נולדתי למשפחה יהודית ליטאית-ביילרוסית; גם אני גדלתי בווילנה בשלהי השלטון הסובייטי; גם אני ספגתי את רוחה הקוסמופוליטית והרב-לשונית והלכתי לגן ילדים ליטאי ולבית ספר רוסי; גם לי הייתה סבתא שלמדה בגימנסיה העברית בליטא לפני מלחמת העולם השניה שהורישה לי אהבה לספרות ולשפה העברית; גם אנחנו בילינו את חופשות הקיץ ליד חופי הים הבלטי והאגמים באזור וילנה. המשפט הזה היה אמור לשמש הקדמה לדיון מקיף על הקשר בין הספר הזה ובין שלושת ספרי השירה של סיון בסקין, יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה (אחוזת בית, 2006), מסעו של יונה (אחוזת בית, 2011) ואחותי יהונתן (הקיבוץ המאוחד, 2017), דיון על זיקתו של הספר לזכרונותיהם של צ'סלב מילוש ואברהם סוצקבר על וילנה; על הקשר בין מכלול יצירותיה של בסקין ובין יצירתה של לאה גולדברג ו"תור הכסף" הרוסי; על השפעתו של המקום על הרגשת העולם וכיוצא באלה.
ואולם בשבתי לכתוב את רשימת הביקורת על הספר, דיון כזה נראה לי לפתע חפוז ואפילו מאולץ. שכן פלישתה של רוסיה לאוקראינה, שהובילה עד מהרה לחילופי אש בקרבת תחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל ושליחת איומים מרומזים מצד נשיא רוסיה לעבר פולין והמדינות הבלטיות החברות בְּברית צפון-אטלנטית, הוסיפה לסֵפר הקשר נוסף ובלתי צפוי שאי אפשר להתעלם ממנו. עירנו היפה, בירת ליטא, נמצאת תחת איום. הטנקים הרוסים עדיין רחוקים ממנה, אבל התממשות האיום הגרעיני, בגלל תקלה בתחנת הכוח בצ'רנוביל או בעקבות הידרדרות המשבר באוקראינה לידי מלחמת עולם השלישית, נראית מוחשית מתמיד. תושביה של וילנה אוגרים בימים אלו מים, מזון ויוד. וכשם שהקריאה בממואר היפהפה של סיון בסקין עוררה בי געגועים לאנשיה, לנופיה, לצליליה ולריחותיה של וילנה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כך הדיווחים על ההפצצות בערי אוקראינה מזכירים לי את חודש מאי הנורא של 1986 שבו שמי מזרח אירופה כוסו בעננים רדיואקטיביים, ואת חודש ינואר 1991, אז ניסו הצנחנים והטנקים הסובייטים לשבור את רוחם של המפגינים הבלתי חמושים שיצאו לרחובות כדי לדרוש את עצמאות ליטא.
הקריאה בפרקי ההיסטוריה המשפחתית של המחברת על רקע הדיווחים על הפצצות הערים באוקראינה וסבלן של הפליטוֹת פורטת על נימי הזיכרון ההיסטורי של המלחמה ההיא, שהביאה לידי השמדתם של מרבית יהודי וילנה אבל נכשלה בהכחדת וילנה של מַעְלָה, המגלמת את האידאה של ההשכלה, הפלורליזם והצדק החברתי – וילנה שהיא בבואה של האידאה האירופית. צ'סלב מילוש טען כך בספרו אירופה מולדתי. "ליטא שימשה שער אל העולם הרחב – בוודאי בעיני אנשי רוח שהתבוננו בה ממזרח – דווקא בזכות השוליות והגבוליות שלה, ובמידה רבה – דווקא בזכות יהדותה חסרת השקט, השואפת להיות יותר אירופה מאירופה, ואף מצליחה בכך" (עמ' 89), כותבת בסקין בספרה החדש. זהו ניסוח קולע שלא רק מסכם את פתיחותה של ליטא להשפעות אירופיות אלא גם את ההבדל בינה ובין רוסיה, המתייחסת לאירופה מאז ומעולם בחשדנות מהולה בערגה. תושביהם של ערים אוקראיניות משלמים מחיר כבד על שאיפותיהם להיות אירופאים. ייתכן שגם תושביה של וילנה ישלמו מחיר כבד בקרוב, אף שיש לקוות שגם המלחמה הזאת לא תצליח להרוס את האידאה האירופית המגולמת, למשל, בארכיטקטורה האיטלקית הבארוקית של וילנה, שמתנהגת, כלשונה של בסקין, "כמו שדה חמניות זוהר" (עמ' 42). אמנם חייליו של נשיא רוסיה זורעים כעת הרס וחורבן, אך הם מצליחים לאחד את כל מי שמאמין בערכי ההומניזם, בדמוקרטיה, ובזכותם של היחיד והקולקטיב הלאומי להחליט באופן ריבוני על חייהם.
נהיר שאין מדובר במלחמה רק על אינטרסים גיאו-פוליטיים ואזורי השפעה, אלא גם על רעיונות ודגמי מחשבה, כולל על האופן שבו בני אדם יכולים לדמיין את עברם. בספרה הקלאסי עתידה של נוסטלגיה הבחינה סווטלנה בוים בין שני סוגי נוסטלגיה: הערגה לעָבָר האידיאלי המבקשת לשחזר, גם אם באופן אלים, פרקטיקות, ריטואלים ומוסדות שאבד עליהם הכלח, לרוב מתוך התעלמות מן העובדה שהעבר האידיאלי מעולם לא היה קיים; והערגה בעלת האופי הרפלקטיבי, שלא זו בלבד שהיא מודעת לאידיאליזציה של העבר, אלא שהיא אף בוחנת באופן ביקורתי ואירוני את המניעים שלה עצמה בחיפוש אחר האפשרויות הגלומות מתוך העבר. משוררות ומשוררים מתייחסים, אולי בצדק, בספקנות רבה לניסיונות להסביר את יצירותיהם באמצעות הבחנות תיאורטיות שממוחזרות חדשות לבקרים במאמרים אקדמיים. מְחברת שבעה ימים אביב בשנה גם מצהירה מעל דפי הספר שאינה טיפוס נוסטלגי. ואולם לא תהיה זו הגזמה לטעון שהממואר הווילנאי-תל-אביבי העברי שלה, מבטא הלכה למעשה ערגה בעלת אופי רפלקטיבי לעבר שבלעדיו אין כל אפשרות להווה, ולעתיד במישור האישי והקולקטיבי. הווה ועתיד שעולים בקנה אחד עם מיתוס וילנה הפרטי שלה.
וגם, אין לטעות: הבניית המיתוס הפרטי של וילנה כהתגלמות האידאה האירופית, משוחדת ומאדירה ככל שתהיה, אינה מאפילה על ההתבוננות האירונית אך גם מלאת החמלה בקשייהם ובכישלונותיהם של בנותיה ובניה המאומצים של וילנה אחרי מלחמת העולם השניה, שחלמו על דוקטורט במדעי הרוח או בפיזיקה גרעינית במוסקבה (אפשר גם בברלין), אך נאלצו להסתפק במשרות צנועות של מהנדסי מכונות, חשמל, בניין וביוב, בשל הסעיף החמישי הידוע לשמצה (סעיף הלאום) בתעודת הזהות הסובייטית. רובם ככולם היו שרידים למשפחות שנרצחו כמעט בשלמותן בפונאר, בפורט התשיעי בקובנה, ובמאות אתרי הריגה בשטחן של ליטא ובלארוס. נוף ילדותם ונעוריהם כָּלַל לא רק את קפה "נרינגה" המיתולוגי – שבמהלך שנות השבעים היה אפשר להאזין בו בכל ערב לנגינתו של סלאבה גנלין, מגדולי נגני הג'אז באירופה – או את היערות הנהדרים באזור וילנה, אלא גם את רחובות גטו וילנה שרק שנים ספורות קודם לכן התרחשו בהם מעשי זוועה שהדעת אינה סובלת. אברהם סוצקבר תיאר אותם במפורט בזכרונותיו. אין כל ספק שהאופטימיות, הסקרנות, ואהבת החיים של דור הילדים המאומצים של וילנה, המתוארים בספר בהערצה בלתי מוסתרת (שאני שותף מלא לה), הם ניצחון נדיר של הרוח האנושית שידעה להתגבר על הטרגדיות המשפחתיות והאישיות. אבל מתחת לכל אלה גם בעבעה הידיעה שבחלק זה של העולם ערך חיי אדם הוא עניין נזיל, ומה שהיה – הנאציזם והסטליניזם – עלול לחזור שוב. ולכן, בהזדמנות הראשונה עזבו הילדים המאומצים של וילנה את הכול ועלו לארץ בתקווה למצוא בה מולדת לאומית שהיא גם חלק מעולם החופשי. כמה חכמים הם היו.
הנקודה הזאת מובילה אותי להצגתה של ליטא בספר כמכורתה של לאה גולדברג – וגם של בסקין עצמה – כבאה כוחה של הספרות העברית הקוסמופוליטית. לטענתה של בסקין, בחירתה של בוגרת הגימנסיה העברית החילונית בקובנה במסורת הספרותית האירופית תוך כדי מתן ביטוי לנוף המקומי היא בחירה טבעית, אך יש בבחירה הזאת "משהו מדהים," כלשונה. אולי. גולדברג אכן יכלה לבחור ברוסית, בגרמנית וביידיש על מנת לכתוב ספרות אוניברסלית כלל-אירופית שבה האמינה בכל לבה, אך היא בחרה לכתוב אותה בעברית, הרחק ממרכזיה המובהקים. אבל ספק רב אם היא בחרה בעברית "במקרה". הרי כבר יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין, בוגרי ישיבות בתחום המושב בשלהי המאה התשע-עשרה, ששימשו אורים ותומים ל"נערות ונערים עבריים" במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם, כתבו ספרות כלל-אירופית עברית שמתכתבת עם יצירותיהם של דוסטויבסקי, צ'כוב, ניטשה ואיבסן. גם הם העניקו ביצירותיהם ייצוג ספרותי למקומות נידחים, כגון הומל, פוצ'פ ויפו, ללא חשש מפרובינציאליות. גם הם תרגמו מרוסית ומגרמנית מתוך אמונה שהפרויקט העברי החילוני הוא חלק אינטגרלי מהספרות האירופית המודרנית. למעשה גם הם היו "נערים עבריים" שכתבו מכתבים מלאי תשוקה שחשפו סובייקטיביות יהודית חדשה. במובן הזה, יצירתה הספרותית של לאה גולדברג בוגרת הגימנסיה העברית בקובנה היא המשך ישיר למהפכת העברית מראשית המאה העשרים.
וכך גם יצירתה של סיון בסקין, שמסכמת בספרה החדש כעשרים שנה של יצירה ספרותית מסעירה. מוקדם מדי לקבוע אם "כְּאֵבָן של שתי המולדות" שהזין את יצירתה עד כה עבר מן העולם. בשירה "תלונתה של ניאו-קלסיקנית" (מסעו של יונה) כותבת בסקין: "רכשתי מקצוע טוב, ודאגתי את האבוד להשיב,/ ודבקתי לשם כך בתרגום, למרות אֹפיי הבטלן,/ והצלחתי למצוא לי קרולנישקס בתל אביב,/ ועוד באמצע משבר נדל''ן" (עמ' 52). הקריאה בממואר שבעה ימים אביב בשנה מלמדת כי קרולינישקס יש רק אחד, אף ש"כאבה", וכן "כאבן" של שכונת אבולון בקייב או של שכונת אלכסייבקה בחרקיב, מורגש גם בתל אביב, כאילו לא מפרידים ביניהן אלפי קילומטרים. "כאבן" הוא "כאבם" של בניהן ובנותיהן שמאמינים באידאה האירופית ההומניסטית, המוצגת באמצות המיתוס הפרטי של וילנה בשבעה ימים אביב בשנה – ספר חובה לעת הזאת.
ד''ר רפי צירקין-סדן הוא חבר סגל במחלקה לספרות, לשון ואמנויות, באוניברסיטה הפתוחה.