פלדה רכה: סיפורה של גולדה מאיר, גלילה רון-פדר-עמית, מודן, עורכת: אורלי דורון, 413 עמ', 2022.
הרגעים החזקים ביותר בספר הם אלו שבהם רון-פדר-עמית משתחררת מקוויו הנוקשים של הסיפור הרשמי, המוקפד והמתועד, ומצליחה להשאיר את דמותה של מאיר עם עצמה בלבד למפגש – לעיתים כואב – עם נפשה ועם חייה. שלא במפתיע, אלו הם בדיוק הרגעים שבהם היא נוטלת לעצמה את החירות הספרותית שהיא ההצדקה היחידה לכתיבת רומן ביוגרפי על דמות שזכתה לביוגרפיות רבות כל כך
מירה בלברג
על כריכת הספר פלדה רכה מופיע דיוקן מאויר של גולדה מאיר בצעירותה: שיער כהה, מתולתל מעט, פנים חלקות מקמטים ושפתיים רכות, ורק האף הבולבוסי והמבט הנעלב־משהו בעיניים מרמזים לתווים המוכרים של גולדה האיקונית, האישה הקשישה והקמוטה (רבים יוסיפו "והכעורה") עם הסיגריה הנצחית שתבקע מן הנערה הרעננה כעבור שנים רבות. הצגתה הראשונית של מאיר בפני מי שייטלו את הספר לידם בדמות משוחזרת־מדומיינת של צעירה נאה מעידה במידה רבה על בחירותיה של גלילה רון-פדר-עמית בספר עצמו. ראשית, אין ספק שזוהי ביוגרפיה מחמיאה מאוד, המבקשת (במוצהר) לתקן את המעוות שהפך את מאיר לאחת הדמויות המושמצות והשנואות ביותר בפוליטיקה הישראלית. רון-פדר-עמית מספרת את סיפור חייה של מאיר מנקודת מבטה של מאיר עצמה ומנסה בכל רגע נתון להבין אותה ולהזדהות עמה באופן טוטאלי. שנית, הגם שהספר עב הכרס עוקב אחר תולדות חייה של מאיר מילדותה המוקדמת ועד מותה (מ־1903 ועד 1978), רון-פדר-עמית מבקשת להיכנס בראש ובראשונה לעולמה של גולדי מאבוביץ', הנערה המתבגרת במילווקי של ראשית המאה ה־20, ולספר את הקריירה הפוליטית של גולדה – שגרירה במוסקבה, שרת העבודה, שרת החוץ, מזכירת מפא"י, ראשת הממשלה – כסדרה של מלבושים שהנערה עוטה על עצמה מבלי שהיא עצמה משתנה. היא תמיד זוכרת מאין באה, תמיד שומרת על ערכיה היסודיים, תמיד נשארת נאמנה לאמונותיה ולזהותה. זהו במידה רבה סיפור של מה שמכונה "ageless self" – סיפור חיים שביסודו גרעין יציב וקבוע של עצמי אותנטי, לכיד וקוהרנטי ששיני הזמן אינן נוגסות בו או מעצבות אותו מחדש.
כאשר בהקדמה לספר המחברת מכנה את מושא הכתיבה שלה "דמות מופת של אישה יוצאת דופן במעלותיה", קשה לצפות לספר מעניין או מורכב מבחינה ספרותית. הציפייה היא לספרות דידקטית ואפולוגטית, ולדמות העוברת אידיאליזציה שכל מעשיה מוסברים מתוך ודרך סיסמאות. אכן, יש לא מעט רגעים בספר שבהם מאמציה של רון-פדר-עמית לשרטט את דמותה של מאיר באופן חם ואמפתי לובשים צורת קלישאות מביכות (כך למשל בתיאור הסבתא הרחומה הבוכה על על כל חייל שנהרג בתעלה, או במשפטים כגון "תחושת השליחות החזקה גוברת עליה" [עמ' 90]). עם זאת, לרון-פדר-עמית ישנו כישרון מופלא, אותו כישרון שהפך אותה לסופרת ילדים ונוער אהובה ופופולרית זה חמישה עשורים, לחדור לתוך עולמה הפנימי של דמות ולהיות היא באמת ובתמים (בספרה האוטוביוגרפי היא כותבת רון-פדר-עמית על התהליך הזה כטוטאלי, ומציינת שלא אחת חששה שהוא מעיד על פתולוגיה נפשית). הספר איננו ניסיון לכתוב על גולדה מאיר, ובמובן זה הוא איננו ביוגרפיה סטנדרטית: הוא ניסיון להיות גולדה מאיר ולראות את עולמה, חוויותיה, התנסויותיה ופועלה מבפנים. מבחינת עמדת המספר/ת, גולדה מאיר של גלילה רון-פדר-עמית איננה שונה כל כך מציון כהן, הילד מבית שאן שנמסר למשפחה אומנת, גיבור הספר אל עצמי (1975) המסמן יותר מכול את ראשית דרכה ותהילתה של רון-פדר-עמית בספרות הנוער הישראלית. אמנם, סיפורה של גולדה מאיר אינו כתוב בגוף ראשון אלא בגוף שלישי, אבל ההקפדה על זמן הווה לאורך כל הספר, כאילו המאורעות מתוארים בעצם התרחשותם, מייצרת תחושה של דמות המתבוננת מבפנים בתחושותיה ובמעשיה בזמן שהם קורים. לדוגמא: "היא נושכת את שפתיה ומתיישבת. ומיד כאשר השיעור חוזר למסלולו, היא מזדקפת ונדרכת. היא בולעת רוק, מסלקת את המחנק בגרון, נושמת נשימה עמוקה וכבר מרימה את ידה כדי להשיב על השאלה שהמורה הציגה" (עמ' 38), או "הנה היא, צועדת בראש ההפגנה, נושאת מגפון בשתי ידיה כדי להגביר את קולה. באנגלית, ומפעם לפעם גם ביידיש, היא מפצירה בעוד ועוד אנשים שיעזבו הכול ויצטרפו להפגנה. אין לה אומץ להביט לאחור לבחון כמה צועדים בעקבותיה" (עמ' 92).
ציון כהן אכן נוכח, במרומז אך לדעתי במכוון, בסיפורה של מאיר. בסצנה שבה גולדי בת ה־17 נוסעת ברכבת מבית אחותה בדנוור לבית הוריה במילווקי, זמן קצר אחרי שמוריס מאירסון מציע לה נישואים, "קול פנימי בתוכה כבר מספר לרגינה מה היא מרגישה, ותוך כדי כך מביא אותה לחיות מחדש את הכל: איך פגשה את מוריס, ואיך שניהם טיילו יחד בגן העירוני, ואיך היא הרגישה כשחיבק אותה בפעם הראשונה..." נראה שגולדי אומרת משהו מהרהורי ליבה בקול רם, שכן הקשישה היושבת מולה שואלת אותה אם אמרה לה משהו. גולדי עונה בחיוך: "לא, לא כלום. אם בטעות אמרתי משהו זה היה אל עצמי" (עמ' 72). כיוון שבעברית סטנדרטית אדם אומר דברים "לעצמו" ולא "אל עצמו", וכיוון שכל הסצנה מלאכותית משהו, מתבקש לחשוב שרון-פדר-עמית שתלה את האלוזיה לספרה המפורסם ביותר בכוונה, בדיוק על מנת לייצר זיקה גלויה בין גולדה מאיר לציון כהן. דווקא משום שמאיר תיזכר לדיראון עולם כמי שנהגה בעדות המזרח בקור ובהתנשאות ואמרה על הפנתרים השחורים שהם "לא נחמדים" (רון-פדר-עמית מסבירה את העניין כולו כאי־הבנה מצערת וכדברים שיצאו מהקשרם), נראה שלרון-פדר-עמית היה חשוב במיוחד להבהיר שמבחינתה, כסופרת, הפוליטיקאית ילידת פינסק וילד האומנה יליד מרוקו חד המה. שניהם גדלו בעוני ומחסור, בבית מפורד ומסוכסך, ובשניהם נאבקו זו בזו תחושות נחיתות וגאווה, אשמה וכעס, מרירות והשלמה, ולא נתנו להם מנוח.
הניסיון לתאר את חייה של גולדה מאיר מתוך מבטה־שלה ומתוך מאמץ לשחזר את עולמה הפנימי אינו יכול שלא לתפקד, לעיתים, ככתב הגנה על דבריה ופעולותיה השנויים ביותר במחלוקת, אם מדובר במחדל של מלחמת יום הכיפורים ובדחיית יוזמות השלום שקדמו לה, ואם בהזנחתה את ילדיה (בכלל זה, נטישתה את בתה בת השש שעה שהייתה חולה במחלת כליות קשה) ובהתנכרות – שלפי הספר נכפתה עליה – לנכדתה שנולדה עם תסמונת דאון. ברגעי החולשה של הספר התחושה היא שאין הבדל משמעותי בין הקריאה בו ובין הקריאה באוטוביוגרפיה שכתבה מאיר עצמה, חיי (שחלקים ממנה מצוטטים בספר מילה במילה). אך לצד קטעים רבים המשמרים את הנרטיב הלאומי ההגמוני (היהודי והאשכנזי בעיקרו) ללא כל נימת ביקורת או ראיית מורכבות, פה ושם מצליחה רון-פדר-עמית ליצור הזדהות ממשית עם אישה שהייתה קשה עם אחרים ועם עצמה ושחווייתה העמוקה ביותר הייתה בדידות. כך למשל מטפלת רון-פדר-עמית ביד זהירה ורגישה בנישואיה המסובכים של גולדה למוריס מאירסון, שהייתה בהם חיבה והערכה לצד מרירות ואכזבה, שותפות לצד פירוד, קירבה לצד מרחק, וכך היא מצליחה לתאר את הילדה הנקרעת בין אחותה המרדנית והתובענית ובין הוריה. מתוך הבנת בדידותה של מאיר, והבנת חוויית היסוד של היעדר בית, ניתן גם פשר מסויים – אם כי רון-פדר-עמית איננה מצביעה עליו מפורשות – לנאמנותה הבולשביקית של גולדה למפא"י, גם כאשר המפלגה מתנהלת (כמו בית הוריה של גולדה) באופן בלתי נסבל כמעט ומטילה עליה (כמו הוריה) אחריות שאינה הולמת את גילה.
הרגעים החזקים ביותר בספר הם אלו שבהם רון-פדר-עמית משתחררת מקוויו הנוקשים של הסיפור הרשמי, המוקפד והמתועד, ומצליחה להשאיר את דמותה של מאיר עם עצמה בלבד למפגש – לעיתים כואב – עם נפשה ועם חייה. שלא במפתיע, אלו הם בדיוק הרגעים שבהם היא נוטלת לעצמה את החירות הספרותית שהיא, לטעמי לפחות, ההצדקה היחידה לכתיבת רומן ביוגרפי על דמות שזכתה לביוגרפיות רבות כל כך – החירות לדמיין מה יכול היה להיות ולא רק לתאר מה היה. כזה הוא, למשל, התיאור של הלילה אחרי שחוק הביטוח הלאומי, שהיה בבת עינה של מאיר, עבר בכנסת בקריאה שלישית. רון-פדר-עמית מביאה ככתבו וכלשונו את פרוטוקול ישיבת הכנסת באותו ערב (18 בנובמבר 1953), ואז מתארת את גולדה היושבת לבדה בדירתה בלילה אחרי הישיבה, מדליקה סיגריה בסיגריה, חשה בחריפות את העובדה שאין לה עם מי לחלוק את השמחה: הוריה מתים, היא ובעלה חיו בנפרד שנים רבות, וגם הוא נפטר זה כבר, ילדיה רחוקים, "ורובשוב... רובשוב, שלאחרונה שינה את שמו לשז"ר, אמנם חי ונוכח ועורך את עיתון 'דבר', אבל בשעת לילה מאוחרת זו היא לא תטריד אותו" (עמ' 226). הספר אינו מכסה על הרומן המתוקשר וארוך השנים של גולדה מאיר עם זלמן שז"ר הנשוי, ושעת הלילה העצובה שאחרי ההצבעה גדושה לא רק בבדידות של מי שחלק מהיקרים לה אינם, אלא גם בבדידות של האישה האחרת שאינה יכול "להטריד" את מאהבה הנשוי בשעה שהיא זקוקה לו.
אלו הם הרגעים שהספר מתעלה בהם מעל המאמץ הכביר לשקם את תדמיתה של גולדה מאיר כ"דמות מופת" ולהגן באמצעותה על סיפור העל הציוני, שריח קל של אבק עולה ממנו, והופך ליצירה משמעותית המסוגלת לגעת בקוראים. אך לצד אלו, בחלקים נרחבים של הספר עולה במחשבה הפרודיה של חנוך לוין במלכת אמבטיה על נאומה של ראש הממשלה: "רבותיי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת."
פרופ' מירה בלברג מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. ספרה האחרון (יחד עם פרופ' חיים וייס) When Near Becomes Far: Old Age in Rabbinic Literature יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ב-2021.