״אנו הקשורים בחוט״

האם אינך רוצה בי, אסף גברון, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 432 עמודים, 2025.

יש משהו חונק ומכעיס בחיבור הישראלי הזה. הוא קושר אנשים זה אל זה, אך גם אל היתד הטמונה בארץ הזו, באדמתה, בגיאוגרפיה שלה. גברון, אולי בניגוד לרצונו, מנכיח את השייכות למקום, לכפר, למדינה, למרחב; לכל מה שהופך אותנו זרים בכל מקום אחר. הרי הזרות היא בהכרח תוצר לוואי לידיעה שבמקום מסוים יש לנו בית.

נועם תירוש

הלב הפועם של האם אינך רוצה בי, ספרו החדש של אסף גברון, הוא חוט דמיוני המחבר בין חבורת ילדים שגדלה יחד בכפר קטן ליד ירושלים. גם אני גדלתי בכפר קטן, לא רחוק במיוחד מירושלים. גם אני תפוס בחוט כזה. זהו חוט דק מן הדק, אינו נראה, והוא מחבר בינינו. יעל עכשיו בלונדון, אחות במקצועה. כשנפגשנו אחרי שנים שלא ראינו או דיברנו זה עם זה, הרגשנו שכל היקום מצטמצם לשולחן הקטן שהפריד בינינו. כאילו סיפור חיינו ממשיך יחד בדיוק מהנקודה שעצר בה לפני יותר מעשור. יובל עובד בעסק המשפחתי המפואר של אשתו. כולנו חשבנו שיהיה מהנדס, אבל הוא העדיף למרוד בציפיות ובחר בעסקים. על דניאל לא שמעתי מאז הביקור האחרון שלי אצלו בעיר שעבר אליה בסוף כיתה ו׳. אני בטוח שגם אם ניפגש עכשיו, אחרי שלושה עשורים של נתק, נמצא שנינו את שאריות החוט המקשר. החוט הרופף הזה מחבר את כולנו אל רשת בלתי נראית של קשרים, חוויות משותפות ואוויר שנשמנו בשלבים המכוננים של חיינו. כולנו הולכים בנתיבים שונים ברחבי העולם אך עדיין צועדים באותם שבילים משותפים מפעם. שבילים שהסעירו את דמיוננו אף על פי שככל שגדלנו כך הלכו השבילים וקטנו, הפכו מסעירים פחות.

גברון מתאר את טוואי הקורים המתפשט ומחבר בין קרמיט, גרשי, ליתי, שנייד ואחרים, חברי ילדות אשר הושלכו יחד לעולם בכפר שהוא אולי בן דמותו הספרותי של היישוב מוצא עלית שגברון עצמו גדל בו. הילדים גדלים ומבינים לאט שחוט מסתורי הולך וקושר ביניהם לכל חייהם. ומה יש בחייהם? אהבות, קנאות, מין וכסף. להקה שמצליחה במפתיע. אחד שניתק באלימות מהרשת ונהרג בחוצפה שאין כדוגמתה במלחמה מיותרת בלבנון. אחר פותח רשת פלאפליות בינלאומית. השני מעצב מצבות שזוכה להכרה יוצאת דופן. כולם בוגדים בחבריהם עם אנשים מבחוץ, ובוגדים באחרים עם חברי ילדותם. אי אפשר להתיק אותם זה מזה גם כשהשנים חולפות והמציאות מנסה להרחיק ביניהם.

גברון מבקש, כמובן, לספר סיפור רחב הרבה יותר מסיפורה של חבורת נערים מעניינת בדרכה. האם אינך רוצה בי הוא סיפור דורי כמו שהוא סיפור לאומי, כפי שציינה בצדק צליל אברהם בביקורת על הספר בעיתון הארץ לא מזמן. סוג של ״רומן ישראלי גדול״, כהגדרתו בעבר של גברון עצמו. באמצעות תיאור חייהם של חבורת הילדים מבקש גברון לספר מה קרה לישראליות בשנים אלו ואולי לחשוף את זרמי העומק המעצבים אותה. הטרנספורמציה שעבר המרחב במלחמת 1948, הניאו־ליברליזציה שמחייבת את חברי הקבוצה להבין כיצד יתפרנסו בשלבים שונים של חייהם, מרכזיות הצבא והשכול, הפיכת הרילוקיישן למשאת חייהם של רבים כל כך, ועוד. אלו זרמי עומק תרבותיים ורעיוניים אשר משפיעים על חיי אותה חבורת ילדים בסיפור, ומשפיעים כמובן על חיי כולנו. אך למרות הכול, העולם שבחוץ על סערותיו ושינוייו הוא רק רעש רקע למערכת היחסים בין חברי הקבוצה. החוט המקשר ביניהם חזק מכול. זוהי כאמור רשת דמיונית של קשרים המייצרת חופה שילדי הכפר מכונסים בתוכה ולא נותנים לאף אחד אחר להיכנס. בסוף הסיפור משבר גדול בין חלק מהחברים (בלי להיכנס יותר מדי לספוילרים) מוביל לאמירה הקשה: הילדות נגמרה. אולם גם כשהיא נגמרת היא נגמרת לכל החבורה יחד, החוט נותר מתוח.

יש כמובן משהו חונק ומכעיס בחיבור הזה. הוא קושר אנשים זה אל זה, אך גם אל היתד הטמונה בארץ הזו, באדמתה, בגיאוגרפיה שלה. גברון, אולי בניגוד לרצונו, מנכיח את השייכות למקום, לכפר, למדינה, למרחב; לכל מה שהופך אותנו זרים בכל מקום אחר. הרי הזרות היא בהכרח תוצר לוואי לידיעה שבמקום מסוים יש לנו בית. הזרות שלובה במחשבה שיש מקום בעולם שאתה בהכרח לא זר בו. זרות, במידה מסוימת, היא פריווילגיה של אלו שיש להם בית, שיש להם מקום. אנו הקשורים בחוט, בעלי בית אנחנו.

נכון. אין בישראליות של גברון ״אחרים״. הפלסטינים הם דמויות מהעבר. הסיפור המזרחי כמעט לא קיים, אף על פי שהירושלמיות המובהקת של הספר היא גם מקום הולדתם של הפנתרים השחורים, פחות או יותר בתקופה שחלק מהסיפור מתרחש בה. אין במרחב של גברון רוסים, אין בו אתיופים, אין בו חרדים. במובן זה אין זה ולא יכול להיות זה ״הרומן הישראלי הגדול״. זה פשוט רומן ישראלי גדול. זה מספיק בהחלט.

קל מאוד לתקוף את הישראליות. היא לא שורשית מספיק, היא לא דתית מספיק, היא לא חילונית מספיק, היא לא לאומית מספיק, ובוודאי לא אוניברסלית מספיק. אבל היא טובה מספיק כדי לאפשר לנו להיקשר זה בזה בחוט דמיוני. בין אם נולדנו בכפר קטן ובין אם בעיר הגדולה. הישראליות חזקה מספיק כדי להפוך אותנו לזרים בכל מקום אחר בעולם. היא מספיק טובה בשביל לתת לנו תחושה של בית. הישראליות מאפשרת לנו להבין שיש מקום שאנו קשורים אליו בחוט בלתי נראה, מחוברים לעוד המוני אנשים קשורים גם כן. זה לא מעט. זה אפילו המון.

---

ד"ר נועם תירוש הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב.