top of page

"אני לא חיה. אני מביטה באלה שחיים"

אף אחד מאיתנו לא יחזור, שרלוט דלבו, עם עובד, מצרפתית: רמה איילון, 439 עמודים, 2023.


אצל דלבו ההישרדות לא יכולה שלא להיות חברתית. תיאורי ההישענות הפיזית והנפשית הם מהקטעים המשמעותיים ביותר בספר ומהווים אולי את השלד העקרוני לפרוזה שלה כולה.


עמרי חורש

 

לא. המילה "לא" ליוותה אותי לכל אורך קריאת אף אחד מאיתנו לא יחזור מאת שרלוט דלבו. סוף־סוף הוא רואה אור בישראל, בעברית. את הספר, או, מדויק יותר לומר, הקובץ המאוגד, שראה כעת אור בהוצאת עם עובד (בתרגומה המצוין של רמה איילון), ניתן לקרוא במנות קטנות של צער ותדהמה. אל המילה "לא" אחזור בהמשך הדברים ואסביר את משמעותה בהקשר של המסמך האנושי שדלבו מציגה בפנינו.

הקובץ, המורכב משלושה חלקים (אשר במקור יצאו תחת הכותרת "אושוויץ ואחרי"), ובתוספת אחרית דבר מאת החוקרת נעמה שי"ק, מביא לקורא הישראלי בפעם הראשונה את דלבו, פעילת רזיסטאנס צרפתייה. נושאה המרכזי של הטרילוגיה הוא שנותיה כאסירת מלחמה פוליטית במחנה בירקנאו ובמחנות הלווין, ומאוחר יותר במחנה רוונסברוק. היא נאסרה במרץ 1942 ביחד עם בעלה ז'ורז' דודק, אף הוא פעיל כנגד הכיבוש הנאצי בצרפת, לאחר שהשניים עסקו בהפצת פמפלטים מחתרתיים. דודק הוצא להורג מיד עם לכידתו. דלבו נשלחה למחנה מעצר בצרפת עם אסירות פוליטיות נוספות. בינואר 1943 היא הועברה עם אותן אסירות צרפתיות לאושוויץ. היא שרדה שנה באושוויץ ומשם הועברה במפתיע לרוונסברוק. עם השחרור היא חזרה לצרפת בתיווכו של הצלב האדום השוודי.

קשה להפריז בחשיבות כתיבתה של דלבו. את החלקים בקובץ המדווחים על הגיהינום ההוא כתבה מעט אחרי שחרורה, ב־1946. חזרתה לצרפת לוותה בקשיים אדירים, חלקם קשיים נפשיים וחלקם גופניים, הגם שהם בוודאי קשורים זה בזה, ואלו מובאים בחלק השלישי של הספר. ניתן לכתוב רבות וגדולות על הקובץ הזה וגם על כך שעד 2023 לא תורגם לעברית. רוב החוקרים יניחו את האשמה בכך שדלבו העזה להיות לא יהודייה וגם אישה, בוודאי עובדות שהיו לה לרועץ בימים שבהם הורכב בישראל גוף הספרות המרכזי על השואה.

כל אלה שאלות לא רלוונטיות כשצוללים לטקסט. מיד בעמודים הראשונים, עם תיאורי הגעת המשלוחים ואוזלת היד של הנשים האסירות הוותיקות יותר (לעתים "ותק" של שבוע או שבועיים לכל היותר), ובהן דלבו, אנו נוכחים לדעת שהמבט שלה על ההמון המורד לרציפים הוא מבט אנושי וחומל, נקי מלכלוך של ראייה מעמדית (המעמדות יתחדדו מאוחר יותר בתוך המחנה, אי אפשר יהיה להימלט מהם). נדיר לקרוא פואטיקה קרובה כל כך למציאות האנושית כמו שלה, בתארה את האנשים ההמומים הללו שנקרעו מחייהם, ששמו אותם על רכבות והורידו אותם, תוך כדי שמכים אותם עם אלות, לרציף במקום עלום שם. בחמלה היא מתארת את הרב נציג הקהילה שמנסה לאגד את צאן מרעיתו, חתן וכלה לבושים עדיין במלבושי החופה, בני המעמד העליון בסוודרים ארוגים, ילדים המשפשפים עיניים מול האור הניתך ונצמדים לאימותיהם. ואז האימה מכה בך. דלבו תמשיך להכות בה בפנינו ללא רחם.

דלבו בחרה בפואטיקה המשלבת דיווח מתוך ההתרחשות והתעכבות על רגעים פואטיים, והתחושה בקריאה היא של כתיבה נטולת פאתוס או רגש מתפרץ. כסופרת שהשכילה להעביר אל הדף את מה שעברה באופן כמעט מיידי, היא הבינה שראוי לספר דברים כהווייתם. לא לנסות להסביר. לא לנסות לזעזע. ובכלל, לא. לא משנה אם תבינו (אתם לא תבינו בכל מקרה, כך היא שבה וכותבת. מי שלא היה לא יבין. לא את הניצולות, לא את המאורעות, לא את הריח ולא את האחווה שבין האסירות). גם קטעי השירה המשולבים בטקסט הם העברה כמעט מעוקרת של התופת, מכיוון שכמו תמיד בתיאורי הניצולים, הספרות מתקשה בתיאור הבלתי ניתן לתיאור.

דלבו מצליחה, עד כמה שניתן, לקרבנו לחוויית היום־יום במחנה. יש אולי מי שישוו את כתיבתה פה לכתיבתו של פרימו לוי בהזהו אדם. בחלק מהשירה המקוטעת שלה היא אף קרובה באופן מצמרר ממש לשירו של לוי "הזהו אדם" הפותח את הספר האייקוני ההוא. שני השירים מנגידים את חוויית העולם של שורד המחנה אל מול שאר האנושות. הנה, למשל, מתוך אחד משיריה: "אתם שעוברים / מכוסים היטב במלוא השרירים / בבגד שהולם אתכם / או לא / או בערך / אתם שעוברים / והחיים סוערים בדמכם / דבוקים לשלד שלכם / בצעד תוסס אתלטי גמלוני / מחויכים זעופים, כולכם כה נאים [...]" (עמ' 261).

חוויית ההישרדות ביקום מחנות ההשמדה המעוקרת מהיגיון פנימי מקבלת אצל דלבו תפנית, שכן אם אצל לוי מתוארת חוויה בודדה יחסית, חוץ מכמה רגעי חסד שהצילו את חייו וחיבה כלפי הדמויות בבלוק, אצל דלבו ההישרדות לא יכולה שלא להיות חברתית. הנשים, היא אומרת חד־משמעית, הצילו זו את זו. גם את אלה שלא שרדו הצילה האחווה לפחות לזמן מה. תיאורי ההישענות הפיזית והנפשית הם מהקטעים המשמעותיים ביותר בספר ומהווים אולי את השלד העקרוני לפרוזה שלה כולה. באחת מן האפיזודות מתארת דלבו את מצבה החמור עקב חוסר בנוזלים. לשונה התנפחה ואיבדה תחושה, שפתיה צבו. היא הסתובבה בעבודה ובמסדרים בפה פעור, בטוחה שחברותיה חושבות שאיבדה את שפיות דעתה, כך היא מתארת. אבל היא פשוט הייתה צמאה. צמאה עד מוות. ואז, במהלכו של יום עבודה שבו הוטל על האסירות להעביר שתילי צמח זר שהגרמנים חפצו ביקרו עבור תעשיית הגומי הצבאית, הן מתגייסות למענה. זו פעולה שכולן מסכנות בה את עצמן, כל שניה קריטית תחת עיניהן של נשות האס. אס. אחת מהאסירות מתגנבת למקור המים של הפועל הפולני, לוקחת עציץ ריק, ממלאת אותו במים ומניחה אותו במחבוא. הן דוחקות אותה לעברו ומצופפות את גופן כדי להסתיר אותה בזמן השתייה. תיאור הרוויית הצימאון של דלבו הוא לא פחות ממדהים, כמו תיאורים רבים נוספים בספר.

מצדן של הנשים היא מביטה גם אל גדודי הגברים העוברים בסך. איך הם שורדים, היא שואלת את עצמה בניסיון להבין. איך הם עומדים בכל זה. ניתן לראות בספרה ובספרו של לוי (שניהם נכתבו פחות או יותר במקביל) כחלקים המשלימים זה את זה: החוויה הגברית במחנה והחוויה הנשית במחנה. על השאלה אם ישנה כתיבה "גברית" או "נשית" בתוך ההתרחשות של אושוויץ אפשר לכתוב תלי־תילים של מילים ומחקרים. ובכל זאת, דלבו קושרת בעבותות בין עזרת הנשים הללו, שלא עזבו זו את זו גם ברגעי המוות או סף המוות, להישרדותה. ההשפעה העצומה שהייתה לעזרה ההדדית הזו מקבלת ממד מעניין נוסף בחלקו השלישי של הספר, ובו היא מגוללת את קורות השחרור והחזרה לצרפת.

במהלך הקליטה בשוודיה היא מאבדת את הכרתה. לאחר פרק זמן שאין בידה לכמת היא מתעוררת במיטה בחדר מלון בוהק. אין איש בחדר ובמסדרונות. אין ביכולתה לזוז. מישהו הניח ספרים על השידה, אבל אין לה יכולת לקחת אותם או לקרוא בהם. היא לא מבינה שהיא יכולה להושיט אליהם יד. עוברים ימים עד שהיא מצליחה להבין היכן היא ולחשוב בצלילות כלשהי. האם זה השחרור, היא חושבת לעצמה, זה החופש שחלמו עליו? כל אותן נשים שנשארו שם ולא שרדו צפות ועולות בה. אבל היא לבד כאן, משפחתה אולי בחיים ואולי לא, והמשמעות הכבירה של האחווה האנושית, שהחזיקה אותה במהלך השהות בעולם המחנות כאסירה, מתפוגגת פתאום. כעת עליה להקים מחדש את עולמה מעפר. מה שהיה לנו נלקח מאיתנו. נמחקנו, היא אומרת. הפכנו לאבק אדם שורד. כעת מוגשת לנו החירות פעם נוספת, אבל אני שונה, כיצד אבנה שוב משמעות כלשהי עבורי? "כל השנים במחנות חלמתי על החירות", היא כותבת. "האם זו החירות?" (עמ' 277). היא יודעת שגם אם תגיע לביתה, חייה יהיו שונים בתכלית. במשפט אחד היא מתמצתת את מצבה לאחר השחרור: "אני לא חיה. אני מביטה באלה שחיים" (עמ' 298).

שמו של הספר בעברית נלקח מציטוט של דלבו. "אף אחד מאיתנו לא יחזור", היא אומרת וחוזרת ואומרת. מי שאבדה בוודאי שלא תחזור, אבל גם מי ששרדה. לא ניתן לחזור משם. לא ניתן לשוב ולבנות חיים מלאי משמעות עמוקה. היא חזרה אחרת וכך כל מי שהצליח לעבור את הגיהינום ולצאת מצדו השני. ה"כן" היחיד שיש פה הוא אחוות הנשים במסדרים והרוח ששרדה ביחד את הקשים שבעינויי הבשר.

ובחזרה ל"לא" שפתחתי עימו ושליווה אותי לאורך הקריאה. תנועת לא אינסטינקטיבית מלווה אותך לאורך הספר. דלבו לא רוצה שאבין, רק שאקרא. דלבו לא מעוניינת לשכנע. "לא", אתה אומר – אין אפשרות להבין איך בני אנוש שעוללו להם את הדברים הללו הצליחו להישאר בחיים. לא ייתכן שחזרו לביתם, לא ייתכן שילדו ילדים, ששמחו בימי הולדת, שהקימו תעשיות, שכתבו ספרים. הנעתי את הראש מצד לצד – "לא" גדול והחלטי. לא ייתכן. ובכל זאת זה קרה. 

 

עמרי חורש, בן 42, הוא סופר ואיש תרבות. ספרו האחרון איברים פנימיים ראה אור בהוצאת "פרדס" בחודש יוני האחרון.

147 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page