סוף טוב, מורן וורנשטיין, ספרית פועלים, עורכת: נגה אלבלך, 151 עמודים, 2021.
אל תפחדו לקרוא את הספר הזה. צפויה לכם חוויה קשה, כואבת, אבל אחרי הקריאה כבר לא תהיו ניצבים אילמים ופאסיביים אל מול מצוקתם של ילדים נפגעים, אלא תהיו עדים, ובני ברית.
אליענה אלמוג
מורן וורנשטיין כותבת: "בכתיבת הטקסט הזה, על במה זו, אני רוצה לפתוח בפניכם חרך אל החיים שלי, החיים של מורן. לאו דווקא כדי לשתף אתכם. אלא כדי שתדעו. אתם צריכים לדעת." ייתכן שהפסקה הזאת היא כל מה שצריך להיאמר על הספר הזה. אנחנו צריכים לדעת. אנחנו חייבים לדעת, גם אם הידיעה הזאת היא כמעט בלתי נסבלת, בלתי אפשרית.
העובדות היבשות הן אלה: מורן וורנשטיין נולדה בשנת 1980, התייתמה מאביה בגיל שתים-עשרה, ועברה התעללות מינית ממושכת על ידי בן הזוג של אמה, בידיעת אמה, בלי שאמה עשתה דבר על מנת להגן עליה. התעללות המינית שעברה הותירה אותה פגועה, פצועה, נעה בין טיפולים ובתי חולים פסיכיאטריים. בגיל עשרים ושש, לאחר לא מעט ניסיונות אובדניים שלא צלחו, מורן קפצה מהקומה הרביעית ונפצעה באופן קשה, עברה סדרת ניתוחים ותהליך שיקומי מוצלח וניסתה לחיות חיים עצמאיים ומלאים, אך הפגיעה שעברה לא הרפתה ממנה וחייה המשיכו להיות רצופים כאב, ניסיונות טיפוליים, אשפוזים פסיכיאטריים. בשלב מסוים הכאבים הפיזיים החמירו מאוד ומורן בחרה לסיים את חייה בהמתת חסד בעזרת ארגון "דיגניטס" בשווייץ שעוזר לחולים סופניים למות בכבוד, ובשנת 2017, בגיל שלושים ושש, הלכה לעולמה בשוויץ.
מורן הייתה במשך כל חייה אדם כותב. היא כתבה יומנים וטקסטים רבים בהם תיעדה את חייה ורגשותיה. לאחר מותה פורסמו הטקסטים הללו וקטעי היומן כספר, בעריכת יוחאי מיטל בהוצאת הקיבוץ המאוחד. קשה מאוד לגשת אל הספר הזה מנקודת מבט ספרותית גרידא, ועל כן ברצוני להתמקד בהקשר הסוציולוגי של הספר, שהופך אותו למסמך חשוב עבור כל אחד ואחת מאיתנו.
הסטטיסטיקה מספרת לנו כי אחת מתוך ארבע ילדות ואחד מתוך ארבעה ילדים עוברים פגיעה מינית. אחת מתוך שבע ילדות (יש הטוענים, אחת מתוך חמש), עוברת פגיעה מינית בתוך הבית, בתוך המשפחה. במקום שאמור להיות מוגן ובטוח.
עבור הילדות האלה, שום דבר כבר לא יהיה מוגן ובטוח.
ילדה שעוברת פגיעה מינית מתמשכת בתוך הבית עשויה לסבול מפוסט טראומה מורכבת – הכוללת קשת רחבה של סימפטומים רגשיים וגופניים, עיוות בזהות, בעיות בדימוי העצמי וביכולת להיות בקשר בין אישי, קורבנות חוזרת, פגיעה עצמית ואובדנות. נשים שעברו פגיעות מיניות בילדות בתוך הבית מועדות לשלל סימפטומים סומטיים, החל מכאבים כרוניים ועד למחלות כמו פיברומיאלגיה, אנדומטריוזיס, קרוהן וכדומה.
העיסוק בטראומה, ובעיקר בטראומה הנובעת מפגיעה מינית, קשור לא רק לתחום הטיפולי והרפואי, אלא גם לתחום הפוליטי. מה שמביא לעיסוק ומחקר בתחום הטראומה, כמו גם להשתקת העיסוק והמחקר, הינן תנועות פוליטיות. העיסוק בטראומה מהווה איום על הסדר הקיים. ההבנה כי ההתנהגות האנושית, בין אם זו השולחת גברים למלחמות, ובין אם זו המאפשרת לגברים (ומעט נשים) לפגוע מינית בילדים, לעיתים בילדיהם שלהם, ההבנה כי התנהגות זו היא כה נפוצה ושכיחה – מאיימת על הסדר החברתי הקיים. כך בשלהי המאה ה-19, כאשר פרויד חזר בו מהמסמך החשוב שכתב, "האטיולוגיה של ההיסטריה", בו הסביר כי הנשים "ההיסטריות" הן למעשה נשים שעברו פגיעה מינית בילדותן; וכך גם היום, כשישנם ניסיונות חוזרים ונשים להשתקה והכחשה של פגיעות מיניות בילדים ובילדות.
אבל מורן וורנשטיין לא מוכנה לתת את ידה להשתקה הזאת. היא דורשת (גם עכשיו, לאחר מות הגוף הפיזי שלה), להשמיע את קולה, לתת קול פומבי לסיפור האישי שלה, שבמובנים אחדים הוא גם סיפורן של נשים רבות אחרות שעברו פגיעה בילדותן בתוך ביתן וחיק משפחתן.
סוף טוב הוא ספר חשוב ומטלטל, גם בגלל הנושא בו הוא עוסק, אבל גם בגלל יכולתה של מורן וורנשטיין לכתוב באופן שנוגע וחודר אל תוך הנפש. היא עושה זאת ללא מאמץ, ללא גסות או אלימות, להיפך, בעדינות, גם כשהתכנים קשים וגרפיים מאוד, ובכנות ואומץ כמעט בלתי נתפסים. מורן מספרת. היא מספרת הכול. היא לא מנסה לייפות את עצמה בעיני הקורא, לא מנסה להתחנף. היא מתארת את הדברים כפי שהם. את האירועים המחרידים שהתחוללו בביתה, את הבדידות האיומה בתוך האירועים הללו, כשאמה בוחרת לא להגן עליה, ובעצם לשתף פעולה עם מי שפוגע בה, את מה שמתחולל בתוכה, את רגשות האשם, הבושה והבדידות, את האמביוולנטיות האכזרית שקיימת כשאדם שאת אוהבת פוגע בך, את הכאב הנורא, הפגיעה העצמית, האובדנות. היא מתארת את אוזלת היד של הרשויות שאמורות לטפל – הרווחה, המשטרה, רשויות החוק, המסגרות הטיפוליות, בתי החולים.
סוף טוב הוא ספר שמצליח לחדור מנגנוני הגנה, מצליח להגיע למקומות אפלים ורדומים בתוכנו ולהעיר אותם. אני מטפלת כבר כעשרים שנה בנשים שעברו פגיעות מיניות מחרידות, שמעתי כל מה שאפשר לשמוע, ועדיין, סוף טוב הצליח, בכל אחת משלוש הפעמים שקראתי אותו, לגרום לי לבכות מרה ולחוש כאב עז. הוא הצליח לחדור את מנגנוני ההגנה שלי ולהזכיר לי מדוע אני עושה את מה שאני עושה ומהי המשמעות של העשייה שלי.
כל אדם שתופס עצמו כבן אנוש כדאי שיקרא את הספר הזה, כדי לא לעצום עיניים ולא לעמוד מנגד, אלא כדי לזכור כי כל יום, שעה-שעה, רגע-רגע, ישנם ילדים שנפגעים בתוך בתיהם, וחובתנו כבני אנוש לראות אותם, לתת להם מקום, לתת להם מענה, לא למחוק אותם, לא להכחיש את כאבם, לא להשאיר אותם לבדם.
בתוך כך חשוב לומר כי מעבר לחשיבות החברתית והאנושית העצומה של הספר הזה, מורן וורנשטיין משיגה כאן גם הישג ספרותי לא מבוטל – היא מצליחה לספר סיפור. סיפור עוצר נשימה שנקרא בנשימה אחת בלי יכולת להפסיק. לא מדובר כאן בספר דידקטי. מדובר בסיפור, כתוב היטב, נוגע, שהוא גם סיפורה האישי של מורן וסיפורה של החברה בה אנו חיים.
בפסקה האחרונה של הספר מורן וורנשטיין כותבת: "ילדה שנפגעה בתוך ביתה, אולי אם תאספו אותה מיד לבית אחר ותיתנו לה את כל כל כל מה שלו היא זקוקה, תצליח אולי לחמוק מן הגיהנום שאני חיה בו. הפחד, הבורות והרתיעה שלכם הולכים ומעמיקים את הנזקים, ואז אתם בשוק כשאתם שומעים שנערה בת ארבע עשרה התאבדה 'בלי סיבה'. אספו את שכמותי אל ליבכם. לא פעם. לא שלוש. תמיד. עד הסוף. כי הכאב שלי ילך איתי עד הסוף. ואתם, אל תפחדו."
ואני אומרת: אל תפחדו לקרוא את הספר הזה. צפויה לכם חוויה קשה, כואבת, אבל אחרי הקריאה כבר לא תהיו ניצבים אילמים ופאסיביים אל מול מצוקתם של ילדים נפגעים, אלא תהיו עדים, ובני ברית. וכולנו צריכים עדים ובני ברית שיעמדו לצידנו.
אליענה אלמוג, ילידת 1972, סופרת. ב-2014 יצא קובץ סיפוריה, מבט חטוף של הנצחי, וב-2019 יצא הרומן הרואין, שניהם בהוצאת כנרת. עובדת סוציאלית קלינית מומחית לטיפול בפוסט טראומה מורכבת.