"בא לי להראות לךָ מקום שאני אוהבת"

ארבעים דקות מחיפה, דור כהן, הוצאה עצמית והוצאת ברחש, 2021.


ארבעים דקות מחיפה נמצאת כרמיאל. כנראה. כלומר אם נוסעים באוטו ולא באוטובוס ואם לא מחכים לרכבת שעדיין לא קיימת. הנובלה הגרפית של דור כהן מתארת יום בחיים ואת יחסיהם של צוק ודריה עם כרמיאל, העיר שבה גדלו והתבגרו. יותר מהכול, זה סיפור התבגרות של מי שצריכים להבין את עצמם אל מול מולדתם.



דקל שי שחורי


הנובלה מתארת יום בחייו של צוק, ובמסלול מקביל את יומה של דריה, שלמדה איתו בשכבה, עד למפגש ביניהם. פתיחתה מלווה את כניסתו־חזרתו של צוק אל עיר הולדתו כרמיאל רגע אחרי שהשתחרר מצה"ל, כשהוא נוהג באוטו של אבא שלו, ובשבעה פריימים העין עוברת ממרחבים הפרוסים על עמוד שלם (האיורים כולם בשחור לבן, אבל האיכות של הציורים כמעט גורמת לי להשלים בראש ל"מרחבים ירוקים"), ועד לפרטי נוף קטנים יותר מלאי תשתיות: עמודי חשמל, מכוניות, טרקטורים, כיכרות; כרמיאל שקועה בטבע, הטבע מעורבב בעיר, האקשן הוא מינורי והזמן חולף באיטיות.

עם חזרתו לעיר, אבא של צוק מנסה לסדר לו עבודה באבטחה במפעל וחברי הילדות שלו רוצים לתכנן את הטיול שאחרי הצבא, אבל צוק מבהיר לחברים בנחרצות: "אני רוצה לעבור למרכז. אני לא מתכנן להירקב פה בזמן שאתם מתכננים את הטיול שלכם." הוא נגרר אחרי חבריו לקניון כיכר העיר. השומר ישן, בובות התצוגה מוזנחות, הקניון שומם והמילים הבולטות מהשלטים מעידות על "חיסול". בקומה העליונה פיצריה בלי שֵם עם מוכר מופתע ומגבת מוכתמת. הבילוי ("קצת נוסטלגיה לפני שתעזוב לנו...") נגמר בג'וק על הפיצה. רוב הזמן, צוק נמצא (פיזית) צעד אחד מאחורי שני החברים שלו. הוא לא לוקח חלק בסמול־טוק, הוא אפילו לא לוקח חלק בשיחה על הדייט שלו עם דריה.

דריה עובדת במאפייה קטנה בעיר, ובניגוד גמור לצוק היא חברותית לקולגות שלה, מתמודדת בנחת עם לקוחות מסוגים שונים, ובכלל, היא רגועה ונינוחה כמעט בכל פריים. באחת השיחות היא גם מסבירה בבהירות את ההשלכות של החלטות מוניציפליות על המרקם האורבני של העיר ("בסך הכול הצעירים נפגעים מזה ואז רוצים לעזוב").

צוק לא תכנן שום דבר מיוחד לדייט שלו עם דריה, הוא חשב שילכו לַ-BIG. דריה מעדיפה את המדרחוב, אבל לפני זה היא רוצה לחלוק עם צוק מקום שחביב עליה במיוחד. היא לוקחת אותו לגג של בניין (צוק, כרגיל, צעד מאחוריה) והם מתבוננים לרגע קצר בנוף החשוך אך מלא באורות המקיפים את כרמיאל. דריה מרוגשת מהאורות שדולקים סביבה בלילה. צוק מזועזע. דריה אומרת "זה לא פריז אבל זה מה שיש..." מבחינתו של צוק אין שום דבר יפה באורות של הכפרים הערביים מסביב. הנוף מזכיר לו את השמירות במוצב והוא היה מעדיף להסתכל על האורות של חיפה, גם אם הם רחוקים יותר. הוא אומר לה, "איך את יכולה לחשוב שזה יפה? חשבתי שכל מי שחי פה אוטומטית מסנן את זה מהנוף."

דריה, מופתעת, לא מבינה איך האוכלוסייה הערבית מפריע לו ליהנות מהנוף ("מה יש לך? אנחנו בקשר דֵי סבבה איתם") אבל מבחינתו של צוק, זו תמצית הבעיה עם כרמיאל ועם המצב שלו, בלי שום קשר לערבים: "אני רוצה לחיות במקום שווה! לא דֵי סבבה [...] ולצאת לבלות עם אנשים שאני בקשר טוב איתם ולא דֵי סבבה!". מבחינתה של דריה, ההתבגרות בעיר הייתה בסך הכול בסדר. היא אופטימית לגבי הרכבת שעוד תחבר את העיר לעולם, ומרגישה בנוח במרחב שהיא נמצאת בו, רואה את היופי בו. היא משאירה את צוק על הגג לבדו ("לך תחפש עבודה בתל אביב"), ושום דבר לא מרתיע אותה או מפתיע אותה, גם לא הטרדה ברחוב חשוך. צוק הולך אל ביתו בשתיקה, מתעלם כדרכו מכל מי ומה שבדרך, נכנס אל הבית המואר, אל חדר ילדותו, מחפש בפייסבוק מודעות על דירות בתל אביב ועדיין מתלבט לגבי העבודה כמאבטח.

*

זה קו העלילה המרכזי, אבל הכוח הפואטי והאסתטי של הנובלה נמצא בהשוואה בין נקודות המבט של צוק ושל דריה על אותה עיר. שניהם רואים את כרמיאל, אבל בעוד צוק משווה את העיר לתל אביב ומאוכזב מהפער בין אפשרויות הבילוי ובין אפשרויות המגורים, דריה משווה את כרמיאל לפריז ומוצאת שיש לכרמיאל וסביבתה קסם, ונדמה לי שההשוואה לפריז אינה צינית אלא כנה ובהירה.

המבט של צוק קולט בעיקר היבטים מסחריים של העיר. למשל, הוא מבחין בין "קניון כיכר העיר" לבין המרכז המסחרי הפתוח, ה-BIG, אבל נדמה שהוא לא מבחין בבני האדם המרכיבים את העיר; הוא מדבר עם אבא שלו בטלפון, פוגש את שני החברים המאופיינים בקווים כלליים מאוד, בלי הבחנה משמעותית בין שניהם, רואה לרגע את מוכר הפיצה ובמודעת פרסומת את פניו של חבר מהשכבה שהיה לסוכן נדל"ן – וגם בפנים שלהם הוא מתעמק רק בקושי. הפרצופים שהוא כן רואה הם דווקא אלו הלא אנושיים; דמות צבעונית שמנמנה של מפעל הפיס בקניון, פרצוף פיברגלס שהיה פעם גן שעשועים. באופן דומה גם המחשבות שלו על תל אביב הן מחשבות נדל"ניות ולא אנושיות – הוא לא חושב על האנשים או על תעסוקה בתל אביב, רק על אפשרויות הבילוי (או אפשרויות "היציאה") ועל דירות פוטנציאליות.

התחושות שלו לגבי המקום, אולי בעיקר לגבי מצבו בַּמקום, עולות בזמן שיטוט ברחובות העיר אחרי שקיבל הודעה מיוסי, אחראי האבטחה במפעל שאבא שלו מנסה "לשדך" לו. הדברים יוצאים ממנו בשטף עצבני: "זה חרא להיות צפוני! המיץ זבל של המדינה! רחוק מכל דבר מעניין לעשות ומוקפים בכפרים! אנחנו חיים בין מושבים של טבעונים שהולכים יחפים לעבודה כי זה קול! חבורה של פלוצים שאפילו נרקומנים היפסטריים מדרום תל אביב לא מסריחים כמוהם!" בכפולת העמודים הזו הוא יושב לבד, בוהה בנוף, זורק את הדברים לאוויר בצעקה. ברגע הזה, המרחב שתואר קודם בפירוט ניכר כמו משתטח, ההרים הופכים לקו בודד, כמו קו שטוח בבדיקת דופק ליבו של אדם מת. שני החברים מגיבים בבדיחות ומתיישבים לידו, בהשלמה. אם יורשה לי להמר על עתידו של צוק, הוא בטח יקבל את העבודה שהוצעה לו, ימשיך לגור אצל אבא שלו עד קץ הימים, ובאירועים חגיגיים יאכל ב-BIG, אבל לא בלי פרצוף חמוץ. הוא יישאר מנוכר למקומו, היכן שלא יהיה.

המבט של דריה, לעומת זאת, מחפש במובהק את הנוף האנושי ואת היופי. היא רואה בפירוט את הא.נשים באוטובוס, מאזינה לשיחות שלהם, גם לאלו שמתנהלות ברוסית, שהיא אינה מבינה (וטוב שכדי להבהיר את המצב הרוסית מובאת ברוסית, בלי תרגום לעברית), ומנהלת שיחות ארוכות עם מי שמגיעים למאפייה. היא רואה את בני הנוער השיכורים בגן השעשועים ואפילו את מי שנמצא ברכב מולה. באמצעות המבט שלה (והיד המציירת כמובן) אפשר לזהות את הלבביות המאיימת של קאמל שמציע פרוטקשן, את ההתנשאות של הגברת מהקריות, ואת הקריצה המשת"פית של הבחור הדתי שלא אכפת לו מתעודת הכשרות.

כשהיא וצוק נמצאים שניהם על הגג, המבט שלה מוקסם מהנוף ונמשך אליו, מתעוות רק כשהיא מתבוננת בצוק בכעס. אחרי שהיא עוזבת את צוק וחוצה את העיר היא מגיעה לגג אחר, כנראה גם הוא מוכר ואהוב. המבט האחרון והעוצמתי שלנו על דריה הוא כאשר היא יושבת לעשן שם סיגריה אל מול בניין דירות ישן. המיקום שלה, כמעט במרכז הפריים, ומשחקי האור והצל, יוצרים סביבה וסביב העצים מעין הילה שכמו מעצימה את הזיקה בינה לבינם. היא הילידה. היא במקום. ואם זה המצב, מה זה חשוב אם המקום הוא כרמיאל, תל אביב או פריז?

*

ומילה על המרחב הספרותי שהנובלה הזאת התפרסמה בתוכו. מדובר על פרויקט הגמר של כהן בבצלאל; בעמוד האחרון הוא מספר כיצד יצר אותה במסגרת לימודיו, ובראיון קצר סיפר על החיבור עם הוצאת ברחש המתמחה בשירה וברומנים גרפיים. מסלול דומה עשה למשל גם הרומן הגרפי מנספליינינג של איתי בן-הרואה (ברחש, 2019), וספרים אחרים שראו אור בתחילה כפרויקט גמר בתפוצה מוגבלת הם למשל 4 של נעה כ"ץ (הוצאה עצמית, 2016) ואני רוצה את זה רומנטי (הוצאה עצמית, 2020) של שקד בשן, שהצליחו להרחיב את קהל הקוראים והקוראות שלהם באופנים אחרים, עצמאיים.

זוהי הצורה הייחודית של ספרי ביכורים בז'אנר הרומנים הגרפיים, צורה שמחייבת את הקהל לחפש את ספריו במקומות ייעודיים, וזה בסדר גמור. אולי זה אפילו הופך את המפגש עם ספרות טובה למספק יותר. אלו ספרים שנדיר למצוא בחנויות הספרים הגדולות (כלומר ברשתות המסחריות) והמפגש איתם יהיה בדרך כלל בחנויות מתמחות או ברשתות (החברתיות). אבל בצד השני, בצד של היוצרות והיוצרים, פרויקט גמר יש רק אחד. לכהן יש כאן סיפור מעורר הזדהות, השפה הגרפית שלו מושכת בגרעיניות שלה והמבנה גם הוא מוסיף מורכבות ורבדים, כך שיש לי עניין רב לראות איפה יתרחש ואיפה יתפרסם הרומן הגרפי הבא שלו.

 

ד"ר דקל שי שחורי, חוקרת ועורכת ספרות. מלמדת בשנים האחרונות קורס על הרומנים הגרפיים בעברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

100 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול